עטרת חכמים חלק ב רסז

אמנם ליישב סברת הרמב"ם שמחייב גם אתחלת החבור' והשחיטה צ"ל לדעתו דלא חשיב כלל מקלקל אף בתחילת השחיטה דכיון שרוצה לשחוט הבהמה שתצא נפשה אין שם קלקול כלל על יציאת הנפש בתחילת השחיטה דהא מוכנת הוא לזה שתצא כל נפשה במעשה אותה השחיטה ואף דל"צ ליציאת הנפש בתחלת השחיטה מ"מ עכ"פ לאו שמי' קלקול והוי ככל מלאכה שא"צ לגופה שחייבין עלי' לפי הפסק הלכה כר"י שמחייב מלאכה שא"צ לגופה ולא מיפטר אלא במקלקל כדאיתא בכמה מקומו ובחגיגה דף י' הלכות שבת מיכתב כתיבין. ל"צ לכדר' אבא דאמר ר"א החופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור עלי' כמאן כר"ש דאמר משא"צ לגופה פטור עלי' אפילו תימא לר' יהודה התם מתקן הוא הכא מקלקל הוא ע"כ וכתב הה"מ בפרק א' מהלכות שבת דין י"ז חפר גומא ואינו צריך אלא לעפרה וכו' מימרא בפ' כ"ג וטעם הקלקול לר"י כדאי' התם ואפי' לר"י דאמר משאצ"ל חייב ה"מ מתקן אבל האי מקלקל הוא ע"כ ומכאן שאם היתה הגומא במקום שאין בו קלקול אע"פ שאינו צריך לה חייב עלי' לדעת רבינו שפסק כר"י וזה פשוט עכ"ל וה"ה הכא כיון דתחילת השחיטה ג"כ לא הוי כמקלקל וסמוכין לדברי אלה מדברי הבעה"מ מס' שבת פרק ר"א שכתב בזה"ל ואין זה דומה לשוחט את הבהמה ומבעיר את העצים לבשל את הקדירה שזה הוא דרך הנאתה ע"כ הרי שסובר דשחיטה לא מיקרי מקלקל ובפסחים דף ע"ג ע"א לא נשמע רק היכא שאין השחיטה מותרת יש לקרותה מקלקל לולי התיקון להוציאה מידי אמ"ה אבל על שחיטה המותרת שהיא היא דרך הנאתה דבהמה לשחיטה עומדת י"ל דאין שם קלקול אף בתחילת שחיטה ומחולין דף ח' דאי' שם סכין של ע"ג מותר לשחוט בה דמקלקל הוא לק"מ דשאני התם דמיירי לענין נהנה מסכין של ע"ג שאיסורו מלא ידבק בידך מאומה כלומר שלא נתרבה ממונו ע"י ע"ג אין בשחיטה שום הנאה שבחיי' הי' דמים מרובים מלאחר שחיטה. וכן מדייק רש"י שם בד"ה מקלקל הוא וכ' בזה"ל ואין זו הנאה שבחיי' הי' דמים מרובים מלאחר שחיטה כו' יעו"ש

והשתא דאתינן להכי דתחילת שחיטה ג"כ לא מקרי מקלקל לענין מלאכת שבת רק שעכ"ז הוי הוצאת הנפש שבתחילת השחיטה כמלאכה שאצ"ל דהא הכשר הבהמה אינה תלוי' בזה רק ביציאות הנפש בגמר השחיטה וא"כ א"ש דברי הפי' המשניות להרמב"ם דהוא קאמר אליבא דהילכתא דמלאכה שאצ"ל חייב א"כ כיון דתחילת השחיטה לא חשיב קלקול שפיר חייב עלי' משום מלאכת שבת אף דהוי מלאכה שאצ"ל דהא הוא פוסק כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב אבל הגמ' מקשה שפיר דנוקמא כר"מ ובמזיד כו' משום דר"מ מצי סבר דמלאכה שאצ"ל פטור א"כ בתחילת השחיטה לא עבר על מלאכת שבת דנהי דלא הוי מקלקל בתחילת השחיטה וכנ"ל מ"מ הכשר הבהמה אינה תלוי בזה רק ביציאת הנפש בגמר השחיטה והוי לה משאצ"ל ופטור וכיון דלא הוי מחלל שבת עם גמר השחיטה בדין הוא שנכשיר שחיטתו שהרי נעשית בהכשר וכן הרשב"א לא כתב רק לר' יהודה מתני' איירי בשוגג ולא במזיד משום דר"י סובר משאצ"ל חייב א"כ תיכף כשהתחיל לשחוט מחלל שבת בחבורתו והוי מומר לחלל שבת וכשגומר השחיטה כבר נעשה מומר לפסול שחיטתו ולכך מוקי בשוגג אבל לר"מ דמצינן למימר שסובר משאצ"ל פטור מצינן לאוקמא המתני' אף במזיד דכיון דמשאצ"ל פטור לא מקרי מחלל שבת עד גמר השחיטה וכבר נעשה השחיטה בהכשר וכיון שכן אף לר"ש שמחייב מקלקל בחבורה מ"מ הא פוטר בחבורה במלאכה שאצ"ל וכל תחילת שחיטה הוי משאצ"ל כיון שאין כוונתו על יציאות הנפש בתחלת השחיטה כי די להכשר הבהמה בגמר השחיטה אמנם מה שמחליט הר"ן דבתחילת שחיטה כיון דהוי מקלקל ליכא חילול שבת צ"ע לכאורה דהא אי' בשבת דף ע"ה שוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע כו' צובע במאי ניחא לי' ניחא לי' דליתווס בית השחיטה דמא כי היכי דליחזוהו אינשי וליתי וליזבני מיני' ע"כ וכיון שאין צביעה אחר צביעה וגם היכא שכבר נצבע בה"ש אין לו צורך בדמים הנגרים אח"כ אם כן לענין חיוב צובע בשחיטה אי אפשר למיחייבי' על הצביעה הבאה בדמים היוצאין בשעת גמר שחיטה דהא כבר נצבע בית השחיטה א"ו מה שאמר רב משום צובע הכוונה על הדמים שיוצאים ראשונה בשעת תחילות או באמצעית השחיטה וקשה דהא אז עדיין אין על גוף השחיטה שם תיקון לפי סברת הר"ן ואמאי חייב על הצביעה הבאה קודם גמר שחיטה וצ"ל דאף דגוף השחיטה טרם הגמר מיקרי מקלקל מ"מ לענין עצמות מלאכת הצביעה אף בתחילת השחיטה מיקרי מתקן. והסברא פשוטה לחלק דחיתוך השחיטה בעצמותה היא קלקול בגוף הבהמה ע"כ לא נקרא עלי' שם תיקון במאי שנכשרת הבהמה עי"ז לאכילה והכשר זה אינו בא אלא בגמר השחיטה ע"כ עד סמוך לגמר השחיטה שעדיין לא נכשר הבהמה לאכילה הוי החיתוך ויציאת הנפש קלקול משא"כ לענין מלאכת צביעה דבעצמותה ליכא שום קלקול והוי ככל צובע לתועלת אף שאין התועלת מיד בשעת הצביעה דמתנאי מלאכת שבת אינו רק שתהא מלאכה חשובה לצורך דבר מה והדבר מוכרחים כנ"ל דאל"כ אמאי מחויב בשוחט משום צובע שהכוונה על הצביעה המתהווית טרם גמר השחיטה וכיון שכן נשאר קושי' התוס' והר"ן דאמאי כשרה שחיטות שבת דהא הוי מומר דמיד בתחילות או באמצעית השחיטה כשנגרר הדם עבר השוחט ונתחייב משום צובע וממילא הוי גמר השחיטה ע"י מומר לחלל שבתות וליישב קושיא זו צריכין לומר דרב לא מחייב בשוחט משום צובע אלא בשוחט ע"מ למכור בשר הבהמה דבכה"ג הוא דניחא לי' בצביעת ביה"ש כדברי הגמ' דליתי וליזבני מיני' משא"כ כששוחט לצורך עצמו ולא ע"מ לזבין לא שייך צביעה ומעתה י"ל דמתני' השוחט בשבת מיירי כששוחט לעצמו אבל זה דוחק דמתני' סתמא קתני ועוד אף שהתוי"ט במס' שבת פ"ז משנה ב' כ' מסברא דנפשי' כנ"ל ובזה הלשון דמידי הוא טעמא דרב דחייב ג"כ משום צובע אלא משום דניחא לי' דליתווס דמא כי היכי דלזבוני מיני' א"כ דוקא בשוחט ע"מ למכור אבל בשוחט לביתו לא מחייב דהא מלאכת מחשבת אסרה תורה כו' ע"כ נלע"ד דיש מקום עיון בזה דהא בשבת דף ק"ז החובל בהן חייב כ' רש"י ז"ל בזה"ל ל"א כיון דיש להן עור נצבע העור בדם הנצרר בו דחייב משום צובע וכ' הרשב"א בחידושיו ואינו מחוור כו' ועוד מאי צורך בצביעת עורם כאותה שאמרו בפ' כ"ג שוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע אמר רב כו' צובע במאי ניחא לי' דליתווס בה"ש דמא דליחזו אינשי ולזבוני מיני' וא"כ הכא מאי ניחא לי'. אלא מיהו בירושלמי פ' כ"ג משמע כו' וכדי ליישב קושי' הרשב"א נ"ל ואקדים מה שיש לדקדק על הרשב"א למה הוצרך להביא ראי' מדברי רב רב הנ"ל ולא הקשה בפשיטו' מה צורך יש בצביעה כו' וצ"ל דלמ"ד דשא"מ אסור וחייבין עלי' גם בלא צורך כלל חייבין עלי' ולכך הוצרך הרשב"א להביא ראיה מדברי רב הנ"ל משם מוכח שבמלאכת צביעה אינו חייב רק כשעושה לצורך ונשתנה מלאכת צביעה כזו משאר מלאכת שבת דאף דבשאר מלאכת שבת יש חיוב אליבא דמ"ד דשא"מ אסור אף דאינו מתכוון מ"מ בצביעה ליכא חיוב רק כשחפץ באותו הצביעה וכן מורה להדי' לשון הסמ"ג בהל' שבת וז"ל הצובע מסקינן בפ' כ"ג דף ע"ה לרב דשוחט חייב משום ננ"ש ומשום צובע כדאמרי' התם שרצונו שיהא נצבע בה"ש בדם כדי שיראו ב"א שנשחט מחדש ויקחו ממנו כו' וגרסי' בירושלמי מאי צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בשרביט בעורות האלים והדם נצרר שם ונצבע כו' וגרסי' נמי בפ' המצניע דף צ"ה אשה לא תעבור שרק על פני' מפני שצובעת בכל אלה לא מצינו חיוב אלא כשאדם חפץ באותו הצביעה עכ"ל ומובא בספר תוספת שבת סי' ש"כ ס"ק מ"א ז"ל הש"ע יש מי שאומר שאוכל תותים או שאר מיני פירות הצבועים צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדו או במפה משום צובע אבל אם צובע פתו במשקה הפירות לית לן בה דאין צביעה באוכלין ע"כ וכ' בתוספת שבת בזה"ל ואע"ג דצובע בו פניו ידיו ורגליו ל"ל בה דצובע לא שייך אלא בדבר שדרכו לצבוע ופניו ידיו ורגליו אין דרך לצבוע כו' כן כתב הרא"מ ומג"א ובזה נתיישב היטב מה שמקשה בספר אור יקרות על הסוגי' שהובא בסמוך דרב ס"ל דשוחט חייב משום צובע ומסיק רב אהא צובע במאי ניחא לי' כו' והקשה הוא דהיכי ס"ד דדור אחרון לאחוכי עלי' כיון דר"י ס"ל משאצ"ל חייב עלי' וכבר כ' התוס' בפ' כירה דגם בכה"ג חייב לר"י. אף אם הדור האחרון לא ס"ל כר"י בהא. מ"מ האיך יעלה על רוחם לאחוכי על מאן דס"ל כר"י כו' אבל לפי מה שנתבאר כאן הקושי' דחוי' מעיקרא וליתא דהא אם לא הי' ניחא לי' בהאי צביעה א"כ הו"ל דבר שאין דרכו לצבוע וליכא לחיובא עלי' ולכך הוצרך לומר דניחא לי' בהאי שוב מצאתי בסמ"ג כו' עכ"ל התוס' שבת ובאלי' רבא סי' ש"כ ס"ק כ"ד כ' בזה"ל צביעת פניו או ידיו אינו חושש שאין צביעה שייכא אלא בדבר שדרכו לצבוע כו' כ' המג"א בבגד אדום כ"ש אסור לקנחו דמתקן הוא כו' גם תמה אני שלא ראה מ"ש האגור סי' תמ"ד ע"ז וז"ל ונ' דלא מבעי' לדעת הערוך דמותר פסיק רישא דלא ניחא לי' בהאי צביעה אלא אפי' למ"ד דאסור נראה דהוי דרך לכלוך דאין דרך לצבוע באלו הדברים עכ"ל לכן נראה לי להקל עכ"פ באדום ואפי' בלבן שא"א בענין אחר עכ"ל האלי' רבא ולפי הנ"ל י"ל שדעת רש"י דלענין דשא"מ אין חילוק בין מלאכת צביעה לשאר מלאכות ולכך החובל בשמנה שרצים אף דלא ניחא לי' בהצביעה חייב משום צובע אמנם ז"א אלא בעור שדרכו בצביעה אבל באוכלין שאין דרכו בהצביעה ליכא למחייבי' משום צובע רק היכא שיש תועלת בצביעות אותו בשר וזה מדויק ברש"י מס' שבת דף ע"ה שעל דברי הגמ' צובע במאי ניחא לי' כ' רש"י בזה"ל צובע בשר במאי ניחא לי' להשוחט בצביעת הבשר היינו אכוחי ע"כ אבל בעור שדרך לצבעו יש לחייבו אף היכא דלא ניחא לי' במה שנצבע ומיושב קושי' הרשב"א הנ"ל דעור שדרכו בצביעה יש חיוב אף באין צורך לזה בהצביעה אבל בשר שאין דרכו בצביעה לא מיקרי צביעה רק לכלוך. ולכך הוצרך רב