עטרת חכמים חלק ב רלט

ונחייבו ע"פ עדות העד לבד ז"א שהרי בלא הודאתו ליכא לחייבו עפ"י העד כי אין הע"א בהזמה ובטל עדותו כדין כל עדות שאאי"ל כנ"ל כ"ז נכון לשיטת הרמב"ם שהבאתי לעיל דאם אדם מודה מעצמו שהוא חשוד לא אמרי' בי' שכנגדו נשבע ונוטל. אבל הרמ"ה חולק ע"ז וכמבואר בטוש"ע סי' צ"ב

והנה סוגיא דההיא רעי' בב"מ דף ה' ע"א יש לכאורה ראיה מדברי אביי שם כדעת הרמ"ה. כי כן דברי הגמ' שם. ההיא רעי' דהוי מסרו לי' כל יומא חיותא בסהדי יומא חד מסרו ליה בלא סהדי לסוף אמר להד"מ אתו סהדי אסהודי בי' דאכל תרתי מיניהו אמר רב זירא אם איתא לדר"ח קמייתא משתבע אשארא א"ל אביי אם איתא משתבע והא גזלן הוא א"ל שכנגדו קאמינא והנה לכאורה קשה לפי שיטת הרמב"ם המובא בת"י ר"פ ב"מ שסוברים דמב"מ אינו חייב שבועה דאורייתא אלא היכא דהוי יכול לכפור גם אותו מקצת אבל היכא דאינו יכול לכפור הו"ל הילך ולא מיקרי כלל הודאה ודעת הר"ן ר"פ שה"ע והריטב"א ריש ב"מ בסוגיא דר"ח. דבכה"ג פטור משום דהוי שע"ק ומקשה הנ"י דא"כ למה מחייב ר"ח בעדים מעידים שיש לו חמשים זוז הא כיון דאינו יכול לכפור לא מיקרי הודאה ומתרץ הנ"י דאין העדים מעידים רק שיודעים שפלוני לוה מפלוני נ' זוז אבל אינם יודעים להעיד שלא פרע ומחמת שכפר זה ואמר להד"מ הוי כאומר לא פרעתי וכן הוא בריטב"א ובר"ן ויעוין ש"ך סי' פ"ז ס"ק י"ב וע"כ שפיר הוי הודאה במקצת דהא הי' יכול לכפור ולפטור א"ע בטענת פרעתי וקשה לפי"ז הא גבי ההיא רעי' הוי אינו יכול לכפור כלל דהא אהני תרי דאכל הי' בגזלנותא. והגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר בעדים ולא הי' נאמן בטענת תשלומין וא"כ לא מיקרי מב"מ כלל אף לשיטת ר"ח קמייתא אי משום הילך דקי"ל דפטור אי משום דבכה"ג הוי שע"ק. וצ"ל דמ"מ הי' מציאות לפטור א"ע בטענת לקוח אף דהנודרת אין להם חזקה ולא מצי למטען לקוח רק על אותן גודרת דמסורים לרעי' כדאי' במסכת ב"ב דף ל"ו ע"ב וממילא הרעי' גופא בודאי לא יכול לטעון לקוח. ז"א אלא להרועה שדרכן של ב"א ליתן לאותו רעי' לרעות אבל ההיא רעי' דהכא דהוי מסרו לי' כל יומא בסהדי הרי דלא האמינו לרועה למסור לו בלא עדים ואם במקרה נזדמן שמסרו ליה בלא סהדי בודאי מצי למטען לקוח היא בידי וא"ש בזה מה שהאריך הגמרא בהמעשה ואמר דהוי מסרו לי' כל יומא חיותא בסהדי דאי היה רועה נאמן להם תמיד למסור לו בלא סהדי לא הי' נאמן בטענת לקוח כמו כל אומן שאינו נאמן על טלית שבידו לומר לקוח וכיון שבאו עדים שראו בידו תרי מינייהו שאכלם לא הוי מצי למפטר נפשי' לא בטענת תשלומין ולא בטענת לקוחים הם בידי וכיון שאינו יכול לכפור לא הוי מצי למחייבי' שבועה מדרח"ק והשתא דאתינא להכי קשה מאי פריך אביי הא גזלן הוא הא אנן לא ידעינן ע"פ בירור בעדים שהוא גזלן כ"א מחמת הודאת הרועה בעצמו ומתוך שטען להד"מ הוי כאומר שלא לקח אותן חיותא ע"ד כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואמאי יהי' דינו בחשוד שיהיה כנגדו נשבע ונוטל וצ"ל דאביי סובר כשיטת הרמ"ה הנ"ל דגם בחשוד ע"פ עצמו אמרי' שכנגדו נשבע ונוטל וא"כ גם בנסכא משכחת שיחויב מחמת מתושאיל"מ בגוונא דלעיל היכא שהודה החוטף בעצמו שחטף בפני אותו העד. וא"ש לאביי לשיטתי' מה שאמר הכל מודים בע"א דר"א

אמנם א"כ צריכים למצוא טעם לדעת הרמב"ם למה פוסק בזה דלא כאביי ומצינו למימר דהרמב"ם מוקי אביי בשטתי' דר"י במס' סנהדרין דף ט' דפליג על רבא וסובר דאדם מע"ר ואפי' לפסול א"ע לעדות וכ"ש לעשות עצמו חשוד לדון בו שכנגדו נשבע ונוטל ולדידן דפסקינן כרבא דאאמע"ר אף כשמודה בעצמו שהוא חשוד אין שכנגדו נשבע ונוטל ואפשר מה"ט לא הביא הרמב"ם בחיבורו מעשה דההיא רעיא

אמנם האמת יורה דרכו דהרמב"ם לשיטתי' שכ' בפ"ד מהלכות טוען דין יו"ד בזה"ל מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדי' מעידים שעדיין יש לו אצלו חמשים פסקו כל הגאונים שישלם נו"ן וישבע על השאר עכ"ל.. הרי להדי' שדעתו דאף דאינו יכול לכפור הוי כהודאה במקצת אם החיוב הוא ע"י עדים ולכך הוצרך הרמב"ם לומר הורו הגאונים דאי מר"ח קמייתא הוי מצינן לומר כדעת הנ"י דמיירי בהי' יכול לכפור וכנ"ל וי"ל בשיטת הגאונים שדעתם דע"כ צ"ל דמיירי ר"ח כשהעדים מעידים שעדיין חייב לו דאי לא מיירי רק כשהעדים אינם יודעים שעדיין ח"ל ועיקר החיוב בא מחמת הודאתו דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. בכה"ג למה צריכין כלל למילף מהי' ע"א תיפוק לי' דהוי כהעדאת עצמו שמתוך טענותו שאמר לא לויתי נחשב להודאה שלא פרע והודאה כזו ליתא בהכחשה והזמה. דאף אם העדים שמעידים שלוה מעידים גם על פרעון מחייבים אותו לשלם מצד הודאתו דכל האומר לא לויתי כו' אלא ע"כ דר"ח מיירי כשהעדים מעידים שעדיין חייב לו וליכא כלל חיוב במקצת מצד הודאה מהנתבע רק ע"י עדים. וכה"ג הוא דצריכי לילפותא דר"ח ופריך הגמ' שפיר מה לפיו שכן אינו בהכחשה לפי"ז שפיר י"ל דמעשה דההיא רעי' הי' בגוונא דלא הי' יכול לכפור ואיש קושי' אביי אם איתא משתבע והא גזלן הוא ולפי הנ"ל ניחא דלא הוי מצי להקשות והא גזלן הוא דהוי מצינן למימר דמעשה דההיא רעי' הוא בגוונא דיכול לכפור וכיון דהוי מצי טען לקוח לא הוי כגוזל בעדים ואין לו דין חשוד וכדעת הרמב"ם אמנם מדאמר ר"ז אם איתא לדר"ח נשמע שמיירי שאינו יכול לכפור כלל. דאי ביכול לכפור למה תלי ר"ל חיוב שבועה בדר"ח תיפוק לי' אפי' אי ליתא לדר"ח יש לחייבו בכה"ג שבועה כיון דעיקר החיוב במקצת בא מצד הודאת הרועים בעצמו דמכיון שאמר להד"מ הוי כמודה שלא לקחם. ולזה דייק אביי בקושייתו אם איתא לדר"ח משתבע כלומר כיון שאתה תולה דין זה דוקא בדר"ת ע"כ מיירי דלא צריכים כלל להודאת הרועים ויש לפסלו מחמת העדים והרי הוא כגזלן בעדים והאיך אפשר לחייבו שבועה והא גזלן הוא. ודוק היטב

עוד בסוגיא הנ"ל

באופן אחר נלע"ד ליישב קושי' הרשב"א הנ"ל דמה מקשה הגמ' מי יימר דמשתבעת. דילמא אביי סובר כר"פ דאמר לאפוקי מלך אכל משחק בקובי' לא כיון דמדאורייתא מחזי חזי וכיון דאזלינן בתר דאורייתא אין לפטור העד במי יימר דמשתבעת דהא שבועה זו אינו אלא מדרבנן גם ליישב קושי' הלח"מ פרק יו"ד מהלכות שבועות הלכה י"א למה השמיט הרמב"ם דבאמר לדידה ולא אמר לב"ד פטור והניח בצ"ע ואקדים ליישב דברי הגמ' לעיל מר סבר ע"א כי קא אתי לשבועה קא אתי ומס לממונא קא אתי. ומתפלא הרשב"א מה ס"ד לטעות כזה שיהי' דעת ר"א בר"ש דלא בעינן כלל שני עדים בממון דברש"י מס' ב"ק דף נ"ו ע"א ד"ה אם לא יגיד כתב ב' טעמים דבע"א לא שייך אם לח יגיד טעם הראשון משום ליכא בעדותו תועלת חיוב ממון ועוד מדכתיב והוא עד וקי"ל כל שנאמר בתורה עד הרי כאן שנים. ולכאורה קשה דא"כ מאי כ"ע מודים בעד טומאה דחייב בק"ש העדות נמעט מוהוא עד דמשמע שנים דוקא וצ"ל לפי מאי דקי"ל כעולא דאמר בכ"מ שהאמינה התורה ע"א הרי הוא כשנים גם עד טומאה שהאמינתו התורה כשנים הוא בכלל והוא עד וי"ל דלהכי אפקה רחמנא לכתוב בלשון יחיד לאורוי' דהיכא שיש נאמנות על העד כשנים גם ע"א חייב בק"ש (וכעין זה כ' הרא"ש בפ"ק דב"מ) אמנם אכתי קשה לר"א בר"ש דמחייב ק"ש גם בע"א הקם לשבועה דגבי' לא שייך דברי עולא הנ"ל דבאמת אינו נאמן כשנים וביד הבע"ד להכחישו בשבועה ומה בכך דדבר הגורם לממון כמ"ד הא כתיב בקרא עד דמשמע שנים כנ"ל גם יש לדקדק לפי מה דאיתא בסנהדרין דף למ"ד לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שנים כאחד כו' ויליף לה מדכתיב והוא עד או ראה וגו'. ותני' ממשמע שנאמר כו' זה בנה אב כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים ואפקי' רחמנא בלשון חד (ומפרש רש"י מדכתיב והוא עד] למימר עד דחזי תרווייהו כחד ע"כ ולפי הנ"ל קשה דילמא להכי אפקה רחמנא בלשון חד כדי לחייב קרבן שבועות עדות אף בע"א היכא שנאמן בעדותו כשנים לחייב ממון אבל אם הי' מפורש בקרא להדי' שני עדים הי' ממועט מחיוב קרבן שבועה ע"א אפילו עד סוטה דאף דנאמן כשנים מ"מ נא יתכן לומר שע"א יתחייב בק"ש במקום דמפורש בקרא שנים וצ"ל כמ"ש התוס' שם בב"ק בד"ה פשיטא שכתבו בזה"ל וא"ת ה"מ כשעבר על שבועתו כדכתיב ושמעה קול אלה. וי"ל דה"ק קרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד הי' נושא עון אז יביא ק"ש אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאת עון כו' עכ"ל לפי"ז י"ל דכיון דגורם לממון כממון דמי בודאי יש נשיאות עון במניעות הגדה אף בע"א ממילא נשמע מזה דגם בע"א היכא שמועיל עדותו לחייב שבועה יש חיוב קרבן שבועה ואף דבנין אב דבכ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים שאני הכא דגלי קרא דכל היכא דשייך נשיאת עון על מניעת הגדה יש חיוב קרבן שבועה

והנה לפי דברי הרמב"ן במס' ב"ב דף ל"ד בסוגי' דנסכא שכ' בשם יש מי שפירשו בזה"ל וטעם הדבר מפני שהתורה האמינה עד אחד עד שישבע הלה להכחישו. וכ"ז שלא נשבע הרי העד נאמן וכמי שחטף בפנינו דמי לפיכך אינו נאמן לומר דידי חטפתי ע"כ תורף הדברים דאף בע"א שקם לשבועה שייך לומר שהוא נאמן כשנים כל שאין הבע"ד המכחישו נשבע. וע"כ אף שיש להבע"ד מגו דלא חטפתי לא מיפטר בזה כיון דהוי ע"א כשנים. וכאלו תפס בפנינו דמי ולרב ושמואל דפליגי אר' אבא י"ל שסוברים שאין שם נאמנות כשנים לע"א הקם לשבועה ע"כ נאמן הבע"ד