עטרת חכמים חלק ב רסה

מבעלה ונשארת מותרת לו. הרי בהיתר שהתירה התורה כשנסתרה ברה"ר גורם שיהיה רגלים לדבר שזינתה והוי כתרי הפכים בנושא אחד שההיתר גורם צידוד לאיסור הרגלים לדבר ושב להיות שורת הדין שתהיה אסורה ואם תהי' אסורה ממילא לא יהיה רגלים לדבר דהוי תרי הפכים בנושא אחד אם יהי' אסורה יש אמתלא לסתירתה שעשתה כן כדי להפקיע א"ע מבעלה וליכא רגלים לדבר ובכה"ג שא"א להמלט מהתנגדות נותן הדין להחמיר וע"ד שכתבו התוס' בב"מ דף ו' ד"ה אף עובד דניחא לי' וא"ת כו' וי"ל דאם היתה כשרה הוי ניחא לי' לכך אין להכשיר הרי דמיון גמור למה שכתבתי א"כ א"ש תירוץ הראשון של התוס' דאין לומר דלכך מותר ספק סוטה ברה"ר משום דאית לה חזקת צדקת דהא איכא רגלים לדבר וע"ד שבארתי שמחמת שהתירה התורה קמה וגם נצבה הרגלים לדבר שזינתה בסתירה זו דאל"כ למה הסתירה א"ע הא ידעה שלא תפקיע א"ע מבעלה ע"י סתירה זו ומחמת זה איתרע חזקתה והי' מהראוי שתהי' אסורה א"ו דספק טומאה ברה"ר מותר אף בלא חזקה ע"כ אף שמחמת ההיתר מתחזק הרגלים לדבר להוציאה מחזקת היתר לא איכפת לן כי ספק טומאה ברה"ר מותר אף דליכא חזקה כלל אמנם לפי"ז כשנסתרה ברה"י שאף אם לא היתה אסורה לבעלה רק מחמת ספק ולא כודאי הי' ממילא מתבטל עי"ז הרגלים לדבר דהוי מקום לתלות שסתירתה לא הי' לזנות רק שתפקיע א"ע מבעלה וליכא כלל רגלים לדבר ולא איתרע חזקתה ועכ"ז עשאה הכתוב כודאי ומזה מוכח שפיר דספק טומאה ברה"י טמאה ודאי אף היכא דאיכא חזקה דא"ל דשאני סוטה דאיתרע חזקתה מחמת הסתירה דרגלים לדבר שזינתה דהא מצד איסור מספק ג"כ מתבטלת הרגלים לדבר שהרי איכא למימר שלא לשם זנות הסתירה אלא כדי שתאסר על בעלה. ועכ"ז עשאה הכתוב כודאי מוכח שפיר דספק ברה"י טמא אף היכא דאיכא חזקת צדקת. והרי צדקו יחדיו מה שלמדו חז"ל מסוטה לטהר ברה"ר אף היכא דליכא חזקה ולטמא ספק טומאה ברה"י אף היכא דאיכא חזקה להתיר ודוק

בסוגיא דאזלינן בתר רובא [דף י"א]

ויעוין סנהדרין דף ס"ט ובד"נ מי אזלינן בתר רוב ואי' שם בחידושי הר"ן בזה"ל וא"ת והא בפ"ק דחולין ילפינן מד"נ דאזלינן ב"ר משום דלא חיישינן דילמא טרפה הרג כו' יעו"ש שמתרץ די"ל דהיכא דלא אפשר שאני ולכאורה יש להקשות לפי מה שבארתי במ"א דהך דחוי' דילמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר תלי בפלוגתא שמצינו כמה פעמים בש"ם אי דנין אפשר משא"א ומדברי ר"ה ברי' דר"י בקידושין דף כ"ג דאמר שם הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו אי ס"ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי כו' יעו"ש נראה שהוא סובר דנין אפשר משא"א: והוא בעצמו סובר בסנהדרין דף הנ"ל דבד"נ לא אזלינן ב"ר והרי אם דנין אפשר משא"א יש ללמוד מהורג את הנפש דאף בד"נ אזלינן ב"ר אמנם קושי' זו יש לדחות די"ל דר"ה סובר דחזקה שלא נתבררה מיקרי ג"כ חזקה ויש בהריגת כל נפש בן יב"ח חזקה שאינו טריפה ואם הנהרג פחות מיב"ח אפשר לא קטלינן לההורג אותו רק בגוונא דאפשר למיבדק והרי לר"ט ור"ע כל הורג נפש אף גדול לא נהרג רק כשמבורר שלא הי' נקב במקום סייף כמבואר בתוס' ד"ה ליחוש דילמא במקום סייף נקב הי' וי"ל שסובר ר"ה דר"ג לא חלק עליהם רק בהריגת אדם שכבר עברו עליו יב"ח ואיכא גם חזקה ובהריגת קטן פחות מיב"ח מודה דבעינן בדיקה (כדברי אלה צריכין לומר בישוב ספר התרומה סי' ע"ג אחר שכ' דחזקה שלא נתבררה הוי חזקה כ' בזה"ל כדמוכח בפ' הכל שוחטין דאמרי' מנ"ל דאזלינן ב"ר אתי' מהורג את הנפש דאמר רחמנא קטלי' והשתא דילמא משום דאוקמינן אחזקה כנ"ל כו'. א"ו דלא מיקרי מיהו י"ל דפריך למ"ד טריפה חי' עכ"ל וקשה הא מפסוק איש כי יכה כל נפש מרבינן אף בהורג קטן בן שעה א' דליכא חזקה כלל א"ו כמ"ש דהוי מצי למימר דברציחת בן יב"ח ממיתין בכל גוונא את הרוצח מצד חזקה שהנהרג חי כבר יב"ח ורבוי דכל נפש אתי' היכא שאפשר למיבדק הקטן כגון שהרגו בהכאה שאין בו חסרון והנהרג נשאר שלם בכל אבריו ואפשר למבדקי'] אמנם אכתי קשה על ר"ה הנ"ל דממכה אביו ואמו מוכח דאזלינן ב"ר אף בד"נ

ונ"ל לתרץ בהקדם דברי התוס' כאן ד"ה כגון שהי' אביו ואמו כו' שכתבו בזה"ל ועוד הוי מצי למידק דדילמא משום דאזלינן בתר חזקה דמוקמינן האם בחזקת צדקת ולכאורה צ"ע דבחולין דף כ"ה ע"ב אי' אמר רבא מריש ה"א סימנא עדיף מט"ע השתא דשמעתינהו להנהו שמעתתא אמינא ט"ע עדיף דאלת"ה האיך סומא מותר באשתו וב"א מותרין בנשותיהן בלילה אלא בט"ע דקלא הכי נמי בטביעת עין ומפרש רש"י בטביעת עין דקלא שנתן דעתו להכירה בקול כו' ע"כ ומדברי התוס' שם ד"ה פלניא דהאי סימנא מבואר דאף דסמכינן באיסור א"א להתירה ע"י סימני' מ"מ לא סמכינן אסימנים למקטלי' ולהחזיקה בא"א מן השני אלא אמרי' שמא הי' חי בעלה ולא הוי קדושי' קדושין וכן אם ניסת ע"פ ע"א ובסנהדרין דף ס"ז ע"א איתא ושארי כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמנין עליהם חוץ מזו היינו מסית] כיצד עושין לו מדליקין לו את הנר בבית הפנימי ומושיבין את העדים בבית החיצון כדי שיהי' רואין אותו ושומעין את קולו ומפרש רש"י שם אי לא מצי חזי' לי' לא מצי מסהדי עלי' לחייבי' קטלא ואע"ג דשומעין לקלי'. הרי מבואר דט"ע דקלא אינו מועיל רק לענין איסור ולא לענין חיוב מיתה א"כ לכאורה שפיר מוכח ממכה אביו דאזלינן בתר רובא ואין לדחות כדברי התוס' הנ"ל דהטעם משום דמעמידין האם בחזקת צדקת די"ל שהיא צדקת ונזדקקה לבעלה בט"ע דקלא כי ב"א מותרין בנשותיהן עד"ז ולא פעלה און ועכ"ז לענין להרוג את הבן כשהכה האב יש לחוש דילמא לאו אביו דהא לענין מיתה אינו מועיל ט"ע דקלא אמנם יש לדחות כיון דעכ"פ הי' ט"ע דקלא הרי נוסף על הרוב שיש דרוב בעילות אחר הבעל גם ט"ע דקלא תו ליכא למילף דאזלינן בתר חד רובא. ושאני במכה אביו דיש רוב וט"ע דקלא דהוי כמו רובא וחזקה דבכה"ג גם ר"מ מודה אף דלא אזיל בתר רובא לחודא וכעין זה צריכין בלא"ה לפרש בדברי התוספות שכתבו בפשיטות ועוד המ"ל ודילמא משום דמעמידין האם בחזקת צדקת וקשה דא"כ ממילא מוכח דאזלינן בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף כפ"ד התוס' בעצמם ד"ה מנא הא מילתא והי' להתוס' לבאר שדבריהם אלו כאן המה לשיטת ר"ח שם א"ו דכוונת התוס' דדילמא במכה אביו הוא משום דאיכא רובא וגם חזקה ואכתי מנלן היכא דאיכא רק רובא לחודא גם הר"ן לאלפסי כ' בזה"ל אתי' מכרה אדומה ואיכא למידק דילמא טעמא דפרה משום דאיכא רובא וחזקה כו' ואוקמא אחזקה וארובא אבל רובא לחודא. א"נ חזקה לחודא לעולם אין הולכין אחרי' תירצו בתוס' כו' הרי שהתוס' נחתו לסברא זו לחלק בין היכא דליכא אלא רוב ובין היכא דאיכא רובא וחזקה ועד"ז קושייתם בפרה אדומה כמו כן כוונתם בקושייתם במכה אביו די"ל משום דמעמידין האם בחזקת צדקת עוד ראי' דהא קשה על התוס' קושי' מהרש"א מאי מועיל חזקת צדקת דילמא נאנסה וצ"ל דכוונת התוס' כאן דרוב דאונס לא שכיח הוי ממילא תרי רובא רוב שלא אירע לה זנות ע"י אונס ואף אם נאנסה הולד מבעלה דרוב בעילות אחר הבעל עוד י"ל דלפי סוגי' דידן דלא מחלק הגמ' לענין רובא בין ד"נ לאיסור דהא כמה אמוראי ילפי דאזלינן ב"ר מאיסורין מרישא של עולה ושבירת עצם בפסח וכדומה ואי לא הוי אזלי ב"ר גם באיסור לא הוי אזלי' וידוע דט"ע דקלא לא עדיף מרובא דליתא קמן ודעת כמה פוסקים דגרוע קצת מרובא דליתא קמן א"כ תו ליכא למיחוש דילמא לאו אביו הוא דהא איכא חזקת צדקת וא"ל דילמא נזדקקה לבעלה בט"ע דקלא דהא לאותו סיד דלא אזלינן ב"ר באיסור הי' אסור לב"א ונשותיהן שיזדקקו זה לזה כ"א בהכרה בט"ע ממש ולא בט"ע דקלא דלא עדיף מרובא דליתא קמן וגם ב"ר דליתא קמן לא אזלינן באיסורין ואיכא שפיר חזקת צדקת ואין לומר דילמא נזדקקה ע"פ ט"ע דקלא דהא אי לא אזלינן ב"ר גם בט"ע דקלא לא סמכינן אף באיסורין ונשאר קושי' התוס'

אמנם בלא"ה קשה לר"מ דחייש למיעוטא האיך סומא מותר באשתו דהא לר"מ דלא אזיל ב"ר דליתא קמן גבי איסור גם בט"ע דקלא ליכא למיסמך באיסור וליישב קושי' זו אקדים הגמ' בקדושין דף ס"ג ע"ב קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי' ובא א' ואמר אני קדשתי' נאמן אמר רב נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס אימא יצרו תקפו רב אסי אמר אף נאמן לכנוס ומפרש רש"י דלא חציף למימר בפני האב שקיבל הקידושין אני הוא דמירתת דילמא מכחיש ליה ואי' שם בר"ן ואע"פ דאין דבר שבערוה פחות משנים וע"א דמהימן לומר מת בעלך האי טעמא משום דאיהי דייקא ומינסבא ומתוך חומר שהחמרת עלי' כו' והכא ליתא להאי טעמא התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן עכ"ל הרי שדעת הר"ן דעיקר הטעם מה שמהימן לומר אני קדשתי' הוא משום דע"א נאמן באיסורין והיינו דהא אף במקום חשש דיצרו תקפו מ"מ האמינה תורה ע"א דנאמנות ע"א ילפינן לה מוספרה לה והתם איכא ג"כ חשש דיצרה תקפה ומ"מ נאמנת וחזקה ליכא הכא דהא הוא אינו סותר החזקה אלא מעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו רק שעכ"ז הוינן מחמירין מדרבנן שלא להאמינו לכונסה לולא הטעם דמירתת ומשום סברא דמירתת לחודא בודאי לא הי' אפשר להאמינו לולא שמצד הדין בלא"ה נאמן מדאורייתא מדין ע"א נאמן באיסורין וכן מבואר בספר המקנה להדי' ומוכח לה גם מדברי הרשב"א ז"ל שכ' שגם באומרת נתקדשה ואיני יודע למי ובא א' ואמר אני קדשתי' דאינו נאמן לכנוס אם כנסה אין מוציאין אותו מידה לפי"ז יש לכאורה