עטרת חכמים חלק ב רמב

כתובתה אחרי מות בעלה צריכה לישבע. וא"כ יכול העד לומר מי יימר דמשתבעת השבעת כתובה כמו דאי' בסוגיא זו הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה. ומקשה הגמ' דחשוד מאן אי לימא דחשוד לוה דא"ל מלוה אי אתית אסהדת לי הוי משתבענא ושקילנא ולימא ליה מי יימר דמשתבעת

ונלע"ד בהקדים לתרץ מה שמקשה הש"ך בחו"מ סי' כ"ב ס"ק כ' על הב"י והע"ש שפוסקים כשא' טוען שחבירו האמינו שישבע ויטול והנתבע מכחישו שלא האמינו צריך הנתבע לישבע שלא האמינו והקשה הש"ך ע"ז הא לא הוי כפירת ממון כיון דאף לפ"ד התובע אין לו ליטול כ"א בשבועה ומי יימר דמשתבע ודמי למ"ש הר"ן בשם הרא"ה גבי חנוני על פנקסו דאם מכחישו הבעה"ב להחנוני שלא המחוהו ליתן לפועלים א"צ הבעה"ב לישבע ע"ז כיון שבלא"ה לא הי' החנוני יכול ליטול כ"א בשבועה ולא הוי אלא גורם לממון יעו"ש ונלע"ד לומר דבאמת לגבי שבועות אמת הסברא נותנת דלא שייך לומר מי יימר דמהכ"ת לא ישבע שבועות אמת כדי שלא להפסיד ממונו ולכך א"ש פסקן של הב"י והע"ש כיון דהתובע טוען שהנתבע יודע שמגיע לו החוב והאמינו שישבע ויטול וא"כ לפי דברי התובע יודע הנתבע שבודאי ישבע התובע שבועת אמת כדי ליטול את חובו ולא ימנע א"ע מהשבועה ע"כ לא שייך בזה לומר מי יימר אבל בחנוני על פנקסו אף שלדברי החנוני יודע הבעה"ב שהמחוהו ליתן לפועליו והחנוני יכול לישבע ע"ז עכ"ז זה אינו ידוע להבעה"ב אם החנוני נתן עפ"י דבריו להפועלים. וע"כ אין הדבר ידוע להבעה"ב אם מכחיש את החנוני ממון או לא ושפיר יכול לומר הבעה"ב מי יימר דמשתבעת וז"ב ומיושב קושי' הש"ך הנ"ל אך לפי סברא זו צריכין להבין למה אמרי' בגמ' גבי שכנגדו חשוד על השבועה דהעד יכול לומר מי יימר דמשתבעת הא בזה העד יודע בעצמו שמגיע להתובע את חובו ויכול לישבע באמת ע"ז ולפי סברתי הנ"ל לא שייך בזה לומר מי יימר דמשתבעת. וי"ל דלכך יכול העד לומר מי יימר כו' משום דמבואר בריש מס' ב"מ דעיקר השבועה לגבי הנתבע לא הי' אלא משום ספק מלוה ישינה ולכך יכול העד לומר אף שידעתי שמגיע לך החוב עכ"ז אולי כנים דברי הנתבע במה שמכחישך כי יש לו אצלך כנגד תביעתך ולא היית נשבע ולפי"ז י"ל דגבי השבעת כתובה לא שייך זה דהא הרא"ש בריש ב"ב כתב בשם רבינו יונה דעיקר השבעת כתובה אינו אלא משום חשש צררי למשכון דלפרעון לא חיישינן דא"א פורע תוך זמנו ואף לרבא ואביי ור"פ שסוברים אדם פורע תוך זמנו אבל בכתובה כיון דעדיין לא הגיע זמן החיוב אינו פורע והנה בסוגיא זו איתא ש"מ משביע עידי קרקע חייב ומשני בדתפסה מטלטלין וע"כ מיירי בתפיסה מחיים ולמשכון כמבואר בדברי הקדמונים ומפורשים דאף שכבר בא לידה כל כתובתה במה שתפסה המטלטלין מ"מ כיון שמנע א"ע העד להעיד לה שיהי' בידה לגבות מהמטלטלין כתובתה לחלוטין הוי כפירת עדות ממון והנה בכמו זה באם התפיס לה בעלה בעצמו צררי צריכה לעדותו של העד שיעיד לה על מיתת בעלה כדי שתחזיק הצררי לפרעון גמור וע"כ שפיר חייב העד קרבן שבועה דאין להעד לומר מי יימר דמשתבעת דמהכ"ת לא תשבע על האמת ואי שמא באמת התפיס לה בעלה צררי אמרינן לי' לו יהי' ממ"נ הי' צורך בעדותך שמת בעלה כדי שתחזיק החזקת הצררי לגוביינא ולפי"ז מיושב קושי' הריטב"א הנ"ל במה שהקשה למה יהיה חייב העד בלא אמר לא לדידה ולא לב"ד הא יכול לומר העד מי יימר דמשתבעת ולפי הנ"ל ניחא דממ"נ צריכה לעדות של העד באם לא התפיס לה בעלה צררי באמת תשבע ואף אם התפיס לה בעלה צררי צריכה לעדות של העד כדי שתחזיק לגוביינא כי בעלה לא מסר לידה רק למשכון ולא לגוביינא כסברת הראש בשם רבינו יונה הנ"ל

אמנם כ"ז אם לא אמר העד לא לדידה ולא לב"ד אבל כשאמר לדידה ולא לב"ד אף שהב"ד לא יאמינו לה עוד אחרי שכופר העד שלא אמר לה כלל מ"מ כיון שהיא בעצמה יודעת שכן הגיד לה העד שמת בעלה ומבואר בשו"ת ב"י סי' דעת הפוסקים שלגבי עד מיתה אינו יכול להיות חוזר ומגיד אף כשלא אמר רק לה לבדה. א"כ אם יש לה צררי מבעלה שאינם ידועים להב"ד תוכל להחזיקה לעצמה לגוביינא וקרוב לשמוע לדעתי שתוכל להגיד לב"ד בעלי התפיס לי צררי ואני מחזיק אותם לגוביינא על כתובתי כי ידוע לי שמת בעלי עפ"י דברי העד שאמר לי מת בעלי ואף שהעד מכחישה כעת מ"מ נאמנת לענין לגבות מהצררי לכתובתה במגו שלא היתה מודית מצררי. א"כ לענין הצררי א"צ עדותו רק שלפי דברי' לא התפיס לה צררי רק היא תפסה מטלטלין הידועים אשר לזה צריכה עדותו של העד בב"ד כיון שהיא אינה נאמנת כשהעד מכחישה לזה יכול לומר העד מי יימר דמשתבעת: דילמא באמת כבר יש לך בלא"ה צררי שהתפיסך בעלך מה שאינו ידוע להב"ד ולזה אין לך צורך לעדותי בב"ד כי כבר הגדתי לך שמת בעלך ואיני מאמין לך למה שתאמר שתוכל לישבע שלא התפיסך צררי וא"כ לפי"ז מיושב קושי' הרא"ש על הרמב"ן למה יפטור העד באמר לדידה ולא לב"ד הא כיון שכופר ואמר שלא אמר לה אינה נאמנת וא"כ גרם לה הפסד ממון במה שלא אמר לה לפני הב"ד ולפי הנ"ל ניחא דבאמר לדידה לכך פטור העד מקרבן שבועה דיוכל לומר מי יימר דמשתבעת

אמנם כ"ז לשיטת הסוברים דע"א במיתה אינו נאמן אלא מדרבנן אבל לשיטת הרמב"ם ולפי המבואר בשו"ת תשב"ץ ח"א שסובר דעד מיתה נאמן מדאורייתא גם לענין ממון לא שייך כלל סברת מי יימר דמשתבעת. דהא השבעת כתובה אינו אלא מדרבנן ולרב פפא בתר דאורייתא אזלינן ומדאורייתא מחזי חזי בלי צורך שבועתה לגבות כתובתה וא"ל דכתובה דרבנן דהא לענין חיוב ממון נעשה מדרבנן דין דאורייתא דהפקר ב"ד הפקר וכמבואר בר"ן המובא בחמ"ח וב"ש סי' כ"ח וסי' למ"ד ובמקום אחר הארכתי לברר דדעת מהרי"ו שסובר דקדושי מעמד שלשתן אינו אלא מדרבנן אינו סתירה לדעת הר"ן שפוסק גבי גט בזרק לתוך ד' אמות שהוי גט מדאורייתא וכ"כ בקידושין ובארתי דגבי מעמד שלשתן א"א לומר שיהי' כדאורייתא מטעם הפקר ב"ד. דא"כ לא קדשה בשלו רק בשל הפקר והוי כמו שמפקיר איזה דבר משלו ואומר לאשה שתטול דבר הפקר זה שהפקיר ותתקדש לו אבל בזרק לתוך ד' אמות שא"צ לדין הפקר ב"ד רק לענין החצר ולא לענין כסף הקידושין שפיר אמרינן כיון דהפקר ב"ד הפקר החצר שלה מדאורייתא וחלין הקידושין מדאורייתא וכ"כ לענין חיוב הכתובה כיון שחכמים הטילו על הבעל שמחויב לאשתו כתובה מכח הפקר ב"ד שלהם הוי כמחויב מדאורייתא משא"כ לענין האמנת העד לא שייך הפקר ב"ד דאם העד מעיד בשקר ולא מת לא הפקירו חכמים מעותיו ובלא"ה י"ל כיון דכבר תקנו חכמים כתובה הנושא אשה נושאה על דעת זה ומתחייב כחיוב דאורייתא ובפרט במקום שכותבין כתובה וא"כ נשאר קושי' הרא"ש על הרמב"ן הנ"ל אמאי פוטר ר"פ באמר לדידה ולא לב"ד דהא מחמת כפירתו לא תהי' נאמנת ואף אם לא היתה משביעתו הי' הב"ד שואלין אותו אולי יכפור א"כ היתה צריכה להגדת העד לפני הב"ד ואין לפטור את העד מטעם מי יימר דמשתבעת הא לדברי ר"פ דמשחק בקוביא חייב קרבן שבועה דבתר דאורייתא אזיל ובדאורייתא אינה צריכה לישבע כלל שלא התפיס לה צררי אך לפי מה שבארתי לעיל דלר"פ אף בשתק העד ולא כפר להדי' חייב קרבן שבועה ניחא דר"פ מיירי כשאין העד כופר רק כובש עדותו בשתיקה וכפשטות משמעות דבריו ולא אמר לב"ד ובכה"ג נשאר השני נאמן בעדותו דלא אמר הרמב"ן רק כשכפר הראשון וכמבואר בדבריו המובא ברא"ש והרמב"ן לשיטתי' שסובר ששייך חיוב קרבן שבועות העדות אף בשתק העד כפי שהבאתי לעיל דברי חידושי הרשב"א בשם הרמב"ן והרא"ש אפשר חולק בזה על הרמב"ן וסובר דבעינן דוקא כפירה ולכך מקשה קושייתו ולפי הנ"ל ניחא דאף דלדינא אנו סוברים שליכא חיוב שבועות העדות רק בכפירה כיון דפסקינן כראב"י ולדידי' הקרא דואם לא יגיד על כובש עדותו קודם השבועה אבל לאחר האלה י"ל דבעינן דוקא כפירה ואז חייב קרבן שבועה מ"מ ר"פ לשיטתי' שסובר דחייב קרבן שבועה אף בשתק וכנ"ל וכן מדויק דברי רש"י בד"ה בעד מיתה כו' שכ' בזה"ל ולא אמר עדותו בב"ד כשהשביעתו לפי שהיא יכולה לבוא לב"ד ולומר מת בעלי ולא תהיה צריכה לשום עד כו' עכ"ל דלכאורה מגומגמים דבריו שמשמעות הכוונה שיש לה עוד תקנה לילך לב"ד ולפי דברי הרא"ש הי' צ"ל כיון שלא נצרכה להשביעו והיתה נאמנת בלא דבריו אם לא היתה משביעתו ונמצא גרמה לעצמה הפסד כתובתה במה שהשביעתו ולפי הנ"ל ניחא דרש"י אינו סובר כתירוץ הרא"ש. רק כנ"ל כיון שהוא שותק ואינו כופר להדי' יכולה שתאמר שוב שמת בעלה ותהיה נאמנת ואפשר עוד לומר שאף אם רק בשותק תו לא מהני אמירתה באותו ב"ד כיון שכבר אמרה לב"ד שמאותו העד שמעה והעד אינו רוצה להגיד לפני הב"ד אבל עכ"פ יכולה שתלך לב"ד אחר ולא תאמר כלל ששמעה מהעד זה רק תאמר סתם מת בעלי וזה מדויק בלשון רש"י במ"ש בלשון להבא שהיא יכולה לילך לב"ד ולא תהי' צריכה כו' אמנם כ"ז אינו אלא אם העד לא כפר רק שתק אבל כשכפר להדיא שוב אף היא בעצמה אינה יכולה לומר עוד בשום ב"ד שמת בעלי כיון ששמעה שהעד חזר מדבריו וידוע דעת הר"ן דעד מיתה כשאומר חוץ לב"ד יכול לחזור ולהגיד רק כ"ז שאינו סותר דבריו לא מסופקים אולי הי' משקר. א"כ כשכפר בהדיא נתבטלו דבריו הראשונים ואין לה עוד היתר ולכך חייב שבועות העדות וי"ל שזה דעת הרמב"ם ולכך אינו מחלק בין אמר לדידה או לא דאף באמר לדידה אין לה עוד היתר אחרי שכפר. ור"פ שפוטר באמר לה לדידה משום דאיהו מיירי בשתק דלשיטתיה לא בעינן כפירה ובשתק עוד בידה שתלך לב"ד לומר מת בעלי ולכך פוטר בלא אמר לב"ד רק לה לבד: