עטרת חכמים חלק ב רסט

בפי' המשניות דכל השחיטה מתחלתו ועד סופו אין שם מקלקל עלי' וכאשר סמכתי דברים אלו מדברי הבעה"מ וביותר נשמע כן מדברי מהר"א ממיץ בספר יראי' הלכות שבת רק שאם אין צריך לדם הוי מלאכה שאצ"ל ולר"י מחייב גם בתחלת השחיטה אף שא"צ לדם והוי לר"י כל שוחט בשבת במזיד מומר כי ב' חילולים הוא עושה בתחילת החיתוך ובגמר השחיטה. ור"מ ל"ל חיוב במלאכה שאצ"ל לכך מחייב בטובח ע"י אחר אמנם י"ל דאף למ"ד מלשאצ"ל פטור יש חילול גם בתחלת השחיטה כשבעל הבהמה שוחט בעצמו בהמתו כיון דמן הסתם ניחא לי' דליתווס דמא ביה"ש כי היכא דליקפצו עלי' זבינא דמחלוקת רב ושמואל אינו אם נאמר דניחא לי' או לא אלא פליגי אם יש צביעה באוכלין וכיון דעכ"פ ניחא לי' ביציאת הדם לצורך צביעת בה"ש אף דפסקינן דליכא איסור מצד מלאכת צביעה דצביעה באוכלין לאו שמי' צביעה מ"מ הוי חילול שבת ביציאת הדם משום נטילת נשמה או משום מפרק לפ"ד הקדמונים והרמב"ם בפ"ח מה"ש ואינו בכלל משאצ"ל דהא יש לו צורך ביציאת הדם והוי כשאר צורך לדם כעין צורך ליציאת דם בתולים לידע שהיא בתולה וכדומה דמיד שיש צורך מה לא מיקרי משאצ"ל וא"כ לא הוי מצי הגמ' לשנות דטעמא דרבנן דפטרו משום דהוי מומר וכנ"ל וטעמו דר"מ משום דהוי משאצ"ל ולכך פוטר שסובר משאצ"ל פטור דא"כ תיקשי דגם לר"מ ליפטור מטעם קלב"מ וכנ"ל דהיכא דאין השליח בר חיובא על יציאת הדם בתחלת השחיטה חל חיובו על המשלח מדין שלוחו של אדם כמותו אף לד"ע היכא דאין השליח בר חיובא ואף אם גם להגנב לא הוי ניחא לי' ביציאת הדם מ"מ כיון שעל מחשבה שבלב א"א לעמוד כ"א על פיו הוי כמודה בקנס דפטור ואף לפי דברי הפ"י בד"ה לכך נראה דאינו נאמן לומר שהי' קלב"מ משום דאין אדם מע"ר אכתי הי' יכול למיפטר א"ע אם הי' אומר דהוי ניחא לי' ביציאת הדם ועל חילול שבת בזה הי' שוגג דגם חייבי מיתות שוגגין פטורין מלשלם ועוד שאני הכא דהא מן הסתם ניחא לי' לבעל הבהמה דילתווס בה"ש כנראה מפשטות לשון הגמ' שוחט משום מאי חייב רב אמר משום צובע והיינו דסתם שוחט בהמה דעתו למכור מבשרה וע"כ מסתמא ניחא לי' ומחייבין אותו אליבא דרב על חילול זה אף דלא נשמע ממנו דניחא לי' ולפ"ד התוס' במס' שבת דף מ"ב ע"ב ד"ה מיחם בתולש לאכילה או בארעא דידי' חייב חטאת בכל שהוא משום מיפה את הקרקע אע"פ שאינו מתכוון ליפות כיון דאנן סהדי דניחא לי' תו לא מיקרי משאצ"ל ע"כ נכונים דברי הנ"ל אף אם נתפוס כדברי הפנ"י ובלא"ה הארכתי במקום אחר לדחות דברי הפ"י עפ"י מ"ש הב"י בטוחה"מ סי' ל"ד סעיף ל"ו בשם בעה"ת שער כ"א ח"ב דהא דא"א מע"ר אינו אלא לענין עדות אבל אם טוען על חבירו ענין שהוא משים עצמו רשע טענתו טענה ולא מבטלינן לי' משום אאמע"ר עכ"ל [אמנם יש אריכות בזה בפוסקי' קדמונים מקצתם מובאים בכנה"ג חוה"מ סי' ל"ד ס"ק ס' ובסי' פ"ב על הטור סי' קנ"ד] עכ"פ בגוונא דידן דלולא דברי עצמו ג"כ אנו דנין מסתמא דניחא לי' וכהנ"ל. ואמאי מחייב ר"מ א"ו דגם ר"מ ס"ל דחייב במשאצ"ל ולא חל חיובא על המשלח וכדי שלא יהי' קשה דא"כ עבר השליח בחילול שבת ב' פעמים ונעשה מומר צ"ל דטבח בשבת ע"י אחר מיירי כשהשליח הי' שוגג על חילול השבת של משאצ"ל ולא נעשה מומר וא"ש בין להחכמים ור"מ וממילא נשמע מתוך הדברים הנ"ל דהלכה כרבינא היכא דהשליח לאו בר חיובא מתחייב שולחו וא"ש דברי הה"מ בדעת המרדכי וראי' לדברי הנ"ל ממ"ש רש"י במס' שבת דף קל"ג ע"א ד"ה ואי איכא אחר ליעבד אחר כ' רש"י ולא ליקו אב התם ע"כ ודוק

הן אמת שיש סתירה לדברי הנ"ל ממ"ש המל"מ בהלכות גניבה פ"ו דין ו' דאתיא לי' ממ"ש הרמב"ם בהלכות מעילה פ"ז אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר דהא בטבח בשבת ע"י אחר מיירי שלא אמר המשלח להשליח שישחוט לו בשבת ודלא כדברי הטור חו"מ סי' ש"נ שכ' עשה לו שליח לשחוט לו בשבת והשליח שחט בשבת כו' יעו"ש אמנם אשתמיט לי' להמל"מ לשון הרמב"ם בפי' המשניות שכתב בזה"ל כשיתן לזולתו שישחוט לו ביוה"כ כו' וכעין זה כ' הרשב"א בחדושיו לענין שחט לע"ג בזה"ל ומיהו א"ל דהא אמרי' בפ' השוחט כו' דישראל לצעורי קא מכוון כו' ובתוס' תירצו דכיון ששוחט על ידי שליח סבר הוא השליח ששלו הוא שוחט ושוחט לע"ג ממש כמו שאמר לו זה עכ"ל וביש"ש סי' כ' אי' בזה"ל בטובת ע"י אחר פי' שנתן לו הגנב לשלוחו לשחוט בשבת וטבח השליח בשבת כו' ע"כ הרי שרבים מקדמונים הסכימו לפרש שמיירי שעשאו שליח לשחוט לו בשבת עבורו דכן מורה לשון וטבח בשבת דנקראת הטביחה בשבת ע"ש המשלח והיינו דכיון שעשאו שליח לשחוט בשבת אף דלענין עונש בידי אדם אמרי' דאשלד"ע מ"מ כאלו הוא עשה ובדיני שמים חייב וכדכתיב גבי דוד ואותו הרגת בחרב בני עמון יעוין קידושין דף מ"ג ע"א וע"כ לכמה שיטות הפוסקים ולחד תרוצא בתוס' ב"מ דף יו"ד ע"ב ובפרט לפמ"ש באס"ז בשם רבינו פרץ אף דאשלד"ע מ"מ המעשה מתקיים הרי דלא נאמר אשלד"ע רק לענין פטור המשלח מעונש וכן מורה קצת לשון רש"י בקידושין דף מ"ב ע"ב ד"ה אין שליח כו' שיתחייב שולחו ומטעם זה דעת הטור והקדמונים הנ"ל לחייב דו"ה להגנב באומר שחוט לו בשבת אף שנתערב בזה גם איסור שבת. דסברת המל"מ לחלק בזה י"ל דמיתלי תלי במחלוקת הפוסקים אם היכא דאשלד"ע גם המעשה בטל דלהסוברים דהמעשה בטל קרוב להיות כדברי המל"מ כיון שנתערב איסור אחר יבטל אותו האיסור דין השליחות משא"כ להסוברים דאף היכא דאשלד"ע מ"מ המעשה קיים והוי כאלו נעשה ע"י המשלח לענין קיום הדבר שנעשה מדרך השליחות מהראוי לחייב דו"ה את הגנב בטבח ע"י שליח אף כשנתערב עוד איסור אחר באותו מעשה השליחות כגון שצוה לו לשחוט בשבת. דאף דלענין עונש על מעשה שבת לא מחייבינן את המשלח מ"מ מיקרי כאלו הוא עשה הדבר הזה ככל אשר נעשה ולענין עונש דו"ה יש שלד"ע אף לעונשו

שוב מצאתי בספר הפלאה שכתב בספרו לכתובות דף ל"ג ע"ב ד"ה וכי זה חוטא וזה מתחייב שכתב מסברא דנפשי' דלכך בטל השליחות בנתערב עמו איסור אחר משום דהיכא דלא אמרינן שלד"ע בטל השליחות יעו"ש א"כ ברורים הדברים שכתבתי לעיל דלשיטות הפוסקים דאף היכא דאשלד"ע לא מבטל השליחות יש לחייב על דבר שאמרינן בי' שלד"ע אף כשנתערב בו איסור אחר דלא אמרינן גבי' יש שליח לדבר עבירה ודוק

עוד בסוגיא הנ"ל

דף י"ד ודף ט"ו] גמ' ולוקמא כר"י הסנדלר דאמר ל"ש בשוגג ול"ש במזיד לא יאכל כתב הרשב"א בחידושיו ד"ה ונוקמא כו' וקשה למה לי להזכיר כאן מה שאסר ר' יוחנן לדידי' בין שוגג בין מזיד ואין צריך לזה בענין שאלתו כלל והכי הול"ל ולוקמא בשוגג ור"י הסנדלר וכדאמרינן לעיל ונוקמא במזיד ור"מ היא ע"כ לחומר הקושי' נ"ל לומר דרך פלפול דלקמן מסיק הגמ' כי שרי ר"מ כגון שהי' לו חולה מבע"י א"ה מ"ט דר' יהודה דאסר כגון שהי' לו חולה והבריא ולכאורה תמיה למה לא מקשה הגמרא קושי' חזקה ביותר האיך תני במתני' ואתחייב בנפשו הא כשיש לו חולה ליכא במזיד חיוב רק אדרבא מצוה קעביד ומחויב לשחוט ולתרץ קושי' זו אקדים דברי התוס' שם ד"ה כגון שהי' לו חולה והבריא. וא"ת אם יש מוקצה לחצי שבת אמאי שרי כו' וי"ל כיון שרגילות הוא שחוזר לחולי' לא הוי מוקצה כמו כו' ע"כ וצ"ע דבתוס' מס' פסחים דף מ"ו ד"ה רבה אמר כתבו וא"ת אי אמרי' הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרי' הואיל ע"כ וקשה לפי"ז היכא שהי' לו חולה והבריא בו ביום שרגילות הוא שיחזיר לחוליו כדברי התוס' הנ"ל אמאי מתחייב בשוחט נימא הואיל אם יחזיר לחוליו יהי' חזי לאותו חולה ורב מרא דשמעתא כאן אית לי' הכנה דרבה ואי' במס' ביצה דף ד' מאן דאי"ל הכנה דרבה ע"כ אית לי' הואיל דאל"כ האיך אופין מיו"ט לשבת. א"כ קשה כנ"ל דלרב האיך אפשר לומר דמתני' מיירי בהי' לו חולה והבריא הא בכה"ג שייך הואיל ולמה תני במתני' אע"פ שמתחייב בנפשו ואף אם נדחק לומר דאע"פ שמתחייב בנפשו הכוונה שיש חיוב בנפשו בגוונא שאין לו חולה בביתו מלבד שהוא דוחק גדול לפרש כן קשה עוד כיון שיש לו חולה ושייך הואיל הרי לא עבר בשוגג רק על איסור דרבנן ולמה אסורה אכילה ליומא הא ר' יהודה לא קניס אלא בשוגג באיסור דאורייתא ונ"ל לתרץ דבמס' שבת דף ע"ה ע"א אי' דשוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע כו' משום צובע אין משום נטילת נשמה לא אימא אף משום צובע אמר רב מילתא דאמרו אימא בה מילתא דלא ליתי דרא בתראי ולחכו עלה צובע במאי ניחא לי' ניחא לי' דליחווס בית השחיטה דמא כי היכא דליחזוה אינשי וליתי למזבנא ע"כ היוצא מדברי רב אף שהוא סובר כר' יהודה דדבר שאינו מתכוון אסור מ"מ אי לאו דניחא לי' בהצביעה כדי דליתי לזבוני מיני' לא הי' מחויב השוחט משום צובע [ומה שצ"ע בזה יבואר בסוף הקונטרס] מעתה י"ל דלפי טעמא של רב אין לחייב שוחט בשבת אף משום צובע אלא כששוחט בהמה שלו דשייך דניחא לי' בהצביעה כנ"ל משא"כ בשוחט בהמת חבירו דלא איכפת לי' בצביעה ודמי למה דאי' במס' שבת דף ק"ג גבי התולש עולשין כו' ואם לייפות את הקרקע כל שהן ומקשה הגמ' כולהו לא לייפות את הקרקע ומסיק ל"צ דקעביד בארעא דחברי' ע"כ הן אמת שהסוגי' דשם הוא אליבא דר"ש שסובר דבר שאינו מתכוון מותר ואף דהוי פסיק רישא דלא ניחא לי' כיון דעביד בארעא דחברי' עכ"ז אף לרב ולר' יהודה דמחייבי בדבר שאינו מתכוון מ"מ לענין החיוב בשחיטה מצד צביעה שאמר רב בעצמו להדי' דניחא לי' וכנ"ל היכא דלא ניחא לי' כגון בשוחט בהמת חבירו