עטרת חכמים חלק ב רמה

אמנם ז"א דמבואר בחו"מ סי' כ"ח דלגבי קבלות עדות צריכין שלשה אבל אשר קיימתי מסברא דנפשי ומצאתי בספר טורי אבן דלכך א"א ליחיד מומחה לקבל עדות משום דבעינן שיהי' אפשר לקיים דין הזמה לפני אותו ב"ד שמעידין בפניהם בלי צירוף דיינים אחרים כדמוכח לשיטות התוס' בטעם דאין עד נעשה דיין בקידוש החודש ובסנהדרין דף ח' דבדיני קנסות בעינן מדאורייתא שלשה ועדים זוממין קנסא הוא א"כ לא משכחת שיהי' דין הזמה לפני היחיד מומחה אמנם כ"ז בעדים שנים שצריכים שיקויים בהם דין הזמה אבל במקום שמועיל עדות עד א' ולשיטה הנ"ל שאין צריך שיקויים בו דין הזמה א"כ משכחת שיהי' קבלות עדותו בפני יחיד מומחה ומשכחת ראוי לבילה גבי מלך והשתא א"ש דברי הרמב"ם דשם בהלכות שבועות כתב או שיהי' המלך א' מעדיו הרי שמיירי בדבר שצריכים ב' עדים א"כ לא משכחת במלך שיהי' ראוי לבילה ובטל עדותו אף בדיעבד שמצות עמידה מעכבת בו ושם בהלכות שגגות שכתב שהמלך מביא קרבן שבועות עדות משכחת במקום שמועיל עדות עד אחד אמנם מדברי התוס' בב"מ דף ד' ע"א מבואר שגם בע"א היכא שמחייב ממון יש בו דין הזמה

ולפי"ז ולפי דברי הנ"ל הראשונים מיושב דברי הירושלמי דלכאורה טעמא בעי אמאי לא יליף ר' ישמעאל דהגדה בב"ד כדברי המ"ד משום שנאמר אם לא יגיד במקום שמגיד זה מתחייב זה ממון וצ"ל דר' ישמעאל סובר דאם לא יגיד קאי אחר השבועה. והנשיאות עון הוא משום שעבר על שבועה בעדותו והמ"ד שיליף מאם לא יגיד סובר ונשא עונו לא קאי אקרבן כ"א אם לא יגיד קאי אכובש עדותו אף כשלא השביעהו ובזה בודאי בעינן במקום שמועיל עדותו ומוכח שמיירי בב"ד וצמודים היטב דברי הירושלמי ונשא עונו זה קרבן ומנין ב"ד ר"ל דכיון דונשא עונו היינו ק א"כ קאי אם לא יגיד אחר השבועה וא"כ י"ל שחייב אף שלא בב"ד

ומעתה מבואר סוף דברי הירושלמי דבסנהדרין דף ל' איתא פלוגתא דריב"ק ות"ק וקאמר שם בגמ' טעמא דת"ק דכתי' והוא עד או ראה או ידע ותני ממשמע שנא' לא יקום עד א"י שהוא אחד ומאי ת"ל אחד זה בנה אב כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים כו' ואפקי' רחמנא בלשון חד למימר עד דחזי תרווייהו כחד ואידך והוא עד או ראה או ידע מ"מ. ולכאורה דבריו תמוהים דהא גם בע"א יש חיוב קרבן שבועה בעד סוטה וכשנגדו חשיד ובנסכא דר"א וצ"ל דת"ק דריב"ק סובר דמדאורייתא אין ע"א מועיל לממון כיון דאינו בתורת הזמה וליכא גבי' דין קרבן שבועה אם נאמר דואם לא יגיד קאי אחר האלה בלא"ה איכא לאו דואם לא יגיד גבי ע"א אף במקו' שלא הי' מחויב רק שבועה

נחזור לדברי הראשונים שהרשב"א סובר אליבא דאביי שסובר כר"פ ולכאורה אם כן הוא מיושב קושי' גדולה שמקשה על שיטות הקדמון (והוא בשערי רב אלפסי) דגם בנסכא דר"א מחויב התובע לישבע א"כ קשה לימא לי' מי יימר דמשתבעת וי"ל בפשיטות דהא פשוט דקושי' הראשונה של הרשב"א שמקשה מאי קאמר בגמ' ולימא לי' מי יימר הא מדאורייתא א"צ לשבע אינו אלא לשיטתי' שסובר דבחשוד אמרינן מדאורייתא מתושאיל"מ ודבר זה תלוי בשני התרוצים של התוס' בסוגיא דההיא רעי' והמעיין בשערי רב אלפסי יראה שסובר כטעם התוס' משום דהחשוד טוען שרוצה לישבע א"כ סובר דמדאורייתא ליכא בחשוד מתושאיל"מ. ול"ק קושי' הראשונה של הרשב"א דאי אזלינן בתר דאורייתא ליכא שום חיוב תשלומין אבל בנסכא שמדאורייתא אמרינן מתושאיל"מ ל"ק מי יימר דמשתבעת די"ל שאביי סובר דאזלינן בתר דאורייתא גם י"ל דבלא"ה לאביי שסובר חשוד אממונא חשוד אשבועתא ואין התועלת בשבועות נוטלין רק אם יש לו ספק מלוה ישינה בלא"ה א"א כתירוץ הב' של התוס' דלכך בחשוד שכנגדו צריך לישבע משום דלא שבקת חיי וכי כל פועלי און יהי' להם אצלו ספק מלוה ישינה ואם אין להם ספק מלוה רק רוצים לגזול מה יעצור אותם השבועה הא חשוד אממונא חשוד אשבועתא

אמנם לפי"ז יושאר קושי' התומים שמקשה בסי' צ"ב ס"ק יו"ד לפי דעת רשב"א שבמרדכי אף דאמרינן בשכנגדו חשוד שנשבע ונוטל אם רוצה התובע יכול להשביע את הנתבע החשוד. א"כ מאי משני הגמ' בשניהם חשודים. דאכתי יכול העד לומר מי יימר דמשתבעת ומסתמא ישביע אותו הנתבע דל"ל ליתן לו ממון בלי שבועה כלל אחרי שבידו להשביעו החשוד ומתרץ דכיון דמדאורייתא בחשוד מתושאיל"מ לא מניחין את הנתבע להשביע את התובע כשהוא חשוד כן תורף דברי התומים ולפי הנ"ל דאביי סובר דלא אמרינן מדאורייתא בחשוד מתושאיל"מ נשאר קושי' של התומים הנ"ל אמנם לכאורה נ"ל לתרץ קושי' התומים דהא דברי המרדכי לכאורה צ"ב מ"ט אין הכ"ד נותנין שבועה וכשהבע"ד רוצה משביעין

וי"ל דבח"מ סי' פ"ז איתא היכא שנשבע הבע"ד שבועה דרבנן במקום שנתחייב שד"א צריך לחזור ולישבע שד"א ומקשה התומים בס"ק י"ח הא אם טענתו בשקר כבר נשבע לשקר וחשוד גם לשבועה דאורייתא ותרצתי דהנה פשוט דמי שעובר על ספק שבועה אין לו דין חשוד רק לדבר כזה ומקל לחמור לא מחשדינן בשום איסור רק במקום שעבר עבירה שנקרא בתורה רשע פסול לעדות מטעם אל תשת רשע וגו' וכמו כן לשבועה שדין אחד להם והנה לאביי בכל השבועות שנותנים אמרינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו ומספק ממונא לא פרשי אינשי ומספק שבועה פרשי וכשנשבע י"ל שלא פירש א"ע מספק שבועה ומ"מ אינו חשוד מחמת רשעת שאינו נקרא בתורה רשע כשעבר על ספק שבועה דהא הרשעים שבתורה אינו אלא בחייבי מלקות או ברשעת דחמס וכאן כיון שהוא ספק ממון ליכא רשעת דחמס ואינו רק כחשוד לאותו דבר שישבע שוב מספק אמנם מקולא לחומרא לא מחזקינן לחשוד לכך משביעין אותו אח"כ שד"א דעל ספק איסור שבועה דאורייתא לא נחשד וכמו כן י"ל דלכך חשוד אינו נשבע ונפטר כיון שכבר נחשד לעבור על שבועת ספק דלמא גם כעת בדבר הממון שנתבע עליו מסופק וישבע מספק לכך אינו נפטר בשבועתו אבל כשהבע"ד רוצה יכול להשביעו דיכול התובע לומר שיודע שאין להנתבע שום צד ספק מלוה ישינה עליו ועל שבועת שקר בודאי לא חשוד וא"ל דא"כ שאינו מסופק מה תועלת בשבועתו נימא מגו דחשוד אממונא לזה י"ל דאינו חשוד דדילמא אשתמוטי הוא דקא משתמיט דהא אנן פסקינן תרווייהו סברת אישתמוטי וסברת ספק מלוה ישינה וכ"ז כשהתובע מטיל שבועה על הנתבע החשוד. אבל כשהתובע הוא חשוד לא מניחין להנתבע להשביעו כיון שבתובע הבא ליטול לא שייך אישתמוטי וליכא רק הסברא דספק מלוה ישינה א"כ בחשוד אממונא ליכא שום תועלת בשבועה דאם מסופק ישבע דהא כבר נחשד על זה לישבע על ספק ואם אינו מסופק הוי חשוד אממונא וחשוד אשבועתא ודוק היטב

בסוגיא דקציצה (דף מ"ד ע"ב

] מתני' כל הנשבעין רש"י ד"ה שכנגדו חשוד על השבועה. התובע שהנתבע שכנגדו חשוד ונתחייב הנתבע שבועה מה"ת ע"י הודאה במקצת נשבע התובע ונוטל עכ"ל ויל"ד דלמה נקיט רש"י מודה במקצת הא גם בע"א המחייב שבועה לחשוד שכנגדו נשבע ונוטל ונ"ל דבר"ן מקשה קושי' התוס' למה לא חשיב גם שארי נשבעין ונוטלין ופוגמת ומוציא הוצאות על נכסי אשתו כו' ומתרץ דלא חשיב מתני' אלא הך שמן הדין לא הי' להם ליטול כלל ומקשה ע"ז הר"ן בזה"ל וא"ת הא קחשיב שכנגדו חשוד על השבועה דמדינא אית לי' למישקל בלא שבועה משום דהו"ל מחויב שבועה ואיל"מ לר' אבא כדאיתא לקמן בפרקין כו' יעו"ש ונ"ל לתרץ קושי' הר"ן דידוע שיטת הפוסקים דלאפטורי מממונא אמרי' מגו דהעזה אבל לאפטורי משבועה לא אמרי' מגו דהעזה וכדברי רבה בפ"ק דב"מ מפני מה אמרה תורה מב"מ הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז כו' וק"ל דא"כ אמאי אמרינן בחשוד מתושאיל"מ הא כיון דאינו מועיל לו שבועה ובעינן למירמא עליו חיוב ממון יש להאמינו על הכפירה במקצת מטעם מגו דאי בעי כופר בכל דהא גבי חשוד אין מגו זו לאפטורי משבועה כ"א מממון ולאפטורי מממון אמרי' אף מגו דהעזה אמנם לסברת אביי שסובר דחיישינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו ליכא כלל מגו במב"מ דאי בעי כפר בכל דיכול להיות שאין לו עליו ספק מלוה ישינה אלא על אותו מקצת שכופר ולכך לא כפר הכל. וסברא זו אמורה בספר פנ"י למס' ב"מ בסוגי' הנ"ל ד"ה אמר רבה יעו"ש שהמציא מזה דגם רבה מודה לאביי רק שדברי אביי דאמר חיישינן שמא ס' כו' אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא לא אמרינן שמא ס' מלוה ישינה כו' ולכך הוצרך רבה לומר דטעם שבועה דאורייתא משום דאין אדם מעיז והוי מגו דהעזה אבל מדרבנן בלא"ה ליכא מגו במב"מ וכנ"ל שיכול להיות שאין לו ספק מלוה ישינה כ"א על מה שכפר א"כ מיושב קושי' הנ"ל די"ל דבאמת מדאורייתא ליכא בהודאה במקצת בחשוד חיוב תשלומין מדין מתושאיל"מ דהא יש להאמין לו במגו דאי בעי כפר בכל אף במגו דהעזה דהא גבי חשוד מגו הוא לאפטורי מממון ובכה"ג אמרינן אף מגו דהעזה ובמה שהדין במב"מ ובחשוד שישלם אינו אלא מדרבנן וכיון שהוא רק מדרבנן תו אין להאמינו במגו דאי בעי סופר בכל וכנ"ל דדלמא אין לו ספק מלוה ישינה רק על מה שכפר וזה עיקר הדין בחשוד כשמודה במקצת שמשלם אינו אלא מדרבנן שמדאורייתא הי' לו לאפטורי במגו ולכך חשיב לי' במתני' בין שארי נשבעין ונוטלין שהדין בהם מדאורייתא שלא יטלו אמנם בחשוד וע"א מכחישו היכא דליכא מגו או לשיטות הסוברים דע"א לשבועה הוא כמו שנים לממון לכך אין מועיל נגדו כלל מגו כמו שאין מועיל מגו נגד ב' עדים גם