עטרת חכמים חלק ב רמ

במגו לומר דידי חטפתי ומעתה י"ל דס"ד דגמ' לאוקמי במחלוקת דר"א ורב ושמואל בפלוגתייהו דת"ק ור"א בר"ש. דת"ק סובר דע"א כי אתי לשבועה קא אתי ומה שמחויב הנתבע לשלם כשאינו נשבע הוא רק מדין מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולא משום נאמנות העד דלא האמינ' אותו התורה כלל כשנים לממון דלא כסברת היש מפרשים הנ"ל ור"א בר"ש סובר דכ"ז שאין שכנגדו נשבע נאמנותו של עד כשנים והוא בכלל והוא עד וע"כ מחייב ר"א בר"ש קשה"ע: ולזה מקשה הגמ' ותסברא כו' דמדברי אביי מוכח דאף היכא דלא שייך רק גורם לממון מחייב ר"א בר"ש קשה"ע. דהא בעדי סתירה גם העדים בעצמם אינם יודעים אם נטמאה או לאו ואם באמת לא נטמאה תשתה ותהי' מותרת לבעלה ולפי"ז למסקנת הגמ' דע"א לא אתי אלא לשבועה והיינו דלא כסברת היש מי שפירשו הנ"ל ועכ"ז מחייב ר"א בר"ש קשה"ע בע"א הקם לשבועה לבד. צ"ל כמ"ש לעיל שמפרש הקרא דאם לא יגיד לא קאי ארישא דקרא ושמעה קול אלה אלא לאורוי' בכ"מ שיש נשיאות עון בכבישות עדותן בלא שבועה יש חיוב קרבן בשבועות האלה כדברי התוס' הנ"ל וכן מוכח מדברי אביי דיליף דאין חיוב ק"ש אלא בכפירה בב"ד דכתיב אם לא יגיד מקום שזה מגיד מתחייב זה ממון וקשה מנ"ל דקרא מיירי כשיש חיוב ממון דילמא החיוב משום שעבר על האלה. א"ו דאביי מפרש הקרא כמ"ש התוס' הנ"ל דאם לא יגיד מיירי דאף בלא שבועה איכא נשיאות עון והיכא דליכא חיוב ממון מהכ"ת יהי' בלא שום שבועה נשיאות עון בכבישות עדותו

ובזה ארווח לן לפרש דברי הירושלמי בפרק שה"ע תני ר' ישמעאל ונשא עונו זה קרבן מנ"ל ב"ד הגדה הגדה מה להלן ב"ד והגידו לך את דבר המשפט] אף כאן ב"ד. כהדא אין מקבלין עדים אלא אם ראו שנים כאחת כו' והכוונה לדעתי דלר' ישמעאל שמפרש ונשא עונו קרבן הכוונה ואם לא יגיד אחר שמיעות הקול ואין הכרע דמיירי כשזה מעיד שנתחייב לזה ממון וליכא למשמע דמיירי בב"ד די"ל דמיירי שלא בב"ד ונשיאות העון מפני האלה וז"כ הירושלמי מנ"ל ב"ד הגדה הגדה. ומה שמסיים הירושלמי כהדא עד שיראו שנים כאחת י"ל דבא ללמדנו בזה שחולק על ש"ס דילן וסובר דאין ע"א חייב קשה"ע אפילו בעד סוטה דא"ל כסברת התוס' במקום שיש נשיאת עון בכבישת עדות חייב בק"ש הא הירושלמי מפרש הקרא ונשא עונו זה קרבן וא"כ קאי לא יגיד על ושמעה קול אלה. וא"ל דלהכי אפקה רחמנא בלשון חד להורות כדברי עולא כ"מ שהאמינה התורה כו' ולחייב ע"א בקשה"ע. ע"כ מסיים כהדא עד שיראו שנים כאחת וא"כ מוכרח הכתוב לכתוב בלשון חד כנ"ל וא"כ ליכא למשמע שע"א יתחייב בקשה"ע

היוצא מזה שיש מחלוקת בפרושו דקרא אם לא יגיד קאי על אחר שמיעת האלה או כפי' התוס' ולפי"ז יש לתרץ מה שמתמה הרשב"א על ר"פ דמחייב במשחק בקובי' קשה"ע כיון דמדאו' מחזי חזי אמאי הא כתיב אם לא יגיד והאי לאו בר הגדה הוא כלל. שמה"ט פוטר ראב"י אף שמדאורייתא מחזי חזי וכדאי' ביומא דף ע"ד ע"א דכתיב אם לא יגיד והאי לאו בר הגדה הוא כלל ולפמ"ש א"ש דהא ר"פ אותיב לאביי לעיל ממה דיליף מואם לא יגיד שצריך שתהא הכפירה בב"ד ומדלא ניחא לי' הילפותא דאביי נכון לומר דאתי לי' הך דינא שצריך שיהי' הכפירה בב"ד מהגדה הגדה כדברי הירושלמי ושפיר מצי סבר כר' ישמעאל דונשא עונו היינו קרבן ופרושו שאם לא יגיד לאחר שמיעות קול אלה אז ישא עון ותו ליכא ראי' דמיירי קרא במקום שאם מגיד יתחייב זה ממון דאף שאינו מחייב ממון ולאו בר הגדה הוא כלל מ"מ כיון דמדאורייתא מחזי חזי וקרינן בי' והוא עד נושא עון על השבועה שנשבע שאינו יודע לו עדות והרי הוא עד מדאורייתא וע"כ דעת ר"פ דגם משחק בקובי' ישנו בחיוב קשה"ע ומיושב שפיר קושי' הרשב"א על ר"פ ולפי האמור מוכח שאביי דיליף מאם לא יגיד במקום שזה מגיד מתחייב זה ממון ע"כ לא ס"ל כר"פ אלא כראב"י ומקשה הגמ' שפיר על אביי מי יימר דמשתבעת ומיושב קושי' הרשב"א הנ"ל ודוק

וידוע מחלוקת הרמב"ן ושארי הקדמונים דדעת הרמב"ן דאם משביע עד ושותק חייב ק"ש והקדמונים ומכללם הרמב"ם חולקים עליו וסוברים דבשתיקה לחוד ליכא חיוב ק"ש אלא בכפירה: ונראה דדין זה אי בעינן דוקא כפירה לחיוב ק"ש או אף בשתיקה לחוד חל עליו חיוב ק"ש מיתלי תלי בפרושא דהך קרא דאם מפרשינן דואם לא יגיד קאי אחר שמיעות קול אלה משמעותיו דאף בשותק אחר השבועה ואינו מגיד עדותו ישנו בחיוב ק"ש דקרא אם לא יגיד אף בשותק רק שלא יגיד את עדותו חייב ק"ש ואם הך קרא דואם לא יגיד קאי אכבישת עדות בלא שבועה עדיין י"ל דבשתיקה ליכא חיוב רק משום דלא יגיד שישנו בנשיאות עון מצד כבישת עדותו. אבל חיוב ק"ש ליכא אלא כשכפר שבכפירה משוה קבלות השבועה כמ"ש הרשב"א משא"כ בשותק ובזה מדויק מה דשינה הרמב"ם בפ"י מהלכות שבועות מלישנא דר"פ דר"פ אמר הכל מודים כו' ולא אמר לב"ד וברמב"ם אי' אשה שהשביעה ע"א שיעיד לה במיתות בעלה וכפר דמשמע דוקא כשכפר חייב אבל לא בשותק די"ל דהרמב"ם לשיטתי' שפוסק כראב"י דגם משחק בקובי' ליכא חיוב קשה"ע אע"ג דמדאורייתא מחזי חזי מ"מ פטור כיון דלאו בר הגדה הוא ולפי"ז ליכא חיוב ק"ש כ"א כשכופר העד להדי' אחר השבועה ולא בשותק. ולכן כתב הרמב"ם וכפר אבל ר"פ לשיטתי' דאזיל בתר דאורייתא ומחייב ק"ש אף היכא דלאו בר הגדה מצד פסול דרבנן ואין תועלת בעדותו לחייב ממון והיינו מפני שסובר דונשא עונו קרבן וקרא דאם לא יגיד מיירי אחר שמיעות קול אלה ומוכח לדידיה דיש חיוב ק"ש אף בשותק ולא כפר להדיא דקרא ושמעה קול אלה אם לא יגיד ואינו מגיד היינו ששותק ונשא עונו

ולפי"ז מיושב קושי' הרא"ש שמקשה אמאי פוטר ר"פ מקרבן באמר לדידה ולא אמר לב"ד הא הדין בעד מפי עד אם כופר הראשון אין השני נאמן כמו שהוכיח הרמב"ן בסוגיא דמשמשתו נדה בכתובות דה ע"ב ע"א ולפי מה שבארתי דר"פ מיירי רק בששתק העד ולא כשכפר להדי' לק"מ דהא מסוגי' דמשמשתו נדה אינו מוכח אלא היכא שהראשון כפר ואומר שלא הגיד כלל להשני וכן מדויק בלשון הרמב"ן שכ' להדיא דין זה כשכופר הראשון הוא שאין השני שאמר משם הראשון נאמן ולפי"ז מיושב קושי' הלח"מ על הרמב"ם הנ"ל דלשיטת הרמב"ם דלא משכחת קרבן שה"ע רק כשכופר העד לאחר השבועה אף באמר לדידה אם כפר אח"כ בב"ד מחויב הוא ק"ש דכיון שכפר ביטל מה שאמר לדידה ותו לא הי' ביד האשה שתלך לב"ד ותאמר מת בעלי [ובפרט לפי מה דאיתא בשו"ת הר"ן בע"א שאומר שלא בב"ד פלוני מת יכול לחזור ולהגיד רק שכ"ז שאינו חוזר ומגיד לא חיישינן לחזרה וע"כ יכולה האשה שתלך לב"ד ותאמר בסתם מת בעלי אבל פשוט כשכופר העד להדיא שלא אמר לה לא גרע מחוזר ומגיד] ודוק היטב

עוד בסוגיא הנ"ל

באופן אחר נ"ל ליישב קושי' הרא"ש מה שהקשה אמאי פוטר ר"פ מק"ש באמר לדידה ולא אמר לב"ד. הא הדין בעד מפי עד אם כופר הראשון אין השני נאמן דלכאורה קשה מה קאמר הגמרא ש"מ משביע עידי קרקע פטור הא למאי דלא אסיק אדעתיה עדיין דמיירי בתפיסה מטלטלין קשה בפשיטות לימא מי יימר דמשתבעת בהשבעת כתובה שלא התפיסה בעלה צררי וא"ל דר"פ לשיטתי' דאזלי בתר דאורייתא דאמר לאפוקי מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי והחיוב השבעת כתובה אינו אלא מדרבנן ז"א דהא עד מיתה אינו נאמן אלא מדרבנן וא"ל כמ"ש התוס' לעיל דר"פ סובר דאזלינן לחומרא בתר דאורייתא ובתר דרבנן עכ"פ כיון דעד מיתה אינו אלא מדרבנן ליכא לחייבו בשבועות עדות היכא דאיכא למימר מי יימר דמשתבעת שבועה דרבנן וצ"ל דהוי מצינן למדחי' דמיירי ר"פ בגוונא שאין עלי' חיוב השבעת כתובה כגון שפטרה הבעל או שמת במדה"י לשיטת הסוברים דבכה"ג ליכא חיוב השבעת כתובה שעיקרו משום חשש צררי שמתפיס הבעל לאשתו סמוך למיתתו אבל א"כ יש לדקדק מה מקשה הגמ' ש"מ משביע עידי קרקע הא אפשר לומר דמיירי שמטלטלין של בעלה יש בפקדון ביד אחר ובכה"ג לא מיקרי לענין גביות כתובה מטלטלין דיתמי כמ"ש רש"י בכתובות דף פ"ד במשנה הניח מלוה ופקדון ביד אחרים ואף דהלכה שם כר"ע דאמר שנותנים ליורשים הלא טעמו מפני שכולן צריכין שבועה וזה לא שייך היכא שאין האשה בחיוב שבועה כלל ונלע"ד דבש"ך חו"מ סי' כ"ב ס"ק כ' מביא בשם הב"י והע"ש שסוברים דבטוען על חבירו את האמנת לי שאשבע ואטול תביעתי מאתך וזה כופר מחויב לישבע שלא האמינו להיות נשבע ונוטל ושאינו חייב לו ומקשה הש"ך דהא בחנוני על פנקסו שהדין דהחנוני נשבע ונוטל פוסק הר"ן בשם הרא"ה שאם הבעה"ב כופר וטוען שלא המחהו החנוני ליתן לפועלים א"צ לישבע כלל דלא מיקרי תביעות ממון אלא גורם וכיון דשייך לומר מי יימר דמשתבעת לא הוי אלא גורם ותרצתי בפשיטות דמי יימר דמשתבע לא שייך אלא היכא שיכול להיות שאינו יכול לישבע באמת כאשר כן הוא גבי חנוני דאף שהומחה ליתן לפועליו יכול להיות שלא נתן ואין בידו לישבע משא"כ בתובע מחבירו המגיע לו ורוצה לישבע וליטול ובא בטענה שחבירו נתן לו נאמנות ע"ז שפיר יש לחייב את הנתבע שבועה להכחיש טענה זו ולא מצי למימר מי יימר דמשתבעת דהרי אם כדברי התובע כן הוא שזה חייב לו מה"ת לא ישבע שבועות אמת והוי תביעת דררא דממונא ממש שטוען בברי אתה בעצמך יודע שאני יכול לישבע על תביעתי ממך ובודאי אשבע והא דקאמר הכא בגמרא גבי עד א' מעיד נגד חשוד דמצי עד לומר לו מי יימר דמשתבעת ג"כ א"ש דהא