עטרת חכמים חלק ב רמח

כהודאה במקצת ומיושב מה שהניח שם בכ"מ בצ"ע דשאינו יכול לכפור ליכא שבועה יעו"ש דהא לפ"ד הכ"מ בעצמו דלא הוי שע"ק יש לחייב שד"א מצד העדאת עדים ומה שפוטר הרמב"ם בדין נ' שבשטר אינו רק מחמת שהשטר הוא שע"ק

והנה בתוס' ד"ה אפי' קצץ נמי מפרשים דקושית הגמרא הוא דנחייב את הבעה"ב מדין חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דאמרי' מחויב שבועה ואיל"מ אמנם לדברי הרמב"ם הנ"ל דהיכא שאין יכול לכפור לא מקרי הודאה י"ל דליכא כאן כלל חיוב שבועה דמה שמודה שקצץ לו דינר א' לא מיקרי הודאה דהא אין ביד בעה"ב לכפור דכיון ששכרו בעדים ועשה עמו מלאכה צריך עכ"פ לשלם הפחות שבשכירות כפי המנהג וגם פרעתי אינו נאמן אמנם לפי דברי הנ"ל י"ל דהכא דליכא שטר ולא מקרי שע"ק. אף בלי הודאתו יש חיוב כדין העדאת עדים דהא שכרו בעדים ומגיע לו עכ"פ הפחות שבשכירות. ופרעתי ג"כ אינו נאמן דהא הדין שישבע השכיר ויטול כשטוען הבעה"ב פרעתי והרי בשטר אף שביד הלוה להשביע את המלוה בטענתו אישתבע לי דלא פרעתיך מ"מ אי לא הוי שע"ק הי' חיוב שדיא על הלוה דהוי מחשבינן את השטר כהעדאת עדים שעדיין חייב לו וכנ"ל ואף שכתב הר"ן דבתובע חמשים דבחבלה וחמשים דהלואה אף שהנחבל נשבע ונוטל החמשים דחבלה מ"מ לא מיקרי כהעדאת עדים לחייב שד"א על החמשים דהלואה כיון שאין הנחבל נוטל רק בשבועה שאני בחבלה שמצד הדין לא הי' להנחבל ליטול כלל בשבועתו ורק מצד תקנות חכמים זוכה בשבועתו וכ"ז שלא נשבע הוי כאינו ידוע שדבריו אמת מש"ה לא מחשבו הר"ן כהעדאת עדים משא"כ בשטר דהשבועה שמטילין על הבעהש"ט כשטוען הלוה אישתבע לי אינו אלא מתקנת חכמים להפיס דעת הלוה ע"כ אף קודם שנשבע הוי כידוע להב"ד שמגיע מהלוה כפי השטר ודינו לחייב שד"א כדין העדאת עדים ולכך הוצרך הרמב"ם לומר דמצד השטר אין לחייב שבועה דהוי שע"ק אבל אי לא משום זה הי' הנתבע מחויב שד"א מצד הנ' שבשטר דהוי כהעדאת עדים כמו כן י"ל גבי שכיר לפי דברי הגמ' כאן שמקשה וניתב לי' בלא שבועה ומשני כדי להפיס דעתו של בעה"ב הרי שהשבועה הוא רק לחומרא על השכיר אבל מן הדין הי' לו ליטול אפי' בלא שבועה א"כ הדינר א' הפחות שבשכירות שצריך הבעה"ב לשלם עכ"פ הוי כידוע החיוב לב"ד שהוא כהעדאת עדים שדינו כהודאה לחייבו לישבע שד"א על המותר וכיון שמחשבינן כפירות הדינר הב' שכופר הבעה"ב כטוען איני יודע הדין בזה כדין חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ומתושאיל"מ וא"ש דברי הגמ' א"ה אפי' קצץ כלומר לפי מאי דמסקינן שהשבועה שמוטל על השכיר אינו אלא כדי להפיס ומצד הדין הי' לשכיר ליטול בלא שבועה הרי הב"ד כעדים שמגיע לו עכ"פ דינר א' ואיכא על הבעה"ב חיוב שד"א על הדינר השני שכופר וכיון שאין טענתו רק כטענת שמא הוי משואיל"מ א"כ אפי' קצץ נמי ומדויק שפיר לשון הגמ' איה שקאי על מה דאסיק מקודם כדי להפיס דעתו של בעה"ב

עוד בסוגיא הנ"ל

באופן אחר נ"ל לפרש דברי הגמ' א"ה אפילו קצץ נמי דאיתא לקמן בגמ' איני והא תני רבה בר שמואל קצץ כו' ומפרש רש"י הך מתניתא דלעיל והיינו הברייתא שאמר לעיל רבה בר שמואל לרב ששת שכיר בזמנו כו' אבל א"ל שתים קצצת לי והוא אמר כו' הממע"ה. ויל"ד לכאורה למה לא מקשה על שמואל מברייתא שמובא בריש הסוגי' אומן אומר שתים קצצת לי כו' הממע"ה

וכדי ליישב זה אקדים מה שיש להקשות לכאורה דהקדמונים מקשים מאי ס"ד דגמ' כאן שלא יהיה על בעה"ב חיוב שבועה הא הוי מב"מ וחייב שד"א והרבה תרוצים נאמרו בקושי' זו והרז"ה ז"ל מתרץ דקס"ד שלא חייבה התורה במב"מ דשכירות אלא במלוה ופקדון דכתיב בהן כי הוא זה דכתיב כי יתן איש אל רעהו וגו' וס"ל עירוב פרשיות כתיב כאן בפרשה דאם כסף תלוה. וכ' הר"ן בזה"ל ואע"פ שהרמב"ן ז"ל השיב עליו דכיון שהשלים פעולתו נעשית שכירתו של זה מלוה ואין ראוי שיורע כחו מפני שהי' עיקרו שכירות אין אני רואה בזה קושי' שלא נוכל לומר כן וכ"ש למאי דקס"ד מעיקרא: שהרי רוב דעת המפורשים שכל תביעה שהיא נמשכת מקרקע אע"פ שעכשיו נעשית חוב דינה כקרקע ואין נשבעין עליו כו' ולמה לא נוכל לומר כן בשכירות למאי דס"ד מעיקרא עכ"ל הר"ן ונ"ל פשוט דסברת הר"ן א"א לומר רק גבי שכיר ואף לגבי אומן למ"ד דאין אומן קונה בשבח כלי ושייך גבי' בל תלין כמו בשכיר דאין לאומן רק תביעות שכירות אבל אם נאמר דאומן קונה בשבח כלי לא מיקרי שכירות ומזה הטעם ליכא גבי' בל תלין כדאיתא בב"ק דף צ"ט ע"א וכ' שם רש"י ד"ה אמאי עובר הא זבינא קא מזבין ליה נהלי ולא משכירות הוא ע"כ. הרי דלמ"ד אומן קונה בש"כ הוי רק כזביני ולא כשכירות ואין מקום לומר שלא יהי' שד"א במב"מ דהא הדינר הא' שמודה הבעה"ב לא בא מכח שכירות רק דמי זביני הוא שלפי טענתו קונה האומן השבח במקצת בעד דינר א' והאומן תובע שקנה לו בדמי קניות שבח ב' דינרין והוי כשאר מכ"מ שחייבה התורה שבועה דאורייתא דבזה לא שייך סברת הרז"ה הנ"ל וכיון שכן קשה מאי מקשה הגמ' על שמואל מברייתא דרבה ב"ש הא בב"ק דף הנ"ל מבואר דלא איפשיט אם שמואל סובר אומן קונה בש"כ או לא וי"ל ששמואל סובר אומן קונה בש"כ וכיון שאינו שם שכירות יש בזה דין שד"א כהודאה במקצת לכן שפיר אמר שמואל בדין אומן אומר ב' קצצת לי והוא אומר לא קצצתי לך אלא אחת שישבע בעה"ב וברייתא דרבה ב"ש לא קשה דהא באותה ברייתא מפורש שמיירי בשכיר וי"ל דהודה במקצת השכירות וכפירה במקצת ליכא שד"א כסברת הרז"ה הנ"ל ואף דנעשית מלוה מ"מ כיון דנמשכת משכירות ליכא שבועה ואף אם נחזיק דהילכתא דאין אומן קונה בשבח כלי ומקשה הגמ' אליבא דהילכתא מ"מ עכ"פ יותר טוב הי' להקשות על שמואל מברייתא ראשונה שמיירי להדיא באומן דתני בה אומן כו' ולמה שביק ברייתא זו ותפס ברייתא אחרת דרבה ב"ש ונ"ל דהנה הרמב"ן והר"ן מביאים שיטות הגאונים שסוברים כשיש הכחשה בין מלוה ולוה ויש משכון ת"י המלוה אף שיש לו מגו מ"מ חייב לישבע שבועות המשנה דנשבע ונוטל ומקשו עלייהו מברייתא דלקמן אומן כ"ז שהטלית בידו על הבעה"ב להביא ראי' ומשמע דהאומן א"צ לישבע ומתרץ במלחמות די"ל כתירוץ הגמ' לצדדין קתני כו' יעו"ש ובר"ן כתב אף הגאונים לא מחייבו שבועה להמלוה רק כשהוא תובע אותו אבל אם הלוה בא לתבוע משכונו והמלוה אינו רוצה להחזיר המשכון עד שיפרע לו כפי תביעתו אין על המלוה שם נוטל כיון שאינו תובע ולכך אין עליו חיוב שבועה ותו ל"ק מברייתא כ"ז שהטלית ביד האומן דמסתמא הבעה"ב תובע הטלית והאומן אינו רוצה להחזיר עד שיפרע כדי תביעתו אין על האומן שם נוטל כיון שאינו תובע שישלם לו אגרו. וכתב עוד הר"ן שי"ל עוד שהאומן בלא"ה א"צ לישבע אף כשבא לגבות דהא לעיל מיניה אמרינן וניתב ליה בלא שבועה ומפרקינן כדי להפיס דעתו של בעה"ב אלמא אי לאו הכי הי' נוטל בלא שבועה ודוקא בפועל הוא שמצריכין להפיס דעתו של בעה"ב אבל האומן כיון שהטלית בידו אין לחוש משום פיוס בעה"ב שכבר מפויס ועומד הוא כשמחזיר לו הטלית ע"כ יעו"ש ומבואר במפורשים שכוונת הר"ן משום דהך ברייתא כ"ז שהטלית ביד האומן אתי' כר"י והוא ס"ל דגם בקציצה לא אמרינן בעה"ב מידכר דכיר ושייך בזה ג"כ דברי הגמ' וניתב לי' בלא שבועה אבל לדידן דסברינן בקציצה דמידכר דכיר בעה"ב אין חילוק בין אומן האוחז בכלי לכל מלוה על המשכון ובלא"ה לשיטות רב ושמואל שסוברים דלא אמרינן בנ' ידענא ונ' לא ידענא מתושאיל"מ ל"ק כלל בקציצה דניתב ליה בלא שבועה דאף אם הבעה"ב מסופק הוי א"י אם נתחייבתי ומחויב שבועה ואיל"מ לא אמרינן כנ"ל א"כ דלפי הס"ד דאכתי לא אסיק הגמ' דלצדדין קתני לכאורה קשה מברייתא כ"ז שהטלית ביד האומן הממע"ה אמאי לא נשבע האומן כדין מלוה על המשכון לשיטת הגאונים והאלפסי דסוברים שיש בזה שבועת המשנה דתירוץ הרמב"ן דלצדדין קתני אכתי לא נחית ותירוץ השני של הר"ן כיון דמן הדין הי' ראוי להיות דניתב לי' בלא שבועה לא שייך ג"כ לומר לשיטות שמואל דלא אמרינן משואיל"מ ולא נשאר רק תירוץ הראשון של הר"ן דמיירי שאין האומן תובע רק הבעה"ב תובע ומאי פסקא לא שייך דכן דרך שהבעה"ב א לתבוע כלי שלו כן מסביר הר"ן ז"ל

לפי"ז י"ל דמברייתא דאומן אומר ב' קצצתי לא הי' אפשר להקשות על שמואל דבכתובות דף ע"ו אי' אמר ר"י אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור על בעל החמור להביא ראי' אע"פ שהוא מוחזק דס"ל לשמואל דמוקמינן לי' הפרה בחזקת מרא קמא] מיתיבי מחט שנמצא בעובי בה"כ כו' לא הוגלד פי המכה הממע"ה ואי יהיב טבח דמי בעי לאתוי' ראי' ומפיק ואמאי בעל הבהמה ליתי ראי' ומוקי בדלא יהיב טבח דמי מפרש רש"י הא דקתני הממע"ה בבעל הבהמה קאמר וכגון דאיהו קא תבע] מאי פסקא אלא כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תצייתינהו להני כללא דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל הכי אמר שמואל כל שנולד ספק ברשותו עליו הראי' והיינו שבעל הפרה צריך להביא ראי' שמת החמור קודם משיכה] מיתיבי מחט שנמצא בעובי בה"כ כו' ואי דלא יהיב טבחא דמי בעל בהמה בעי לאתוי' ראי' ומפיק ואמאי ספיקא ברשות טבח איתייליד דיהיב טבח דמי ומאי פסקא סתמא דמלתא כמה דלא יהיב אינש זוזי לא יהיב חיותא ע"כ ובתומים סי' פ"ט ס"ק י"ז מבואר במה שכ' שם בדברי הרמב"ם שאינו מצריך לבעה"ב לישבע בהכחשה כשהחזיר לו האומן הטלית משום דלא שכיח הוא שיחזיר האומן הטלית