עטרת חכמים חלק ב רמט

קודם שיקח דמים וראי' לזה ממה שאמרו שלכך האומן ש"ש בהאי הנאה דתפיס לי' אאגרא בדבריו שם יש לי עיון כי שגגה יצאה מלפניו כאשר אבאר לקמן אי"ה ולפי"ז פשוט לומר דא"א להקשות על שמואל מברייתא דאומן אומר שתים קצצת לי כו' הממע"ה ומפרש רש"י היינו אומן דיכילנא לשנוי' דהפשט בברייתא להיפך שמיירי שהטלית הוא עוד ביד האומן והבעה"ב הוא המוציא לכך עליו הראי' ומאי פסקא לא שייך להקשות כאן די"ל כנ"ל דסתמא דמלתא כן שהאומן אינו מחזיר הטלית עד שיופרע לו מה שמגיע לו גם בלא"ה אין הכרע קושי' כ"כ במאי פסקא דהרי לדברי רב יהודא שאמר משמי' דשמואל ע"כ צריכין לאוקמא הברייתא דמחט שנמצא בעובי בה"כ בדלא יהיב טבחא דמי והממע"ה קאי אבעל הפרה ולא חש לקושי' מאי פסקא ע"כ נוח יותר להקשות על שמואל מברייתא דשכיר אומר שתיים קצצת לי שאין בזה דרך ליישב כנ"ל ומיושב הדקדוק הנ"ל למה לא מקשה הגמ' מברייתא ראשונה דאומן אומר כו'

והשתא לפי"ז יש ליישב מה שהקשיתי לשיטות הרז"ה דס"ד הי' שאין שייך ן מב"מ בשכירות א"כ מאי מקשה הגמ' לשמואל מברייתא דשכיר דלמא שמואל סובר אומן קונה בשבח כלי ולכך הוי מב"מ כנ"ל אבל בשכיר לא הוי מב"מ לכך אין לחייבו שבועה דהפנ"י לגיטין דף כ' מקשה למ"ד אומן קונה בשבח כלי. אמאי כשר גט שכתבו חש"ו דהא קטן מיקני קני ואקנוי' לא מקני והגט צריך להיות של בעל והקטן קני הגט בשבח כלי ומתרץ בקצה"ח סי' ש"ו דמבואר מדברי הרא"ש דאף למ"ד אומן קונה בש"כ מ"מ ביד הבעה"ב לכוף את האומן שיתן לו הכלי עם השבח כשרוצה ליתן לו מה שקצב ובזה מהני אף נתינה בע"כ ולכך מהני גם בקטן

לפי"ז נ"ל להמציא דבר חדש דהיכא שאין האומן בא לתבוע רק מחזיק הכלי והבעה"ב הוא התובע חייב אומן שד"א כדין מודה במקצת כי הבעה"ב תובע כל הטלית שלפי דבריו מחויב האומן ליתן לו בעד סלע אחת שרוצה ליתן לו כפי שקצב לו לפי דבריו והאומן מודה שעצם הטלית הוא של הבעה"ב רק אחרי שלפי דבריו קצב לו שנים א"צ ליתן לו חלקו בטלית מחמת שבח כלי עד שיתן לו שנים וכ"ז שלא יתן לו הוא בעל הטלית במקצת מחמת שבח שלו והוי מב"מ הטענה ממש ולא גרע מתובע מחבירו שקנה ממנו טלית שלם והנתבע משיב חצי שלי וחצי שלך שחייב שד"א והילך ליכא כאן שהרי האומן אינו רוצה להחזיר הטלית שתופס בשביל חלקו בשבח כלי שיש לו בהטלית א"כ א"א לומר הפשט בברייתא ראשונה שמיירי שהטלית ביד האומן והבעה"ב הוא המוציא דכיון דהבעה"ב בא לתובעו הרי המוטל על האומן לישבע ולמה קתני הממע"ה ואי לא מייתי ראי' פקע לפי ס"ד דהשתא דאכתי לא אסיק הגמ' התירוץ דלצדדין קתני

אמנם אם נאמר דאין אומן קונה בשבח כלי אין שם תביעה על גוף הטלית כ"א על דמי השכירות הקציצה וליכא שם שבועה על האומן דאינו נחשב למב"מ דעל הדמים אין עליו שם נתבע ודינו ככל בעל משכון שיש לו הכחשה עם הלוה והשתא א"ש דקושי' הגמ' על שמואל הוא ממ"נ מברייתא דרבה ב"ש או מברייתא הראשונה דאם נתרץ דמברייתא דרבה ב"ש ל"ק על שמואל דשאני אומן משכיר וכסברתי הנ"ל בשיטות הרז"ה דבשכיר דין הוא שיפטור משבועה דלא שייך בי' דין מב"מ משא"כ באומן דקונה בשבח כלי והוי מב"מ גמור ולכך צריך לישבע א"כ כיון דסברינן דאומן קונה בשבח כלי קשה על שמואל מברייתא הראשונה אומן אומר כו' וליכא למימר דלמא ברייתא דאומן מיירי שהטלית ביד האומן והבעה"ב הוא המוציא דאכתי קשה למה לא ישבע האומן כדין נשבע ונוטל במשכון לסברת הר"ן ששוה בזה למלוה על המשכון אף לס"ד דאומן קונה בשבח כלי [יעוין בדברי הר"ן] ואין לומר דמיירי שהאומן אינו רוצה לתבוע כלל רק הבעה"ב הוא התובע והאומן הנתבע דא"כ לחייב שד"א כדין מב"מ דהא לפי סברא דהשתא דאומן קונה בשבח כלי הוי מב"מ גמור כנ"ל וביותר יש לומר עפ"י מה שכתבו התוס' במס' ב"מ דף קי"ב ע"ב ד"ה א"ה כו' כדי לאוקמא בכל ענין אפילו לא פרע אותה אחת עכ"ל כ"כ נוכל לומר להיפך דיש לאוקמא אף היכא שהבעה"ב אומר שכבר נתן לו הסלע שקצץ ויש לו לתבוע ממנו כל הטלית בלי עיכוב כי כולה שלו: ולפי טענת האומן ששתים קצץ לו אף שכבר פרע אחת עדיין לא נקנה כל השבח כלי שלו להבעה"ב ויש לו לאומן עדיין חלקו בטלית והוי מב"מ גמור במה שאינו כופר כל הטלית ואין לומר דמיירי שעדיין לא נתן לו אותו דינר ויש לומר דלא הוי האומן מודה במקצת כיון שאינו מודה לו כלל בשבח הכלי דזה שפיר קשה מאי פסקא והר"ן שכתב היכא דאומן מחזיק בכלי והבעה"ב התובע א"צ לשבע אפשר לומר דס"ל להילכתא כדעת האלפסי והרמב"ם ושאר פוסקים דאין אומן קונ' בש"כ וליכא כאן כפיר' והודאה לכך אין האומן מתחייב מדין מודה במקצת ומדין נוטל נמי ליכא לחייבו כיון שאין הוא התובע

ולפי"ז יש לתרץ לשון הגמ' א"ה אפילו קצץ נמי דלפי דברי הנ"ל ולפי שיטות הרמב"ן דלא נחית לסברת הר"ן ובשיטות החולקים עם הגאונים דבאמת במלוה על המשכון א"צ לישבע כיון שיש לו מגו קשה מאי מקשה הגמ' א"ה אפי' קצץ נמי דלמא בהך ברייתא הפשט להיפך שמיירי שהטלית ביד האומן והבעה"ב הוא המוציא לפטור האומן משבועה כיון שיש לו מגו וי"ל עוד שאף לשיטת הגאונים אין קושי' הגמ' מכרעת דהא אף לפי דבריהם לפי מה שמכריע הרמב"ן לשיטתם בברייתא כ"ז שהטלית ביד האומן דלצדדין קתני צ"ל דקודם דאסיק בגמרא תירוץ כזה דלצדדין קתני ע"כ היינו מוכרחים לומר שאין שבועה באומן. וכ"כ במלוה על המשכון א"צ המלוה לישבע א"כ אין להקשות אפי' קצץ נמי כיון דיש סברא לומר דכ"מ שיש מגו א"צ לישבע י"ל שהברייתא מיירי שהטלית ביד האומן וא"צ לישבע וכשאין הטלית ביד האומן נוטל ג"כ משום דהבעה"ב טרוד בפועליו רק שצריך לישבע משום דאין לו מגו להכי קתני הממע"ה והיינו הבעה"ב ואי לא מייתי ראי' פקע

אמנם י"ל דהר"ן מקשה ג"כ קושי' התוס' דאמאי נאמן בשכרו שלא בעדים במגו הא אין המגו טוב ומתרץ דאדרבא לבעה"ב נוח לו לטעון לא שכרתיך משיטעון פרעתי מילתא דידע דמספקא בי' רבנן משום טירדא מעתה י"ל בפשיטות לפי ס"ד שסבר שגם בקציצה אינו זוכר הבעה"ב אין לפטור את האומן משבועה במגו שהי' מכחיש את הטלית דהא מגו דהעזה לפטור משבועה דאם מכחיש הטלית מעיז נגד הבעה"ב וגם לפני הב"ד נראה אולי טוען בשקר כיון שרואין הכחשת הבעה"ב משא"כ כשתובע יותר בקציצה לא יעיז בפני הבעה"ב שהבעה"ב בעצמו ידמה דילמא משגה הוא אצלו מצד טרדותיו גם מחמת זה מחשבינן גם הב"ד יותר לאמת טענות האומן מטענת הבעה"ב ע"כ נוח לו יותר להכחיש בקציצה וכיון שאין לו מגו טוב מהראוי שיצטרך לישבע ואפשר לומר דבאמת כוונת הברייתא המוציא מחבירו ע"ה ואם לא יביא ראי' ישבע האומן וכתירוץ הגמ' דלצדדין קתני דהא בשבועה יכול האומן לתבע ליטול אף כשהטלית ביד בעה"ב לפי קושי' הגמרא אפילו קצץ נמי ומקשה הגמרא שפיר

אמנם כ"ז אי אמרינן דבעה"ב טרוד אבל לתירוץ הראשון משום כדי חייו וליכא כלל טרדא אצל בעה"ב דהוי מגו של האומן טוב ל"ק כלל מברייתא דאומן אומר שתים קצצתי לי כו' די"ל כנ"ל שמיירי שהטלית ביד האומן והמע"ה קאי אבעה"ב ואי לא מייתי ראי' נוטל האומן בלא שבועה כיון שיש לו מגו טוב לכך לא מקשה הגמ' רק אחרי דאסיק הגמ' דבעה"ב טרוד בפועליו ודברי הראשוני' הנ"ל ג"כ א"ש דהמה אליבא דשמואל לפי המסקנא וכמו שהשיב שמואל בעצמו קציצה מידכר דכיר וממילא כשהטלית ביד האומן יש לו מגו טוב

עוד בסוגיא הנ"ל

זה לשון הרמב"ם בפי"א מהלכות שכירות שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו להד"מ ולא שכרתיך כו' הי' לו ע"א ששכרו אינו מועיל לו כלום ולכאורה קשה הא לא אמרינן מגו נגד ע"א אמנם על רבינו מאיר שמובא שם במ"מ שפוסק ג"כ כהרמב"ם רק שסובר שהיכא שיש ע"א ששכרו מוטל על הבעה"ב לישבע שבועה חמורה ונאמן בזה במגו שהי' יכול להכחיש העד ולישבע נגדו אין להקשות דהא מסוגיא דנסכא מבואר דלא אמרינן מגו להכחיש העד בשבועה די"ל ששם הטעם דזה הוא מגו גרוע שיכחיש עד בשבועה ומגו גרוע לא אמרינן משא"כ כאן בשכיר שכל עיקר הדין שהשכיר ישבע ויטול אינו אלא מצד תקנות חכמים ובכזה אמרינן מגו גרוע ואוקמי אדינא לכך פוסק הר"מ שפיר דאף היכא דאיכא ע"א מהימן לבעה"ב בשבועה חמורה במגו דהי' יכול להכחיש את העד בשבועה דתועלת המגו אף שהוא גרוע להעמיד על דין תורה

אמנם לשון הרמב"ם שכ' אינו מועיל לו כלום שמורה שאין על הבעה"ב שבועה חמורה רק היסת וכאלו לא הי' כלל עד אינו מובן וי"ל בפשיטות דהא לכאורה עוד צריך ביאור דברי הרמב"ם שכתב מתוך שיכול לומר להד"מ ולא שכרתיך משמעות דברים אלו שהם שני ענינים נפרדים להד"מ ענין בפ"ע ול"ש ענין אחר וי"ל דהנה כבר נתעוררו האחרונים להקשות היכי מיירי אם יש עדים שפועל עשה מלאכתו אצל הבעה"ב הרי אף שיכפור הבעה"ב ויאמר שלא שכרו יהי' מחויב לשלם לו כדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ואם ליכא עדים שעשה עמו הפועל אף בשכרו בעדים ביד הבעה"ב לומר שלא עשה אצלו מלאכה ויעוין ברש"י ד"ה ששכרו כו' שמסיים ועשה עמו שכוונתו שיש גם ע"ז עדים שעשה עמו וכן אי' להדיא בחו"מ סי' פ"ט ס"ג. אבל בטור לא כ' רק שיש עדים ששכרו ולא הביא שמעידין גם על עשיות מלאכ' וסתימות הגמ' משמט כדברי הטור וכ"נ מסתימת