עטרת חכמים חלק ב רמו

מדאורייתא הוי מחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם וכיון שמתני' לא חשיב בנשבעין ונוטלין כ"א הנך שמדאורייתא לא הי' להם ליטול כלל ע"כ הוצרך רש"י לפרש שכנגדו חשוד על השבועה דקתני מתני' הכוונה בו במב"מ הרי מיושב קושי' הר"ן הנ"ל ומדוקדקים דברי רש"י

ודע דקושי' הפנ"י הנ"ל על רבה דאמר מ"מ אמרה תורה מב"מ כו' דהא י"ל דאין לו ספק מלוה ישינה על מה שכופר יש לתרץ באשר אבאר בהקדם מה דאמרינן בנ' ידענא ונ' לא ידענא מחויב שבועה ואיל"מ הכוונה בו שבטענות ברי מחויב לישבע ע"כ כשטוען שמא משואיל"מ וידוע מה שנסתפק בש"ך סי' ע"ה ס"ק כ"ד בדין ספק פרעון קודם הלואה אי הוי כא"י אם נתחייבתי או כא"י אם פרעתיך ומביא התומים לראי' פשוטה דהוי כא"י אם פרעתיך דאל"כ למה אמר אביי חיישינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו לו יהי' כך ג"כ יהי' פטור ולהוי כא"י אם נתחייבתי כן תורף דברי התומים: אבל המה דברי שגיאה דבודאי לא עלה על דעת הש"ך מעולם שמי שיש לו ספק תביעה על חבירו יהי' בידו לתפוס ממנו ושתהא כא"י אם נתחייבתי דתיכף תחילת התפיסה שלא כדין כיון שאין לו תביעה ודאי על חבירו אין לו לתבוע ממנו ולכך אמר אביי שמא ספק מלוה ישינה דקאי על שבועות המשנה גבי שנים אוחזין ולגבי נשבעין ונוטלין. והש"ך הוסיף מדעתו שנראה לו אף היכא שחבירו הלוה לו מרצונו א"כ הוי כתפיסה ברשות עכ"ז אינו יכול למנוע הפרעון מחמת הספק שיש לו מכבר וכיון שנדחה ראיות התומים י"ל בספק פרעון קודם הלואה הוי כא"י אם נתחייבתי ומיפטר. אבל בספק פרעון מקצת קודם הלואה הדין כמו בנ' ידענא ונ' לא ידענא והוי מחויב שבועה ואיל"מ. אמנם ז"א רק לפי האמת דבהודאה וכפירה במקצת בברי איכא שבועה דאורייתא ולא מיפטר מטעם מגו כדרבה דהוי מגו דהעזה וממילא כשטוען נ' לא ידענא הוי משואיל"מ אבל אי הוי הדין שאף מגו דהעזה מועיל לאפטורי משבועה או שלא הי' דנין מגו זו למגו דהעזה כדרבה בקושייתו מפני מה אמרה תורה כו' ולא הי' לנו לבטל המגו רק בחשש שמא ספק מלוה ישינה יש על מקצת א"כ ראוי הי' להיות הדין שיהי' פטור משבועה ממ"נ אי אין לו ספק מלוה ישינה כלל וכופר בשאט נפשו הרי הי' יכול לכפור הכל ואיכא מגו גמורה ואי אינו כופר רק מחמת ספק מלוה ישינה יש לפוטרו מטעם א"י אם נתחייבתי וא"ל דהוי כנ' ידענא ונ' ל"י מה בכך הא כל החיוב בנ"י ונל"י רק מפני שבברי יש חיוב שבועה ולכך בטוען לא ידענא הוי מחויב שבועה ואיל"מ [וכעין דברי מבואר מתוך דברי בעה"ת ז"ל שער ל"ח ה"ג בלשון מהר"י במג"ש וביותר מתוך דברי הראב"ן שם שכ' בנ' לא ידענא כדי שלא יהי' נשכר במה שאינו טוען ברי] ויעוין בר"ן פ' שבועות הדיינים דף שי"א וא"כ לפי הנ"ל אם הי' מוחלט להב"ד שאין לו ספק מלוה ישינה עכ"ז כופר במקצת הי' פטור במגו ולא הי' עליו חיוב שבועה וא"כ הקשה רבה שפיר מ"מ אמרה תורה כו' דאם לא היתה התורה מחייבת שבועה במב"מ ממילא הי' הדין לפטור בנ' לא ידענא והי' לכל מב"מ מגו גמורה דממ"נ אם אין לו ספק מלוה ישינה הרי יב לו מגו דאי בעי כופ"ה ואם הוא מסופק שבועה זו מה טיבה. ולחייבו ממון ג"כ לא אפשר דהא הוי כא"י אם נתחייבתי ובאפס חיוב שבועה בברי ליכא דין מחויב שבועה ואיל"מ בטענת שמא

ולכאורה לפי דברי הנ"ל צ"ע על מ"ש הר"ן דהא דפסקינן לפי האמת חיוב שבועת שומרים אף בלא אפקיד בשטר ולא פטרינן במגו דלהד"מ הוא משום דחיישינן דילמא יטעון בדדמי וסבר שהוא אונס ואינו אונס וקשה מאי בכך לו יהי' כן שאומר בדדמי יופטר ג"כ. אף דלפי האמת שיש חיוב שבועת שומרים ממילא הדין בטוען א"י אם פרעתי שישלם כדין מחויב שבועה ואיל"מ אבל דברי הר"ן הוא על הקושי' שלא יהי' כלל חיוב שבועה בשומרים וא"כ לו יהי' כך לא יהי' ג"כ דין מתושאיל"מ בטענת ספק וליכא למחייב כלל חיוב את השומרים בטענות נאנסו דממ"נ אם אין אומר בדדמי הרי בודאי אומר אמת דהא יש לו מגו ואין לו מקום לחייבו שבועה ואי אומר בדדמי וא"י אם פשע או לא למה מחייבין מספק לשלם הא ליכא חיוב מקום שבועה שיהי' שייך דין מחויב שבועה ואיל"מ וכנ"ל אמנם לפי שיטות הסוברים דאף למ"ד שסובר דלא אמרינן מחויב שבועה ואיל"מ מ"מ על השומר חיוב תשלומין כשאינו יודע אם נאבד באונס או בפשיעה והוי כא"י אם החזרתי כיון שהפקדון הי' בידו ונתחייב בהשבתו א"ש דברי הר"ן הנ"ל:

והשתא דאתינא להכי נ"ל לבאר דברי רבא מאי מעליותא בסגנון פי' הר"ן ובהסברת דברים ואקדים לשון הר"ן יכול לומר לא שכרתיך כו' וא"ת והיכי אמרינן מגו בכה"ג דהא לא חיישינן דבעה"ב משקר אלא דהכי קאמרינן מתוך שהוא טרוד בפועליו סבר שפרעו ולא פרעו וכיון שכן כי איכא מגו מאי הוי ואי משום דאיכא מגו אזלי טרדת הפועלים וי"ל דהכי קאמרינן דאי קטעין שפרעו ודאי קושטא קאמר וברי גמור הוא דאי מסתפק לי' וטעין בדדמי לא הוי אמר מילתא דידע דמספקא בה רבנן דמשום טרדא קטעין כן ולכך הוי טעין דלא שכרו כלל עכ"ל וצ"ע דאחרי שקם הדין לפטור את הבעה"ב כשטוען פרעתי ומאמיני' לדבריו בכח המגו תחזיר החששא לבטל המגו דדלמא אמר הבעה"ב בדדמי שפרע והא שלא בירר לעצמו הטענה דלא שכרו אין ראי' כלל דהא כיון שהדין שמאמינים לו טענת פרעון הרי לעיני' דכשטוען כן לא מספקא בי' רבנן ואדרבא מחזקינן לקושטא במה שטוען פרעתי ולמה יוסב לבבו מטענה זו ולטעון לא שכרתיך שהוא בודאי שקר הלא טובלו עתה טענת פרעון מצד שמדומה לו שכן האמת והב"ד ג"כ מחזיקין להאמת גמור כנ"ל משיטעון לא שכרתיך שיודע בעצמו שהוא בודאי שקר וכיון שכן בודאי חוזר וניער קושי' הר"ן דלמא מחמת טרדתו סבר שפרעו ובאמת לא פרעו והרי משפט מעוקל במה שפוטרין הבעה"ב כשטוען פרעתי מדין מגו דממה שפוטרין אותו גורם לחוש שאומר בדדמי ולא שייך כלל מגו ולכאורה צ"ל דאף שכן הוא. עכ"ז א"א הי' לתקן לחייב את הבעה"ב דאם נחייבו יהי' להיפך משפט מעוקל דהחיוב יגרום שידע הבעה"ב דמספקא בי' רבנן וחוששין שאמר כן משום טירדא וידע כי יותר טוב לטעון לא שכרתיך וא"כ יהי' לו מגו דלא שכרתיך דמצד שמחייבין אותו לשלם עפ"י שבועת השכיר חוזרת לאיתנה המגו אשר לו שהי' יכול לטעון לא שכרתיך כסברת הר"ן הנ"ל. סוף דבר כשפוטרין את הבעה"ב בטענת פרעתי או אם היה התקנה לחייבו יש כתרי הפכים בנושא אחד. והיכא נדייני להאי דינא וצריכין להניח הדבר בשב ואל תעשה כי לא יכלו חז"ל לעשות תקנות שכיר בהאי גוונא בשכרו שלא בעדים והוצרכו להשאיר שיהי' הבעה"ב פטור ואף שיש חשש דילמא מחמת טירדא טוען ואומר פרעתי

אמנם א"כ לא שייך לישנא דרמב"ח שאמר כמה מעלי' הא שמעתא הא קרוב יותר שדברי השכיר כן הוא כיון שהוא טוען ברי וטענת הבעה"ב פרעתי יש לתלות בדדמי מצד טרדת הפועלי'. רק שעכ"ז לא יכלו חז"ל לעשות בזה תקנה לשכיר כמ"ש לעיל ואם מחמת ההכרח לא יגונה עכ"ז לא ישובח ולתרץ זה אקדים מה שיש לעיין בדברי הר"ן שכתב בזה"ל ואיכא למידק כו' מאי קפריך רבא עלי' דרמב"ח וכי לית לי' לרבא בעלמא מגו ואי קשי' לי' שבועות שומרים המ"ל לפרוך הכי בעלמא ולא אדרב ושמואל דמגו כ"ע מודו בי' ומתרץ דהי' סבר רבא דלכך אינו מועיל מגו לגבי שומרים משום דחיישינן דילמא טוען בדדמי וסבר שהוא אנוס ואינו אנוס כדאמרי' פ' הפועלים דף צ"ג אי ידעתיך כו' בבר אחתך דמצי לעבורי חדא חדא וכיון שכן כי איכא מגו מאי הוי וכי יוציאנו מגו מידי חששא זו עכ"ל הר"ן וקשה דאכתי מאי פריך רבא אליבא דרמב"ח שבועת שומרים המ"ל. הא י"ל דרב ושמואל ורמב"ח סוברים ג"כ כסברתו דלכך אינו מועיל מגו גבי שומרין משום דחיישינן דשמא אומר בדדמי ושאני בעה"ב נגד שכיר שאין לחוש בדדמי כדברי הר"ן בעצמו דאם לא הי' ברי לו שפרעו בברי גמור הי' בורר לעצמו יותר לטעון לא שכרתיך דכשאומר פרעתי מספקא בי' רבנן משום טרדא והיינו משום שהשכיר טוען ברי ויש לו חזקה דלא יעבור על לא תגזול מחזיקינן דבריו לאמת והא דבעה"ב מכחישו תולין בטרדא והוי טענת בעה"ב טענה גרוע וטובה הי' ממנה טענת לא שכרתיך ולכך הוי מגו אבל בשומר כשטוען נאנסה אף שיכול להיות שאומר בדדמי מה"ת נחזיק שפשע בשמירה ואינו אומר אלא בדדמי הא ליכא מי שיכחישו בברי דהמפקיד א"י כלום וליכא לגבי השומר צד גריעותא לפי' שומעים טענתו בברי דהמפקיד א"י כלום וא"כ כיון דליכא לגבי השומר צד גריעותא בטענתו נאנסה אין להחשיב למגו מדלא טען להד"מ די"ל דמה שטוען נאנסה אינו אלא בדדמי וכיון שטענת אונס לא גרע מטענת להד"מ הוטב לפניו לומר נאנסה שמסופק בה מלהכחיש בודאי את המפקיד בטענת להד"מ ואדרבא יותר אין חושבין אותו למשקר בטענת אונס דהא אין אדם שיכחישנו בזה מאם יטעון להד"מ והמפקיד יעמוד לנגדו בהכחשה בטענת ברי וא"כ ל"ק על רב ושמואל ורמב"ח משבועת שומרים דיש חילוק גדול בין המגו של הבעה"ב נגד השכיר בטענת פרעון ובין המגו של השומר כנ"ל וביותר יש לחזק קושי' זו עפ"י דברי הרשב"א בחידושיו שכ' ג"כ כתירוץ הר"ן הנ"ל ובביאור יותר בזה"ל וייל דכיון דלאו שכיח גמור היא אלא כמסתפק כו' טענה יפה ממנה הי' יכול לומר ולימא שלא שכרו מעולם דכל שמודה ששכרו ואנן סהדי דבעה"ב מתוך טרדת פועליו הוא אומר לעתים אין טענה יפה כ"כ אלא שזה רוצה לטעון טענת אמת כו' יעו"ש ומחמת שיש גריעת זה בטענת פרעתי מחשבינן למגו שהי' טוב לו יותר לומר לא שכרתיך אבל בשומר שאומר נאנסה אין סברא לומר דאנן סהדי שלא נאנסה וכיון דליכא גריעות בטענת נאנסה תו ליכא למיחשב למגו שבידו הי' לו לומר להד"מ דהא אפשר אומר נאנסה בדדמי: