עטרת חכמים חלק ב רסו

להקשות על דברי רבא שאמר שם בחולין דף צ"ה השתא דשמעתינהו להנהו שמעתתא אמינא ט"ע עדיף דאלת"ה האיך סומא מותר באשתו כו' מאי ראי' מזה דילמא שאני גבי סומא דאיכא ע"א דהא אשה שמזדקקת לו ואומרת לו שהיא אשתו נאמנת מדאורייתא מדין ע"א נאמן באיסורין כמו באינו ידוע למי נתקדשה וא' בא ואמר אני קדשתי' ואין מקום לחוש להחמיר רק מדרבנן כנ"ל ומועיל הט"ע דקלא להיות מופר גם מדרבנן ואכתי מנ"ל לרבא להוכיח מזה דט"ע דקלא מועיל באיסור דאורייתא היכא דליכא שום צד להתיר רק משום ט"ע ובהנך שמעתתא דשם נשמע דגם לענין איסור דאורייתא כגון גבי תכלת סמכינן אט"ע וזה ליכא למשמע מהא דסומא מותר באשתו וב"א בנשותיהן

אמנם הפנ"י שם בקידושין שדי נרגא בדברי הר"ן הנ"ל די"ל דכמו דאין ע"א נאמן נגד חזקה כך אינו נאמן לומר נגד רובא דעלמא ובאינו ידוע למי נתקדשה איכא רובא דעלמא לאסור דדילמא לא נתקדשה לזה שאומר אני קדשתי' אלא לאחר מרובא דעלמא: ומה שחזר וצידד הפנ"י לדחות בעצמו דבריו אלו הניח בספר המקנה בצ"ע יעו"ש בסד"ה נאמן ליתן גט ובפנ"י כתובות דף כ"ג ד"ה וכן ב' אנשים כתב בעצמו בזה"ל כתב הרמב"ם ז"ל דהא דע"א נאמן היינו בתרומה דרבנן אבל בדאורייתא צריך ב' עדים ותמה עליו הר"ן בשמעתין דהא קי"ל ע"א נאמן באיסורין ולפענ"ד משום הא לא ארי' דהא דע"א נאמן באיסורין היינו דוקא היכי דלא אתחזיק איסורא משא"כ באיתחזיק בעינן שנים וקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף וה"נ רובא דעלמא לאו כהנים נינהו וכל דפריש מרובא פריש כנ"ל טעם הרמב"ם כו' עכ"ל. הרי לפ"ד הפנ"י מבואר שדעת הרמב"ם דהיכא דאיכא חשש מרובא דעלמא אין ע"א נאמן ודעת הר"ן גם ברובא דעלמא נאמן ולפ"ד הנ"ל יש ראי' לדעת הרמב"ם מדברי רבא דמוכח דט"ע מועיל מהא דסומא מותר באשתו וקשה כנ"ל דילמא שאני בסומא דיש להאמין להאשה המזדקקת לו בחזקת שהיא אשתו מדין ע"א נאמן דאין חילוק בין אשה לאיש לענין נאמנות באיסורין והר"ן לשיטתיה כנ"ל שסובר דע"א נאמן אף בא"א במקום חשש רובא דעלמא ויעוין מ"ש בחידושיו למס' חולין דף יו"ד ע"ב ד"ה ע"א נאמן באיסורין אע"ג דאיתחזיק איסורא כו' אפי' אשה ועבד] היוצא מזה דהוכחת רבא מהא דסומא מותר באשתו לא א"ש לכאורה רק אי תפסינן כשיטת הרמב"ם דאין ע"א נאמן באיסור היכא דיש חשש מרובא דעלמא ולפי"ז מיושב מה שהקשיתי דלעיל דלר"מ דחייש למיעוטא אמאי מותר באשתו דהא ט"ע דקלא לא עדיף מרובא די"ל דאדרבא כיון דר"מ לא אזיל בתר רובא דעלמא נאמן ע"א אף במקום חשש רובא דעלמא ושפיר יש להתיר סומא באשתו מדין ע"א נאמן באיסורין במה שיש לחוש דילמא היא אינה אשתו רק מרובא דעלמא שאינם נשותיו נאמנת בהזדקקה אליו מדין ע"א נאמן באיסורין דלר"מ אין חילוק לענין נאמנות העד באיסורין בין ספק השקול או כשהספק הוא ברובא דעלמא דהא ר"מ לא אזיל בתר רובא דעלמא ובכה"ג ליכא אלא רובא דעלמא וכעין זה נשמע מתוך דברי המהרש"א ותורת חיים והרשב"א בש"מ בב"ב דף כ"ג בסוגיא דניפול דבכה"ג לא הוי רק רובא דליתא קמן ולפי הנחה זו אי הוי אמרינן דלא אזלינן בתר רובא דליתא קמן הי' היתר גמור לסומא להזדקק לאשתו אף בלי נתינת דעת להכיר בקול אלא הי' די להתיר מצד ע"א נאמן באיסורין וכמו כן הי' מותר לאשה להזדקק בלילה למי שבא ואומר שהוא בעלה וראה אותה כשנזדקק להיות עמה אף שהיא לא ראתה אותו ואף שאינה נותנת דעתה להכירו בקולו דדמי ממש לדין אשה שאומרת איני יודע למי שנתקדשה ואחד בא ואמר אני קדשתי' והרי לפי מה שמבואר בדברי התוס' במס' חולין דף צ"ו ד"ה פלניא אף היכא דמתירין מטעם ע"א נאמן באיסורין מ"מ כשנתגלגל עי"ז דין מיתה לא קטלינן וא"כ א"ש מה דיליף רב מרי דאזלינן ב"ר ממכה אביו ואמו ותו אין לדחות כקושי' התוס' הנ"ל דילמא משום דאזלינן בתר חזקת צדקת האם דבזה שאנו חוששין דזה לאו אביו הוא לא מגרעינן כלל בזה חזקת צדקת דידה דהא אפשר שנזדקקה לאחד בלילה בלא הכרה ומטעם דע"א נאמן באיסורין דמותרת מן הדין לסמוך ועכשיו שאנו באין למיקטל את בנה על הכאת בעלה לנו לחוש שהטעה אותו הבא עלי' בחזקת שהיא בעלה והרי בנה מאותו הנואף דע"י דבר המותר מצד ע"א נאמן באיסורין א"א למיקטל וחוששין ששקר הי' עדותו א"ו דאזלינן ב"ר ומיושב קושי' התוס' הנ"ל

אמנם כ"ז לדידן דלא מחלקינן לענין רובא דליתא קמן בין ד"נ לאיסורין ואי לא הוי אזלינן בנפשות בתר רובא דליתא קמן גם באיסורין לא הוי אזלי' והי' מותר לסמוך באיסורין במקום רובא דליתא קמן על ע"א כפי הדין דע"א נאמן באיסורין אבל גבי נפשות בעינן דוקא שני עדים כדכתיב עפ"י שנים עדים יומת המת אבל ר"ה ברי' דר"י שסובר דיש חילוק בין איסור לנפשות ולא אזיל בתר רובא דליתא קמן בנפשות אבל לענין איסור סובר דאזלינן אף בתר רובא דליתא קמן ומחייבינן אף קטן כמבואר שם בסנהדרין דף ס"ט תו ליכא להוכיח ממכה אביו דאזלינן ב"ר בד"נ די"ל כקושי' התוס' דילמא משום דמעמידין האם בחזקת צדקת וא"ל דילמא הי' הזדקקותה לבועלה מדין ע"א נאמן באיסורין דהא לשיטתי' דבאיסורין אזלינן בתר רובא דעלמא אין להאמין העד היכא דהחשש מתנגד לרוב דעלמא ומנוע מלהזדקק כ"א בהכרה ואין לדחות שהזדקקותה הי' בט"ע דקלא דהוי מדאורייתא לענין איסור כמו רובא דליתא קמן ומצד הט"ע דקלא א"א להרוג את הבן ז"א כיון שמחמת חזקת צדקת דידה מבורר עכ"פ שהי' לה ט"ע דקלא ממילא יש כאן אצל מיתות הבן המכה תרי רובא רובא דקלא ורוב בעילות אחר הבעל וליכא הוכחה ליזול בד"נ בתר חד רובא דליתא קמן וכמ"ש לעיל דלר"מ דחייש למיעוטא היכא דאיכא רובא וחזקה אזיל בתר רובא מכ"ש היכא דאיכא תרי רובא אבל ר' מרי לשיטתי' שמדמה ד"נ לאיסורא לענין רובא ממילא אי לא הוי אמרינן דאזלינן ב"ר דליתא קמן אף בט"ע דקלא לא היתה מותרת להזדקק לבעלה. אך אי לא אזיל ב"ר דליתא קמן מותרת להזדקק לבעלה מטעם ע"א נאמן באיסור היכא דליכא חזקה ורוב ולאותו ס"ד רובא דליתא קמן לאו רוב היא ולא הי' הוכחה מצד חזקת צדקת דידה אם הי' לה ט"ע דקלאיכי הי' די מצד ע"א נאמן באיסורין וע"א בודאי אינו מועיל לענין מיתה כלל כנ"ל ולמה אמרה תורה מכה אביו יומת דילמא לאו אביו הוא א"ו משום דאזלינן בתר רובא ודוק: בסוגיא דהשוחט בשבת (דף י"ד]

מתני' השוחט בשבת כו' מקשי' בתוס' והא הוי מומר לחלל שבתות ואיך יוכשר שחיטתו. והרמב"ם בפי' המשנה תירץ דאיירי בשוגג דהא בשבת תיכף כשהתחיל לשחוט מחלל שבת בחבורתו והוי מומר לחלל שבת וכשגומר השחיטה כבר נעשה מומר לפסול שחיטתו ולכך מוקי בשוגג וכ"כ הרשב"א בחידושיו די"ל בשוגג כדאוקימנא לר' יהודה דמתני' איירי בשוגג וכ"כ בתה"א דבמשנה י"ל בשוגג ותמהו כולם דהא התוס' הרגישו בזה דהא בגמ' פריך ונוקמא במזיד ור"מ כו' ונ"ל לתרץ וז"ל הרמב"ם בפי' המשנה ואמר השוחט בשבת אם הי' בשוגג לפיכך שחיטתו כשרה ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה ואם שחט אח"כ שחיטה שני' הוא שיהי' אסור דע שמתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הוושט והגרגרת ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעת שישחוט קצת הסימני' קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול עכ"ל אבל בחידושי הר"ן אי' בזה"ל ויש דוחים לומר דלא דמי שבת לע"ג דשוחט לע"ג כיון שאינו עובד אותה אלא עם גמר השחיטה בדין הוא שנכשיר שחיטתו שהרי נעשית בהכשר אבל השוחט בשבת הרי בתחילת השחיטה הוא חילל שבת וחובל הוא כו' ואין זה כלום הוא אצלו דבשבת נמי לא מחייב עד גמר השחיטה ומקמי הכי הוי לי' מקלקל בחבורה דקיי"ל דפטור עכ"ל ובפליתי סי' י"א אי' בזה"ל וליכא למימר דאף בשוחט כל דהוא הוי לי' מקלקל דלא תיקן להוציא מידי אמ"ה די"ל דהואיל דדעתי' לגמור השחיטה הו"ל מקלקל ע"מ לתקן כמו קורע ע"מ לתפור דחייב ע"ש ע"כ הרי שהרגיש לסברת הר"ן ודוחה אותה

אמנם לפענ"ד נכונים דברי הר"ן דאי' בשבת דף ע"ה ע"ב שוחט בשבת משום מאי מחייב משום נטילת נשמה כו' יעו"ש הרי מבואר דחתיכת הסימנים לא מיקרי מלאכה רק מפני נטילת נשמה: וה"ה בעושה חבורה כל דהוא או שוחט מקצת יש בו משום נטילת נשמה שהדם הוא הנפש אבל עצמות החבורה והחיתוך אינה מלאכה. ואם אדם שוחט מקצת סימנים ואין דם יוצא אינו מחויב משום מלאכת שבת כי אינה מלאכה אלא ביציאת הדם. ומעתה י"ל דאי חשבינן תחלת השחיטה למקלקל אף שדעתו לגמור השחיטה ליכא למחייבא על תחלת השחיטה מטעם שכ' הפליתי דהוי מקלקל ע"מ לתקן כיון שדעתו לגמור השחיטה דשאני בסותר ע"מ לבנות הסתירה בעצמותה הוא מלאכה וכשעשאה שלא ע"מ לבנות לא מיפטר אלא משום מקלקל משא"כ כשעשאה ע"מ לבנות דכיון דבכה"ג לא שמי' קלקול הרי עשה מלאכת מחשבת אבל בתחלת השחיטה אף שיוצא דם מיד הלא אין צריך כלל להכשר שחיטתו יציאות הדם שיוצא בתחלת השחיטה דאף אם אין יוצא דם ומקצת הנפש בתחילת השחיטה תתכשר הבהמה בגמר שחיטתו ע"כ לא שייך למחייבי' על יציאת הדם בתחלת שחיטה מטעם מקלקל ע"מ לתקן דהא להכשר הבא בגמר השחיטה לא הועיל כלל קלקול זה שנעשית בתחלת השחיטה ביציאת הדם דגם בלעדו היתה גמר השחיטה גורם הכשר וא"צ לגמר השחיטה רק חתיכת הסימנים מתחילת עד רובן והחיתוך שבתחלתו אינו מלאכ' וא"ש דברי הר"ן הנ"ל: