עטרת חכמים חלק ב רמז

וליישב כל הנ"ל אקדים עוד שמדברי התוס' בד"ה וניתוב כו' מבואר שדעתם דכיון שתולין שבעה"ב טרוד בפועליו דינו כטוען א"י אם פרעתיך ומחויב מדינא לשלם וכ"כ הרשב"א בחד תרוצא והר"ן חולק ע"ז ומפרש שאין קושי' הגמרא וניתוב לי' בלא שבועה ויהי' דינו כא"י אם פרעתיך אלא הכוונה שדרך תקנה היה לתקן שהשכיר יטול בלא שבועה דבהטלת השבועה יכול השכיר לבוא לידי הפסד אם לא ירצה לישבע אף שאמת אתו וכבר נסתפקתי במק"א בדין א"י אם פרעתיך היכא שהטוען פרעתי אינו אומר סתם א"י רק שטוען שקרוב לודאי אצלו שפרע אם דינו כא"י ומחויב לשלם או כיון שלפי דבריו קרוב לודאי אצלו לא גרע זה מרוב שמועיל להחזיק ממון וסמוכין לספק בזה ממאי דמצינן באו"ה שיש חילוק בספק השקול ובין היכא שמטה הדבר יותר לצד א' מלצד השני דבכה"ג דיינינן לי' כרוב והרי גם גבי ממון מה שאין הולכין בו אחר הרוב אינו רק כשהרוב הוא נגד חזקת ממון משא"כ כשהוא להחזיק ממון. ואם נאמר שבכה"ג פוטרין את הנתבע מקום יש לתרץ דברי רמב"ח שאמר כמה מעלי' הא שמעתא ואקדים המבואר במפורשים דכשטוען הבעה"ב פרעתי יש לתלות בא' מן ב' פנים או שאפשר מחמת טרדותיו שכח ומסופק אם פרע או לא פרע או שטרדותיו להיות קרוב לודאי אצלו שפרע ואם הוא רק מסופק שורת הדין שישלם אבל אי קרוב לודאי אצלו שפרע יש סברא לומר שאינו מחויב לשלם דבכה"ג אין בכלל א"י אם פרעתיך ואף שלדעתינו יכול להיות שהטרדה גרם לו שידמה כן שיהי' דעתו קרוב לודאי ס"ם א"א לחייבו ממון וה"ז דומה למ"ש הר"ן בזה"ל וליתיב לי' בלא שבועה ליכא לפרושא דמדינא קאמר לומר דמכיון דאמר דבעה"ב טרוד בפועליו הוי ליה כאומר א"י ק' לי בידך וא י אם פרעתיך חייב דהא ודאי ליתא דהתם איהו גופא קאמר א"י א"פ וכיון שהוא עצמו מודה בחיוב ומסופק בפטרו דין הוא שיתחייב אבל הכא הבעה"ב ברי קטעין כו' עכ"ל. כ"כ אם נאמר שהדין בכל האומר קרוב לודאי אצלו שפרעתי שאינו מחויב לשלם הי' מקום לומר שגם בעה"ב נגד השכיר אם הוי ידעינן שלפי דעתו קרוב לודאי אצלו שפרע שאין לחייבו לפי הסברא זו דקרוב לודאי פוטר בשארי טענותיו ותביעות כמו ברי גמור והרי לפי דעת בעה"ב קרוב לודאי אצלו שפרע ולא יכולין למחייבו אף שידוע שיכול להיות שהטרדא גרם לו זה להיות בדעתו קרוב לודאי דהא אף בטוען ברי גמור יכול להיות שהטירדא גרם לו לחשוב אותו כן ועכ"ז א"א זה לפרש כן בדברי הגמ' וניתיב לי' בלא שבועה כסברת הר"ן ולחייבו דחיוב א"י אם פרעתיך אינו רק מפני שהנתבע מודה מעצמו שהוא מסופק בפטורו משא"כ אם לפי המדומה לו לפי דעתו ברי לו שאינו חייב והכוונה כי די לאדם שיוצא י"ח לפי דעתו וסברא זו שייכא ג"כ היכא שקרוב לודאי לבעה"ב שפרע הי' הדין נותן בשאר ט"ות דהיכא דהנתבע אומר קרוב לודאי אצלו שפרע שהוא פטור ואין דנין זו כא"י אם פרעתיך ויעוין ברשב"א בחידושין לגיטין דף ע"ח ע"ב ד"ה רבה ורב יוסף שמקשה שם בדין אומר לחבירו זרוק לי חובי וזרק לו דאמאי במחצה על מחצה דהיינו בב' כיתי עדים יחלוקו אדרבא הו"ל כמנה הלויתני וא"י אם פרעתיך אם לאו דתנן בב"ק דף קי"ח שהוא חייב ומתרץ בזה"ל וי"ל דשאני התם דליכא רגלים לדבר שפרעו אבל הכא הא נולד ספק זה לפניך הילכך יחלוקו עכ"ל וא"כ לפ"ד הרשב"א בודאי מקום י"ל דהיכא שקרוב לודאי שפרע שפטור כדין א"י אם פרעתיך במקום שיש רגלים לדבר ונולד הספק לפניך ומה שכתבתי לעיל שי"ל שהטרדה גורם בא' מן ב' פנים או שגורם ספק שכחה או שנטה ביותר את הבעה"ב שיהי' קרוב לודאי אצלו שפרע מבואר מתוך דברי הר"ן והתוס' שבר"ן איתא שאמר בדדמי שסבר שפרע ולא פרע והיינו שקרוב לודאי אצלו שפרע וכן גבי שומרים כתב הר"ן דשמא אומר בדדמי שסבר שנאנס ולא נאנס ובדברי התוספות בד"ה מתוך שיכול לומר לא שכרתיך כו' נראה שסוברים שהטרדה אינו גורם אצל בעה"ב רק שיהיה מסופק והוא משקר במה שאומר בברי שפרע ולכך אמרינן מגו דאם אין אצלו אלא שמא וספק ומשקר במה שטוען ברי שפרעו הי' יכול לומר להד"מ דהוי מגו גמור אבל לפי לשון הר"ן הוא שנראה ממנו שחוששין שבעה"ב סובר שפורעו ולא פרעו כנ"ל שקרוב לודאי אצלו שפרע א"א לתרץ כתירוץ התוס' ע"כ כתב הר"ן תירוץ אחר (וכאשר הבאתי לעיל) דלכך אמרינן מגו משום דטענת פרעון מספקא בי' רבנן הוי טענה גרוע והי' להבעה"ב יותר לטעון לא שכרתיך ומדלא טעין הכי בודאי ברי גמור אצלו שפרע משא"כ לפי פי' התוס' דלפי דעתם דאין הטירד' גורם רק שיהי' אצל בעה"ב ספק ושמא הוי מגו גמור כשטוען בעה"ב פרעתי דאם הוא משקר כ"כ לטעון שפרע אף שאין אצלו רק שמא הי' יכול לשקר ולומר לא שכרתיך ולפי"ז אם נתפוס כנ"ל שטוען דקרוב לודאי אצלו שפרע לא הוי כא"י אם פרעתיך א"ש תירוץ התוס' אף כשנאמר שהטרדה יכול לגרום גם שידעה הבעה"ב קרוב לודאי שפרע מ"מ אין לחייב הבעה"ב דאם חושדין שאין בדעתו אלא ספק שמא פרע הרי רוצה לחשדו למשקר גמור והרי יש לו מגו לא שכרתיך ואם קרוב לודאי אצלו שפרע דבכה"ג לא הוי מגו דלא שכרתיך דטוב לו יותר לומר שפרע כיון שמדומה לו כן קרוב לודאי בלא"ה פטור כיון דבאמת קרוב לודאי אצלו שפרע אינו בכלל א"י אם פרעתיך לכן שפיר אמר רמב"ח כמה מעלי' הא שמעתתא

היוצא מזה מדאמר רמב"ח כמה מעלי' הוא כו' מוכח שסובר רמב"ח דהאומר בדדמי שפרע מחמת שקרוב לודאי בעיניו פטור מדינא וע"ז הקשה לו רבא שפיר דא"כ שבועת שומרים המ"ל דשם איכא ג"כ למיפטר את השומר בממ"נ ולכך דייק רבא מאי מעליותא דאם לא הי' אומר רמב"ח כמה מעלי' כו' לא הי' לקושייתו של רבא דאפשר הי' לו לומר כסברת הר"ן וכנ"ל דרק גבי בעה"ב נגד שכיר אמרינן מגו זו כיון דטענת פרעון הוא טענה גרוע דמספקא בי' רבנן ע"כ א"א לחייב את הבעה"ב אף שפטור הוא ג"כ כתרי הפכים בנושא א' אבל מדאמר רמב"ח כמה מעלי' מוכח שטעמו כתירוץ התוס' וסובר דבטוען שקרוב לודאי אצלו שפרע שורת הדין לפטרו דבכעין זה הוי כא"י אם פרעתיך או החזרתי ולכך יש שבועת שומרים והוא מיפטר במגו דדלמא אומר בדדמי ואם יודה ע"ז שאינו יודע בבירור גמור יחויב לשלם כדין א"י אם פרעתיך ול"ק ע"ז מדינא דרב ושמואל דשכרו שלא בעדים פטור דשאני התם דאף דע"י מה שפוטרין הבעה"ב אורעה המגו דלהד"מ ונשאר בספיקא דילמא הבעה"ב אומר בדדמי מ"מ אי אפשר למחייבי' כיון שע"י החיוב עוד יגדל כח המגו וכנ"ל: עוד בסוגיא הנ"ל

גמרא א"ה אפי' קצץ נמי לפרש כוונת האי א"ה אקדים מה שפרשתי כבר באריכות במ"א דברי הרמב"ם בפ"ד מהל' טוען דין ד' שכ' בזה"ל אין מודה במקצת חייב שבועה עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור כו' כיצד מי שטען על חבירו ואמר ק' דינרין יש לי אצלך חמשים בשטר וחמשים בלא שטר אין לך בידי אלא חמשים שבשטר אין זה מב"מ שהשטר לא תועלת בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדים עכ"ל יעו"ש שנבוכו בכוונת דברי הרמב"ם במה שהוסיף ואמר והרי כל נכסיו משועבדים ותרצתי דהא הרמב"ם בעצמו פוסק שם בסוף הפרק בטוען מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו עדיין אצלו חמשים שמחויב שדיא מצד העדאות עדים כדין ר' חייא קמייתא ואף דאינו יכול לכפור כלל דגם טענת פרעון לא הי' יכול לטעון לפי דברי הרמב"ם שכ' להדי' שהעדים מעידים שעדיין יש לו בידו [וצ"ע בזה על דברי המל"מ בדין ד' יעו"ש] וצ"ל שסובר הרמב"ם דאף דאינו יכול לכפור וליכא למחייבי' מצד הודאת עצמו דלא מיקרי הודאה כיון שלא הי' יכול לכפור מ"מ מחויב שד"א מצד העדאת עדים ומצד הודאת שיעבוד קרקעות ליכא למפטרי' היכא שיש עדים דאף למ"ד שעבודא דאורייתא מ"מ הרי חייב לשלם גם ממטלטלין שלו והוי כהודאות קרקעות ומטלטלין ולא מחשבינן שע"ק רק בשטר שעקרו רק לשע"ק וכסברת הלח"מ פט"ז מהלכות אישות דין כ"ה יעו"ש לפי"ז א"ש דברי הרמב"ם הנ"ל דבהודה חמשים שבשטר אף שלא מיקרי הודאה כיון שלא הי' יכול לכפור מ"מ היה מקום לומר דל הודאתו אכתי נתחייב שבועה מכח השטר דאיכא העדאת עדים שמחייבין שבועה אף היכא שאין ביד הנתבע לכפור אמנם ז"א דמצד השטר בלא"ה ליכא למחייבי' שד"א דהא עקרו של שטר על שעבוד קרקעות והוי הודאת שע"ק א"כ ממ"נ ליכא חיוב שבועה מצד הודאתו אין לחייבו דהא לא הי' יכול לכפור ולא חשיבא הודאה ומצד השטר לבדו כדין העדאת עדים נמי ליכא לחייב דשטר הוא שע"ק ולזה נתכוון הרמב"ם במ"ש דשטר לא תועלת בי' כפירתו והרי כל נכסיו משועבדים כלומר קרקעותיו שבהם דין שיעבוד ואין כאן חיוב לא מצד הודאתו ולא מצד השטר דהוי כהעדאת עדים. אבל היכא דלא מקרי שע"ק לבד והחוב ידוע אף דאינו יכול לכפור מחויב שד"א מצד ידיעות החוב כדין ר' חייא קמייתא ובזה י"ל לכאורה קושי' המ"מ בפט"ז מהלכות אישות דין כ"ה דכיון שידוע שחייב הבעל מנה ויכולה היא שתגבה גם ממטלטלין הוא מחויב שבועה כדין ר"ח קמייתא היכא דלא מקרי שעבוד קרקעות לבד (אמנם עדיין לא א"ש לשון הרמב"ם שם שכתב בזה"ל יש להשביעו שבועת התורה שהרי הודה במקצת כו' ע"כ משמעות לשונו מורה שאין טעמא משום ר"ת קמייתא רק מצד הודאת עצמו). ובדברי הנ"ל א"ש גם דברי הרמב"ם בפ' כ"ב מהלכות עדות ד"ג יעו"ש לפ"ד הכ"מ שם דהתם לא מקרי שע"ק יעו"ש ויעוין בש"ך חו"מ סי' ל"א ס"ק ב' א"כ שפיר יש חיוב שד"א על הלוה דהעדאת עדים הוי