עטרת חכמים חלק ב רנב

על ההודאה הילך וכפי' רש"י דקיימו קמן והוי הודאות מטלטלין ורב"ח לשיטתו שסובר דהילך חייב כדמוכח מדבריו בסוגי' דפוגמת שסבר למימר שבועה דאורייתא דהא תובע מאתים והוא מודה לו במנה יעו"ש הרי בכה"ג הילך הוא ויתר הדברים בישוב דברי ר"ח וסייעתו א"ש לפמש"כ לעיל דלפי האמת אף בהפקיד בשטר א"א לגבו' מלקוחות דטענינן ללקוחות דילמא החזיר וא"כ הוי מהראוי שיהיה הנפקד נאמן אף בלא שבועה בטענת החזרתי כיון דלא שייך זילי נכסי רק מתקנת חכמים הוא דאינו נאמן דמלא פלוג בין שטר שיש בו שיעבוד בין שטר שאין בו שיעבוד ובלבד שיהי' עליו שם שטר ולא כתיבת יד א"כ כיון דלדינא דאורייתא אין צורך שבועה בטענת החזרתי כי ליכא למגבי בי' מלקוחות כנ"ל והדרא קושי' רבא לדוכתא שבועת שומרים המ"ל דהא אף בהפקיד בשטר נאמן מדאורייתא בטענת החזרתי בלא שבועה. א"ו דסוגי' דהכא סובר דבחזקה דשטרך בידי מאי בעי אלימי כ"כ דאף בשבועה אינו נאמן ולא מועיל מגו דנאנסו נגד חזקה זו א"כ שפיר כתב הר"ח וסייעתו דסוגי' דב"ב סותרים סוגי' דהכא: וכדי לישב שיטת הרמב"ן צריכין למש"כ למעלה שנראה מדויק מדברי הרמב"ן סוף ב"ב דרק בשטר הלואה אם אין בו שיעבוד נכסים נאמן לומר פרעתי כיון דלא זילי נכסי אבל בשטר פקדון שאין מהדרך שיאמין הנפקד להמפקיד אף בליכא בו שע"ק אין מניח השטר ביד המפקיד מיראתו פן יתבענו שנית וא"כ א"ש דהמפקיד בשטר צריך לישבע אף שעי"ז שנאמן במגו ליכא למגבי מלקוחות מ"מ צריכין לענין פטור השבועה המגו דנאנסו לסתור החזקה דשטרך בידי מאי בעי

ולפי הנחה זו יש ליישב קושי' הש"ך בסי' פ"ז על רבינו יונה שמובא בר"ש רפ"ק דב"מ דהקשה הא דאמרינן המפקיד בשטר צריך להחזיר בעדים דאל"כ אף דאי"ל מגו דנאנסה מ"מ שבועה בעי ולמה צריך עדים יחזיר בע"א ויפטרו משבועה ומקשה הש"ך הא בזה לא הוי נאמן החזרתי רק במגו ותו לא פטרו עד המסייע כן תורף קושי' הש"ך ונראה לי דלכאורה צריכין להבין כיון דמה שאין אדם נאמן לטעון החזרתי על שטר פקדון הוא משום חזקה שטרך בידי מאי בעי ומטעם שכתבתי דירא שמא יתבענו שנית א"כ כיון דעכ"פ בשבועה נאמן במגו דנאנסו תו לא הוי לו לירא שמא יתבענו שנית דהא יכול למיפטר א"ע בשבועה א"כ לא חש להניח השטר ואזלי לה חזקה דשטרך בידי מאי בעי וכיון שכן מהראוי שיהי' נאמן אפילו בלא שבועה וקצת העיר בזה בתומים רק סוף דבריו אינם מובנים שם יעו"ש והקושי' נשארת למה צריך כלל לישבע בטענת החזרתי וצ"ל דגם אף שיכול ליפטר א"ע בשבועה מ"מ איכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי דכל אדם נזהר וירא לנפשו שלא יצטרך לישבע למגן וכיון שמחמת צורך חיוב שבועה ג"כ יש חזקה דשטרך בידי מאי בעי אי אפשר להאמינו כשטוען החזרתי כ"א במגו דמגו מועלת נגד חזקה: וכיון שצריכין להמגו כדי שלא לחייבו מצד החזקה צריך הוא לשבועה דאלו אמר נאנסו שבועה בעי מעתה י"ל שסובר רבינו יונה דאם ע"א מועיל לפוטרו משבועה הי' מהראוי דגם בהפקיד בשטר יועיל ע"א שלא להצטרך לישבע ותו ל"ק קושי' הש"ך הנ"ל דהא בהחזרתי אינו נאמן אלא במגו בכה"ג לא מצי עד למיפטר ז"א דהא עי"ז שנא' שפ"א פוטר משבועה יתעקר לגמרי החזקה דשטרך בידי מאי בעי ויהי' נאמן בטענת החזרתי בלי צורך מגו דנאנסו דהא יכול לומר ע"כ לא חששתי להניח שטר ביד המפקיד כי ידעתי שלא יהי' בידו לתובעני ולהטיל שבועה עלי דהא החזרתי לו במעמד ע"א ויועיל סיוע העד שלא אצטרך לישבע

ועתה אבאר דברי בתרוצו של התומים שכ' שסובר רבינו יונה דאמרינן מגו בבע"ד וע"א דכשם שעתה מסייע העד בטענו' החזרה כך אם הי' רוצה לטעון נאנסו הי' העד מסייע לי' ומקשה הרבינו יונה שפיר דאם העד מסייע פוטר גם המפקיד בשטר יועיל ע"א לפטרו משבועה ומגו שהי' הנפקד והעד יכולים לומר נאנסו לפי"ז לפי מסקנת שם דבאמת מועיל ע"א בכה"ג לפטור משבועה יש לתרץ מה שקשה בדברי הרא"ש מס' קידושין דף מ"ג ע"ב ששינה בהעתקת דברי הירושלמי. כי זה לשון הירושלמי אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן שלוחיו כו' אמר ר' אבין נראים הדברים בשמקדש בשטר אבל בכסף נעשין נוגעין בעדותן אמר ר' יוסי מכיון שהאמינן התורה אפי' בכסף מהימני עכ"ל הרא"ש הרי שתפס לשון הירושלמי דמיירי בשני שלוחין כשנעשים עדים על הקידושין אבל לפי הגי' שבירושלמי שלפנינו וכמוזכר גם בר"ן נראה להדיא דירושלמי לא מיירי בשני שלוחין רק בשליח אחד. כי זה לשון הירושלמי ב"ש אין השליח עולה משם עד וב"ה אומרים שליח עולה משם עד כו' אמר ר' אבין כו' נראים דברים כשקידשה בשטר אבל אם קדשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו אמר ר' יוסי מכיון שהאמינתו התורה אפי' קדשה בכסף אינו כנוגע בעדותו ע"כ הרי כיון שירושלמי תפס כמה פעמים בלשון יחיד מבואר דקאי על הדין הנ"ל השליח עולה משם עד דמיירי שהשליח קידש את האשה בפני ע"א ופליגי בזה ב"ש וב"ה דלב"ה הוי כקידשה בפני ב' עדים דהשליח עולה משם עד וקשה למה שינה הרא"ש בנוסח הירושלמי מלשון יחיד ללשון רבים אבל לפמש"כ א"ש בהקדם דברי התוס' שם בד"ה וכן תימא דאמר בירושלמי וכן בקידושין הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא וי"ל דהאי בתר דתיקון רבנן שבועת היסת והי' קשה להרא"ש לשיטתו דעד המסייע פוטר מהשבוע' ואף היכא דצריכין למגו מאמינים לבע"ד ועד במגו כנ"ל א"כ אי אפשר לומר דירושלמי מיירי בשליח וע"א דהא בכה"ג אף לאחר דתיקון רבנן שבועת היסת אין השליח נוגע בעדותו דהא העד שמעיד על הקידושין מסייע לו שנתן הכסף קדושין להאשה וגם מגו איכא שהיו יכולים השליח והעד לומר שהחזיר המעות ליד המשלח וא"כ ליכא כלל חיוב שבועת היסת ואמאי אין השליח נאמן להצטרף עם העד השני על הקידושין ולכך הוצרך הרא"ש לשנות הגמ' שבירושלמי ושינה מלשון יחיד ללשון רבים ומיירי ששני השלוחים רוצים להיות עידי הקדושין וכן מדויק מדברי הרא"ש שם אח"ז שמביא דברי הגמ' הוי עובדא קמי' דרב ועשה שליח עד כו' ומסיים ע"ז אבל היכא דאיכא כפירות ממון כגון שהאשה אומרת לא קבלתי כלל לא אמרינן הן הן השלוחים הן הן עדיו הרי אף שתפס תחלה דברי הרב דמיירי בשליח וע"א עכ"ז לענין קידושין בשטר או בכסף חזר ותפס בגוונא שהי' שני שלוחים

היוצא מזה שלפי הגי' שלפנינו ושהי' כן לפני הר"ן א"א להחזיק תרוצו של התוס' הנ"ל דמיירי לאחר שתיקנו שבועת היסת אם לא לשיטות הסוברים דעד המסייע אינו פוטר משבועה ונשאר קושי' התוס' לדעת הסוברים דעד המסייע פוטר בלא"ה קשה בירושלמי הנ"ל קושי' הר"ן שכ' בזה"ל ודברי ר' יוסי תמוהין דנהי דין התורה מהימן מ"מ כיון דתיקנו רבנן שבועת היסת נמצא נוגע בעדותו. ונראה לי לפרש פי' אחר בדברי הירושלמי דפלוגתת ר' אבין ור"י מיתלי תלי במחלוקת הפוסקים בדין פסול נוגע דעת הע"ש בחו"מ סי' ל"ז דנוגע אינו פסול משום דחושדין אותו שמחמת הנאתו משקר בעדותו אלא כיון שנהנה באותו עדות הוי כקרוב ופסול לעדות אף אם הוחזק שבודאי אינו משקר והסמ"ע חולק עליו ויעו"ש בש"ך ואני מצאתי כדעת הע"ש וביתר שאת בשו"ת הריב"ש בסי' שצ"ג שמפרש במעשה דבקרא במס' כתובות דף פ"ד שאם הי' הבקרא אומר שתפיסתו הבע"ח ממנו הי' מחיים לא הי' הבקרא מחויב לשלם להיתומים דהבע"ח כדין תפס על חובי ועכ"ז לא מחשיב הבקרא כע"א נגד הבע"ח שלאחר מיתה תפס אף דאי"ל להבקרא מגו המסלקת ממנו חשש נגיעה דהא אם לא הי' אומר שהתפיסה הי' לאחר מיתה לא הי' עליו שום תביעה מהיתומים מ"מ כיון שלפי דבריו הי' התפיסה לאחר מיתה נעשה בע"ד ואין בע"ד עד אף היכא דאי"ל מגו כמו פסול וקרוב שאין קרוב נעשה עד אף במגו כצ"ל בכוונת הריב"ש וכן מורה לשון הר"ן בכתובות גם מחדושי הריטב"א מסוגיא דאבימי שם נשמע מדבריהם דהיכא שהעד נעשה בע"ד עפ"י עדותו כלומר שאם לא יאומן עדותו יהי' עליו חיוב אין עליו שם עד אף שיש לו מגו דאם היה שותק מעדותו לא הי' בע"ד ובש"ך סי' קכ"א ס"ק מ"ה מביא בשם ראב"ן וכ' בזה"ל דוקא שנים דלא מצי אמר לתקוני שדרתי יתכון ולא הוי לכו למיתב למלוה בלא סהדי דלא לכפור משום דמצי אמרי אנן הוי סברינן דלהכי בררת תרי דניהוי אנן סהדי ואת מטעית יתנא דתרי שלוחים מילתא דלא שכיח הוא ולא דמי לדאבימי דלא הוי רק חד שליח דלא מצי מסהיד ולא הו"ל למיטעי ומסיים הש"ך שכ"כ הגהות מרדכי רפ"ק דמציעא אבל דעת הפוסקים והגהות מיימוני ריש פ"א מהלכות שלוחים דה"ה בחד שליח דאינו מחויב ליתנו למלוה בעדים והאריך שם והרבה מגדולי הקדמונים

ונ"ל לתרץ דלפי סברת הריב"ש והר"ן והריטב"א שהבאתי לעיל י"ל דגבי קידושין שידוע לכל שאין קידושין בלא עדים אם קידש השליח בלא עדים בודאי יכול המשלח לטעון לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ממילא בשלח שני שלוחים אם הי' שורת הדין שלא יהי' להם דין עדים הי' מחוייבים לפרוע מכיסם למשלח דמי הקידושין שמסר לידם א"כ מהראוי שלא יועיל להם מגו להכשירם שיהיה הם עידי קידושין דהא לפי דבריהם שלא הי' עדים אחרים נעשים כבע"ד לענין הכשר עדותן שאם לא יאמינו לעדים על הקידושין יצטרכו לשלם להמשלח והוי כעדים קרובים שאינו מועיל אף שיש להם מגו והוי דומיא דבקרא ע"כ מצריכין בכה"ג לסברת הראב"ן הנ"ל דכיון ששלח שנים סברו שרצונו שיהי' הם עידי הקידושין כיון שהוא הטעה אותם בזה אין לו לתבוע מהם וע"כ א"ש דינו של רב נחמן שאמר בסתם אמר לשנים כו' הן הן עדיו כו' ומיירי אף שהקידושין הי' בכסף דנוגעין בעדותן אינם דהא אי"ל מגו דאהדר להמשלח ובע"ד אינם דאף אם