עטרת חכמים חלק ב רמא

לאביי דס"ל דחשוד אממונא חשוד אשבועתא כל עיקר שבועת התורה אינו אלא משום דילמא ס' מלוה ישינה א"כ אף שהעד יודע בעצמו שתביעתו של זה נגד החשוד הוא אמת ועכ"ז אם יש לחשוד כנגדו אצל זה מלוה ישינה כשיטול על שכנגדו שבועה לא יוכל לישבע. ע"כ ביד העד לומר מי יימר דמשתבעת דדילמא לא תוכל לישבע מחמת שידוע לך שאתה חייב לו מענין אחר כנגד חובך אצלו

היוצא מזה היכא שידוע שביד הבע"ד לישבע שבועות אמת לא שייך מי יימר דמשתבעת ומעתה מיושב מה שהקשיתי דלפי הס"ד דהגמ' ש"מ משביע עידי קרקע חייב תיפוק לי' דיכול העד לומר מי יימר דמשתבעת לק"מ דממ"נ אי לא התפיס לה צררי מבעלה מה"ת לא תשבע באמת כדי לגבות כתובתה ואם התפיסה צררי הרי צריכה לעדותו של עד זה כדי שיהי' בידה לגבות כתובתה מאותה צררי דכ"ז שאינו מעיד לה אין הצררי בידה אלא דרך בטחון ולא לגבות ממנה וכן מבואר במפורשים קדמונים דמה"ט אף בתפיסת צררי יש חיוב שה"ע דצריכה לעדותו כדי שיהיה בידה לעשות גבי' לעצמה מהצררי ולפי"ז מיושב קושי' הרא"ש הנ"ל דאף דבעד מפי עד היכא שכופר ראשון אין השני נאמן מ"מ כשאמר לדידה ולא אמר לב"ד ליכא לחייב את העד ק"ש על כבישות עדותו דמצי למימר דילמא מלבד המטלטלין דתפיסה בידה כבר יש בידה מה דאתפסה בעלה צררי אשר אינו ידוע לנו ומחמת זה תהא מנוע מלישבע השבעות כתובתה ולא תבוא לידי גבי' מהמטלטלין דתפיסה בידה לעינינו ושייך שפיר מי יימר דמשתבעת וגוול דאף אם כן הוא הלא צריכין לעדותו כדי שיהא בידה לגבות מהצררי שאינו ידוע לנו ז"א דהא לצורך גבי' כזו אינה צריכה עוד לעדותו בב"ד דהא כבר אמר לדידה וכיון שהיא יודעת עפ"י דבורו שמת בעלה מה"ת לא תגבה לעצמה מהצררי שבידה אף שמכחישה אח"כ בב"ד ועל הב"ד להאמין העד הראשון יותר ממנה ז"א אלא אם צריכה לגבות ע"י עדות זה בב"ד משא"כ במה שתוכל לגבות לעצמה ממה שבידה אשר אין ידוע לב"ד ודו"ק

אמר נכד המחבר המלה"ד אל יפלא בעיניך עין הקורא כי הדפסתי הדרוש הלזה מאוחר מן דרושים הקודמים וגם נמצאים בו איזו גרגרים אשר כבר באו בהקודמים. הסיבה לזה כי בא מאוחר לידי בעת כבר התחלתי בהדפסת עלים הקודמים. ומה גם מי אנכי לשלוח יד בכתבי קודש אא"ז הגאון המחבר זצ"ל לזאת הצגתיו כאשר השגתיו מכ"י המחבר בלי שינוי וגרעון ואין בהמ"ד בלא חידוש

בדין עדים פסולים מדרבנן אם חייבים קרבן שבועת העדות: [דף למ"ד] במשנה שבועות העדות נוהגת באנשים כו' בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו ומפי אחרים אינם חייבין עד שיכפרו בו דברי ר"מ וחכ"א בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינם חייבין עד שיכפרו בב"ד

ובירושלמי איתא בזה"ל שלא בפני ב"ד אם לא יגיד ונשא עונו מקום שמגיד וחבירו משלם ממון יצא חוץ לב"ד שאפילו מגיד אין חבירו משלם ממון כו' תני ר' ישמעאל ונשא עונו קרבן מנין לרבות ב"ד הגדה הגדה נאמר כאן אם לא יגיד ונאמר להלן אשר יגידו לך] מה הגדה שנאמר להלן ב"ד אף כאן ב"ד כהדא אין מקבלין העדים אלא אם ראו שניהם כאחת ר' יהושע בן קרחא אומר אף זה אחר זה

לפרש דברי הירושלמי הנ"ל אקדים דברי הגמ' במס' יומא דף ע"ג יוה"כ אסור באכילה ובשתיה וברחיצה כו' גמרא אסור ענוש כרת הוא כו' לא נצרכה אלא לחצי שיעור הניחא למ"ד ח"ש אסור מה"ת אלא למ"ד ח"ש מותר מה"ת מא"ל מודה ר"ל שאסור מדרבנן א"ה לא נחייב עלי' קרבן שבועה כו' וכ"ת כיון דאית ליה היתר מה"ת קא חייל קרבן שבועה והתנן שבועות העדות אינה נוהגת אלא בראוין להעיד והוינן בה למעוטי מאי ר"פ אמר לאפוקי מלך. רב אחא בר יעקב אמר למעוטי משחק בקובי' והא משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו ולא קא חיילא עלי' שבועה. שאני התם דאמר קרא (ויקרא ה] אם לא יגיד והאי לאו בר הגדה הוא כלל והנה הרמב"ם פוסק כראב"י ומסוגיא הנ"ל מוכח כן דהלכה כראב"י ושדחיקא לשום אמורא לאוקמי כר"פ דאל"כ מאי מקשה הגמ' על ר"ל דילמא סובר ר"ל כר"פ וכן נ"ל להוכיח מסוגיא דמס' שבועות דף ל"ב ע"ב דהלכה כראב"י. דאיתא שם היו שתי כתי עדים כפרה הראשונה ואח"כ כפרה השני' שניהם חייבין ומקשה הגמרא בשלמא שני תתחייב דכפרה לה ראשונה אלא ראשונה אמאי הא קיימא שני' אמר רבינא הב"ע כגון שהיתה שני' בשעת כפירת הראשונה קרובים בנשותיהן ונשותיהן גוססים מ"ד רוב גוססין למיתה קמ"ל השתא מיהא לא שכיבא והנה לכאורה קשה בפרט לשיטות הסוברים דפסולי קרובי אישות אינו אלא מדרבנן מאי מקשה הגמ' בשלמא הא התוס' בדף ל"א ע"א בד"ה ורבנן הוא דפסלוהו מקשו דאמאי מחייב ר"פ בעד מיתה שאינו מועיל אלא מדרבנן ומתרצים דסובר ר"פ דאזלינן בתר תרווייהו לחומרא יעו"ש. א"כ למה הוצרך הגמ' לאוקמי שהי' נשותיהן גוססין לוקים בפשיטות דכת השני' היו פסולים מדרבנן ולכך חייבים ב' הכתות דהראשונה אינם יכולים לומר הא קיימא שני' דהא שני' פסולים מדרבנן וצריכין לכת הראשונה לעדותן לחייב ממון. ולא גרע מעד מיתה אף שמדאורייתא אין לו שם עד כיון דמדרבנן יש תועלת בעדותו חייב קרבן שבועה כשכופר וכשכפרה הראשונה השני' חייבת אף שפסולים מדרבנן מ"מ מדאורייתא מחזי חזי א"ו צ"ל דהלכה כראב"י דמשחק בקוביא פטור משבועות העדות מחמת שהמה פסולים מדרבנן ולכך צריכין לאוקמי בשהיו נשותיהן גוססין

ולכאורה נלע"ד לומר דר"פ וראב"י פליגי בפרושא דקרא דואם לא יגיד דלדברי ר"פ דמחייב קרבן שבועה במשחק בקובי' משום דמדאורייתא מחזי חזי. ע"כ עיקר חיובו משום דעבר על השבועה במה שנשבע שא"י לך עדות דהא עליו שם עד מדאורייתא אבל אם לא נשבע בודאי אין עליו אשמה על כבישת עדותו כיון שאין תועלת בעדותו כיון שהוא פסול מדרבנן ולא שייך בי' חיוב הגדה וע"כ צ"ל שסובר ר"פ דואם לא יגיד קאי אחר האלה ונשיאות העון הוא מחמת שבועתו לשקר וכך כוונת הפסוק ושמעה קול אלה ואחר זה אם לא יגיד ונשא עונו אבל ראב"י דפוטר משחק בקובי' מקרבן שבועה אף שמדאורייתא מחזי חזי סובר דואם לא יגיד קאי אקודם שבועה והוא כתנאי בדבר שאינו חייב קרבן שבועה מחמת שבועות העדות רק מקום שאף בלא השבועה הי' עליו נשיאות עון בכבישות עדותו. אבל משחק בקובי' שאין עליו חיוב הגדה פטור מקרבן שבועה אף שמדאורייתא מחזי חזי וז"כ הגמ' במס' יומא הנ"ל שאני התם דכתיב לא יגיד והאי לאו בר הגדה הוא כלל

והנה בחידושי הרשב"א מביא בשם הרמב"ן שגבי שבועות העדות לא בעינן שיכפרו ויאמרו בפירוש שא"י עדות זה רק בשתקו ולא העידו חייבין והרשב"א מפקפק על דבריו גם ברמב"ם מבואר בכמה מקומות שמדייק דבעינן שיכפרו. וי"ל דגם זה תלוי בכוונת הפסוק דאם אמרינן דאם לא יגיד קאי אחר האלה כדברי ר"פ הנ"ל א"כ ממילא פשטות לשון הפסוק מורה להדיא דאף בשתיקה חייבין קרבן שבועה דהא אם לא יגיד מורה היינו ששתק ולא בכפר בפירוש שא"י לך עדות אבל אם נאמר דאם לא יגיד קאי לאזהרה מיוחדת על כבישות עדות ולא קאי אחר האלה כמו שבארתי כן בשיטת ראב"י י"ל דעיקר איסור כבישות העדות באמת הוא אף בשתק דהא עיקר האיסור הוא מה שכובש ואינו מעיד לתועלת חבירו אבל לענין חיוב שבועה שיתחייב קרבן שבועה י"ל דאין החיוב ק"ש רק כשכופר בפירוש ולא בשתק לבד ובזה א"ש דברי הרמב"ם בהלכות שבועות פרק יו"ד הלכה י"א שכ' בזה"ל האשה שהשביעה ע"א שיעיד לה במיתת בעלה וכפר חייב בשבועות העדות כו' ולכאורה קשה למה כתב הרמב"ם וכפר דמשמע דבשתק אינו חייב קרבן שבועה ובגמ' איתא בלישנא ר"פ דהחיוב עד מיתה בלא אמר לא לדידה ולא לב"ד דמשמע דבשתק לבד חייב אבל לפי הנ"ל ניחא דר"פ לשיטתי' שסובר שמשחק בקובי' חייב קרבן ש"ה וע"כ סובר דואם לא יגיד קאי אחר האלה כנ"ל לכך אף בשתק חייב דמשמעות הפסוק אם לא יגיד מורה שאינו אומר כלל ושותק והרמב"ם לשיטתי' שפוסק כראב"י דמשחק בקובי' פטור וע"כ סובר דאם לא יגיד קאי לאזהרה מיוחדת על כבישת עדות. ולא קאי על אחר האלה ומינה י"ל דלענין חיוב קרבן שבועה בעינן כפירה וא"ש

ומעתה מיושב קושי' הלח"מ שהקשה על הרמב"ם למה השמיט הדין דעד מיתה מקרבן שבועה באמר לה לדידה ולא אמר לב"ד והוא מפורש בגמ' הנ"ל יעו"ש ונ"ל דהנה הרמב"ן כתב בעד מפי עד היכא שהראשון כופר אין השני נאמן וראיותו ממס' כתובות דף ע"ב דאמרה פלוני החכם טיהר לי את הכתם ואזיל ושיילוהו ואשתכח שקרא. אלמא אע"ג דהיא מהימנא כיון דאמרה בשם פלוני ושיילוהו ואמר דשקרא הוא לא מהימנא והקשה הרא"ש א"כ אמאי פטור עד מיתה מקרבן שבועה באמר לה לדידה ולא אמר לב"ד הא כיון שכופר ואמר שלא אמר לה כלל א"כ אינה נאמנת ונמצא שגר לה הפסד כתובתה במה שכפר לפני הב"ד ומתרץ הרא"ש [וכן אי' בחידושי הרשב"א] דלכך פטור העד דאיהי גרמה לנפשה במה שהשביעתו והזמינו לבוא לב"ד דהוית מצית לאכשורי נפשה אי אמרה מת בעלה עפ"י מה שאמר לה העד ומקשים האחרונים לשיטות הפוסקים דאף בעד מפי עד אם הוא בעיר שואלין אותו ונראה מדברי המ"מ שמביאו החלקת מחוקק בסי' י"ז שסובר כן בדעת הרמב"ם. ולדידי' נשאר קשה קושי' הרא"ש הנ"ל [יעוין בספר בית מאיר סי' י"ז ס"ח] והנה לכאורה עלה בדעתי לתרץ דהריטב"א מקשה אמאי חייב עד מיתה קרבן שבועה בלא אמר לא לדידה ולא לב"ד הא כל אשה הבאה לגבות