עטרת חכמים חלק ב רנג

לא יקבלו עדותן מ"מ לא יצטרכו לשלם להמשלח אבל אם לא שלח רק שליח אחד והשליח קידשה בצירוף ע"א דאם לא יאומן עדותו יהי להמשלח לתבוע ממנו כסף קידושין בטענה לתקוני שדרתיך כו' ולא יכול לומר הא לא אמרת לי הב בסהדי דהא בקידושין ידוע לכל שצריך להיות בעדים ואת הטעיתני לא שייך גבי שליח אחד ע"כ לשיטות הסוברים דבנוגע אף מגו אינו מועיל דחשוב כבע"ד וכנ"ל אין השליח נעשה עד רק בקידשה בשטר אבל כסף לא אף דאי"ל מגו מ"מ לפי דברי עצמו שוי' נפשי' בע"ד בזה וי"ל שזה כוונת ר' אבין שליח וע"א אין השליח נעשה עד רק בקידשה בשטר אבל קדשה בכסף נעשה כנוגע ור"י שחולק עליו סובר שהנוגע אינו חשוב כבע"ד רק פסולו משום דחשדינן למשקר להנאת עצמו וממילא היכא דאי"ל מגו לפטור א"ע בטענה אחרת ליכא למחשד שמשקר להנאת עצמו ואינו פסול דפקע ממנו ע"י המגו שהאמינתו התורה שלא יהי' עליו שם נוגע ומדויק כן בדברי ר"י שאמר כיון שהאמינתו התורה אפי' קידשה בכסף אינו כנוגע בעדותו אם כן אתי שפיר דברי הירושלמי קודם תקנות שבועת היסת

אמנם לפי הנחה זו יש להביא ראי' לדעת רש"י ובעה"מ ומהר"ם בתשובות מיימוני דכל היכא שהלוה מפסיד בוודאי ממון דינא כדין חנוני על פנקסו וצריכים השלוחים למפטר עצמם בשבועה בנק"ח ולא בהיסת ולא כדעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א שסוברים דשבועות המשנה לא נתקנה רק בע"א ליטול דומיא דחנוני על פנקסו והפועלים ששניהם באים ליטול ואקדים מה שכתבו כמה קדמונים דלכך אחר שתקנו רבנן שבועת היסת לא מתכשרים להיות עדים אף אם הלוה פוטר את העדים בשבועה קודם העדאתן דהוי כנותן שכר שיעידו לו דהא הם מרווחים בעדותן שעי"ז פוטרן הלוה משבועה וכן אם מסר להם בעדים ולמ"ד המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים לא הי' מועיל להכשירן לעדות אם הי' הלוה מרוצה קודם העדאתן שאם יאמרו השלוחים שהחזירו לו המעות יהי' נאמנים נגדו אף שלא יהי' להם עדים ומ"מ כיון שיש תועלת להשלוחים בפטור שפטרן הלוה הוי כנותן שכר להעד וכ"ז א"ש אם הדין כשאומרין השלוחים שנתנו להמלוה אז אין עליהם שם עדים וחייבין לפרוע להלוה מטעם לתקוני שדרתיך ולא לעוות שהי' להם למסור להמלוה בעדים ובפרט לפי פי' הרשב"א והריטב"א דס"ד דגמרא במאי קסברי כו' דמיירי שהי' הלואת הלוה מן המלוה בעדים או כמו שאי' בראב"ן סי' הנ"ל דמסתמא סתם הלואה בעדים ונראה מכוונתו דר"ל ליכא למאן שמלוה בלא עדים כדאי' בב"מ אבל לפי סברת הראב"ן הנ"ל היכא שפי' שנים שלוחים יכולים לומר את הטעתני שסברנו שדעתך שאנחנו נהי' העדים אף כשלא יאמנו להיות עדים על הפרעון להמלוה מ"מ לא יהיה חייבין לשלם להלוה וכיון שכן אינם נעשים בע"ד לענין הכשר עדותן רק שאין להם מגו דאם יאמרו שהחזירם ללוה והיו צריכים לשלם אם מסר להם בעדים ולזה יש תיקון בפטור שיפטרן הלוה שיהיה נאמנים שאם יאמרו שהחזירו לו שלא בעדים בכה"ג לא שייך לסברא הנ"ל דהוי כנוטל שכר להעיד דהא לטובתן לא הי' צריכין לפטור הלוה שגם באומרם שנתנו להמלוה ואין עליהם שם עדות לפטור את הלוה מ"מ אין להלוה עליהם תביעות ממון כאשר יש להם מענה את הטעיתני וכנ"ל א"כ מאי מקשה הגמ' מאי קסבר דלמא מאי שאמר ר"נ וכן בדיני ממונות הכוונה היכא שפוטר אותם הלוה שיהי' נאמנים נגדו כשיאמרו שהחזירו לו שלא בעדים אמנם לפי דעת רש"י ורז"ה והר"ן הנ"ל א"ש דאף שאין חייבים לפרוע להלוה אף כשאינם נאמנים בתורת עדות מ"מ יש עליהם עכ"פ חיוב שבועה בנק"ח כדין חנוני על פנקסו ואף שיפטרו מהשבועה במגו דאי בעי אמרו אהדרינהו להלוה דהא נגד הלוה אינם נאמנים כלל כיון שמסר להם בעדים ואין פטורים מאותו שבועה רק בגוונא שהלוה מאמן אותם נגד עצמם הרי יש להם תועלת באותו אמנה והוי כנוטלים שכר להעיד אמנם הרמב"ן והרשב"א והריטב"א י"ל שדעתם כמבואר בריטב"א ובר"ן דאף בלא טעם נוטל שכר לא מועיל כשיפטרו מהלוה דהוי תחילתו בפסלות אבל ז"א דלפי שיטות התוס' במס' ב"ב בסוגיא דבני עיר שנגנב להם ספר תורה דלא אמרינן תחילתו בפסלות רק בפסול הגוף ולא בפסול ממון

אמנם אף שעלתה לי ליישב קושי' הרשב"א קשה לדעתי קושי' אחרת דלפי סברת הרמב"ן בשיטות האלפסי דהיכא דליכא שע"ק לא שייך שטרך בידי מאי בעי מאי מתרץ רב"ח דש"ש משכחת לה באפקיד בשטרא הא גם רב ושמואל אמרה להא שמעתתא ל"ש ששכרו בעדים וקשה גם לדידהו קושי' רבא א"כ ש"ש היכא משכחת לה ולשיטתייהו דרב ושמואל שסוברים שיעבודא ל"ד אף בשטר ליכא מדאורייתא שיעבוד נכסים ואף בשעבדו בפירוש כמ"ש התוס' ס"פ גט פשוט והריטב"א במס' קידושין דף י"ג מטעם דאין קנין לחצאין וא"כ אף באפקיד בשטרא נאמן מדאורייתא לומר החזרתי אף בלא מגו דנאנסו וממילא יש לפטור משבועה בטענות נאנסו במגו דהחזרתי ואף אם נאמר דאלפסי אינו מודה לסברת התוס' והריטב"א הנ"ל וסובר דאף למ"ד שיעבודא ל"ד מועיל שיעבוד בפירוש וכן נראה מדברי רש"י בקידושין דף הנ"ל מ"מ דוחק לומר דמאי דשני רב"ח באפקיד בשטרא הכוונה שנכתב בשטר בפירוש שע"ק דאם הי' רוצה רב"ח לאוקמא שבועת שומרים שבתורה בגוונא רחיקא הי' יכול להחזיק דבריהם הראשונים דמיירי באפקיד ליה בעדים בלא שטר וכגון שהותנו בפירוש שלא יחזיר אלא בפני פו"פ א"ו שהי' נראה לדוחק לרב"ח להעמיד פשטא דקרא בגוונא רחוק ע"כ לא נחית לתרץ רק בגוונא המציאות באפקיד בעדים וכשהשיב לו רבא ע"ז דגם באפקיד בעדים יכול לומר החזרתי הוצרך להעמיד בהפקיד בשטר ובסתם אף שלא שעבדו בפירוש ובכה"ג ליכא מדאורייתא שיעבוד נכסים ע"י השטר וכיון שלא זילי נכסי לא שייך חזקה שטרך בידי מאי בעי ונאמנים החזרתי בלא שבועה וכנ"ל

ונלע"ד בישוב קושי' שלי הנ"ל וקושי' הרשב"א דהך חזקה דשטרך בידי מאי בעי הוא מב' טעמים א' שאין מדרך האדם להניח שטר ביד בעל השטר מעת שמסולק מהתחייבותו ויראה דילמא יתבענו שוב באותו שטר ויהי' נחשד בעיני המון שכובש ממון חבירו. וסברא זו מבואר מדברי הר"ן בסוגיא דהמלוה את חבירו בעדים טעם ב' אף היכא שסמכה דעתו שבעל השטר לא יתבע ממנו בשקר מ"מ אינו מניח השטר דכ"ז שהשטר קיים זילי נכסי שיראים ב"א ליקח ממנו נכסים בעוד שאין מבורר אצלם שנקרע השטר. ולפי הנחה זו יש לחלק בין שטר פקדון לשטר הלואה לפמ"ש התוס' בב"ב דף ע' ד"ה או דלמא דגבי שטר הלואה לא שייך חזקה דשטרך בידי מאי בעי די"ל דהלוה מאמין להמלוה להניח שטר בידו משום דכתיב בי' תומת ישרים תנחם כדאמרי' בהמפקיד. אבל הנפקד אינו מאמין את המפקיד ולעולם אינו מחזיר לו את הפקדון עד שיחזיר לו השטר ועוד אין מדקדק כ"כ הלוה עם המלוה לפי שעשה לו טובה ע"כ הנה פשוט דאף אם מאמין הלוה להמלוה מ"מ אי זילי נכסי ע"י השטר בודאי לא עביד לשלם עד שיקבל שטרו וקורעו ומה"ט סובר שמואל כדאי' בב"מ דף ט"ז ע"ב המוצא שטר הקנאה דלא חיישינן לפרעון דאם איתא דפרע מיקרע הוי קרע ליה וי"ל שהטעם דכ"ז שהשטר קיים ביד הלוה זילי נכסי שיראים ב"א מלקנות אצלו פן יחזיר הלוה השטר להמלוה לגבות מהם עאכו"כ שמוטל על לוה לחוש שלא להניח השטר ביד המלוה אף שהוא מחזיקן לנאמן וישא פניו מפני שעשה לו טובה זילי נכסי בעיני שאר בני אדם שבאים נקנות שיראים פן יגבה מהן המלוה וע"כ בשטר הלואה אף דלא שייך חזקה דשטרך בידי מאי בעי מטעם הראשון מ"מ אלימי החזקה מחמת טעם הב' ואף שמאמין להמלוה מ"מ אין מניח בידו השטר פרוע כדי שלא יהי' זילי נכסיו כנ"ל אבל כשאין שיעבוד נכסים בשטר שאין זילי נכסי ע"י השטר י"ל דלא שייך כלל בכה"ג גבי שטר הלואה החזקה דשטרך בידי מאי בעי לכן דעת הרי"ף דבכה"ג נאמן הלוה לומר פרעתי אמנם ז"א אלא גבי שטר הלואה אבל שטר פקדון אף דליכא בי' שע"ק ולא שייך זילי נכסי מ"מ כיון שאין מדרך הנפקד להאמין להמפקיד שייך החזקה דשטרך בידי כו' מטעם הא' דאין הנפקד מאמין את המפקיד ולעולם אין מחזיר את הפקדון עד שיחזיר לו השטר כדברי התוס' הנ"ל וא"כ אף למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא מ"מ באפקיד בשטרא א"א להאמין טענת החזרה כ"א פ"י מגו ובלא מגו אינו נאמן מחמת החזקה דשטרך בידי מאי בעי ומיושב בזה שפיר קושי' הרשב"א וקושי' שלי הנ"ל ולדברי זה מדויקים דברי הרמב"ן במלחמות סוף פ' ג"פ שכתב בזה"ל והטעם שכיון שאין בו משועבדים אין מקפידין עליו ומניחן אותו ביד המלוה אע"פ שהוא פרוע ואין נוהגים בכ"י עדים משום דיש לו קול וזילי נכסי דלוה שהרי גובה בו ממשועבדים ע"כ הרי שלא כ' חילוק זה בין יש בו שיעבוד נכסים לאין בו שיעבוד נכסים אלא בשטר הלואה

עוד יש להקשות לכאורה על תרוצו דרב"ח שאפקיד בשטר לפי שיטת הרמב"ם וסייעתו דמדאורייתא לא מהני שום שטר בעדות דמפיהם בעינן ולא מפי כתבם וצריכים לומר שהכוונה שהשטר הוא כת"י הנפקד וקשה הרי על כת"י יכולים לומר פרעתי אמאי אינו נאמן הנפקד לומר החזרתי אבל לפמ"ש י"ל דרק בכת"י על הלואה הוא דנאמן לומר פרעתי די"ל דלא חש להניחו מפני שמאמין להמלוה וזילי נכסי לא שייך מפני שאין בו שע"ק אבל בכת"י הנפקד על הפקדון אפשר לומר דאינו נאמן לומר החזרתי כיון שאין דרך הנפקד להאמין להמפקיד וא"ש ביותר לפ"ד הרמב"ן במלחמות שכתב דמשמעות לשון המשנה סוף פ' ג"פ המלוה את חבירו ע"י עדים גובה מנכסים בנ"ח הוציא עליו כת"י שהוא חייב לו גובה מנכסים בנ"ח משמע דחד דינא לתרווייהו דכשם שהמלוה לפני עדים יכול הלוה לומר פרעתי כמו כן בכת"י ולפי דבריו אלו שפיר י"ל שאין דמיון כתב יד לבפני עדים רק בהלואה שהוזכר להדי' במשנה המלוה כו' בפני עדים ואין