עטרת חכמים חלק ב רלו

לחבירו אלף זוז ע"מ ליתנו לו מכאן ועד למ"ד יום ובאו עדים ואומרי' מכאן ועד עשרה שנים אומדים כמה אדם רוצה ליתן כו' אלמא דבר שבממון חשוב דמחייבין עדים זוממין בהכי ונראה מתוך דבריו דהא דחייב שבועה על קביעות זמן משום דהמתנת זמן הוי דררא דממונא וכמו שמביא ראי' מעדים זוממין. אך קשה שיתחייב שבועה בזה דהא גבי שבועה בעינן דוקא דבר שגופו ממון וא"כ מכ"ש קביעות הזמן. נהי שהי' יכול ליטול שכר מכאן עד המתנת המעות לא הוי גופו ממון ואינו אלא גרמא כו' יעו"ש תורף קושי' הקצה"ח דעל גורם לממון ליכא חיוב שבועה ובפרט שבועה דאורייתא להכחיש את העד ובאמת אישתמטי' להקצה"ח דברי הריטב"א במס' מכות ובפרט דברי הרמב"ן בחידושיו שכתב בזה"ל איכא דקשיא לי' כיון דההוא גברא מחייב לחברי' הנהו אלפי זוזי דמסהדי הנהו מה עבדי לי' רווחא דרווח מכאן ועד עשר שנים אמאי משלמי. לא יהא אלא דקא גזלי מני' אלפי זוזי ובטלוהו ולא רווח בהו לא משלם כלום הא קי"ל דכל הגזלני' משלמי' כשעת הגזילה וכדאמרי' בירושלמי המבטל כיסו של חבירו ולאו קושי' הוא דהכא כיון דהשתא לא מחייב לי' כלום כמאן דמפסדי מיני' אלפא זוזי דמי דהא איהו לא מחייב כלום ואינהו מחייבי לי' אלפא זוזי ומאי דאהני לי' דפרע האי שיעבודא דאיכא עלי' אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהי' אלף זו בידו בין ליתנם כו' או ליתן מכאן ועד עשר שנים עכ"ל תורף כוונת הרמב"ן דבכל הלואה לזמן ליכא חיוב ממונא על הלוה תוך הזמן כ"א שיעבודא דכשיבא הזמן יפרע. ואם עידי שקר מחייבין אותו לשלם קודם לזמן הזה הוי דררא דממונא ממש בלא גורם דכל מה שנותן קודם הזמן כיון דעדיין לא רמי חיוב הפרעון עליו הוי ממונא ממש. ע"כ שייך בזה כאשר זמם לעשות ואין מנכין מחיוב ההזמה כ"א מה שהי' הלוה רוצה ליתן מעצמו קודם הזמן סך מה כדי שיפטור משעבודו לכשיגיע הזמן לפי"ז א"ש דברי מהרי"ט דכשם לענין דין עונש הזמה דכתיב בי' כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום כמבואר בריטב"א פ"ק דמכות דעל גורם ליכא חיוב דין הזמה. עכ"ז המה בדין עונש הזמה כשבאו לחייב את הלוה שיפרע קודם הזמן הפרעון משום דבכה"ג מיקרי הפסד ממין ממש שבאו לחייבו בזמן שלא הי' עליו אז שום חיוב וכנ"ל כמו כן כשטוען הלוה שאינו חייב עתה להמלוה כ"א לעשרה ימים וע"א מעיד שחייב עתה הוי הכחשתו לעד הכחשת ממון גמור ולא גורם ע"כ מחויב לישבע שבועה דאורייתא נגד העד לפי"ז קשה היכא שהבעל ראה בעצמו שנסתרה אשתו אחר הקינוי ואם אין לו עדים בדבר על סתירה אינו יכול להשקותה ומחויב להוציאה וליתן כתובתה מיד ואם יהי' עדי' על הסתירה יהי' ממ"נ פטור לשעתא מחיוב פרעון כתובתה: אם נטמאה ויהי' המים בודקים אותה תפסיד כתובתה מכל וכל: ואם נא יהי' המי' בודקים אותה תהי' מותרת לו ותשאר תחתיו ולא יהי' עליו חיוב פרעון הכתובה כ"א כשיגרשנה או כשימות בחיי' ומחמת כבישת העדים את עדותן על הסתירה נתחייב לשלם כתובתה מיד והוי כהפסד גופו של ממון ולא גורם ואמאי פטרו רבנן דר"א בר"ש בכה"ג משבועות העדות ויש להסביר יותר דנראה פשוט היכא שיש הכחשה בקביעות הזמן בין המלוה והלוה אם יש עדים בדבר כדברי א' מהם בידו להשביע את העדים שיעידו ואם כובשין עדותן חייבים בקרבן שבועה כמו בכל כבישת עדות בדבר שעיקרו ממון גמור כי בעדותן יש חיוב ממון או פטור ממון ולכך יש שבועה דאורייתא בכה"ג נגד ע"א כפי הכלל שבידינו דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון ע"א מחייבו שבועה

ולחומר הקושי' נראה לי כיון דפסקינן משביע עידי קרקע פטור ולא משכחת חיוב קרבן שבועה גבי כתובה כ"א בדתפסה מטלטלין וכמ"ש התוס' ד"ה ש"מ. והנה אם נאמר דאין לאשה בחיי בעלה לתפוס מעצמה צררי לכתובתה אף למשכון בעלמא דקודם זמן פרעון אף כשנתמוטט הלוה מנכסיו אין לכופו שיבטיח להמלוה במשכון על קיום הפרעון לזמן כמבואר בחוה"מ סי' ע"ג שדין עיקול אינו אלא מתקנות הגאונים ויעוין ביש"ש לב"ק פ"א סי' כ' ובפרט לפי דברי הרמב"ן הנ"ל דקודם זמן פרעון ליכא חיוב דררא דממונא על הלוה: עאכו"כ בחוב כתובה דגרע מתוך זמנו כמבואר בתוס' מס' ב"ב דף ה' דאינו ברור שתבוא לידי חיוב פרעון ולא משכחת זכות בתפיסת מטלטלין כ"א כשבעל בעצמו מוסר לה מטלטלין למשכון על כתובתה ומלבד דברי אלה דעת הרבה מקדמונים דלא מהני תפיסת מטלטלין לכתובה אף בחיי הבעל ולשיטתם מפרש הר"ן לאלפסי בפרק אלמנה נזונות דין שס"ו דמאי דקאמר הגמ' הכא בתפיסת מטלטלין מיירי בשהתפיסן הבעל מטלטלין לאחריות כתובה. אבל אם לא התפיסן אלא שתפסה איהי אפי' מחיים לא מהני לכתובתה ולפי מה שהוספתי שלשיטות הרמב"ן אין זכות תפיסה למשכון קודם זמן פרעון [וצ"ע מדברי האלפסי פרק הנ"ל שסובר דתפיסה מחיים מועיל אם לא התפיסן מיד הבעל ויש להאריך בזה במחלוקת סאמוראים בשם בדיני תפיסה ואכ"מ] ואי אתי' לידי גבי' מהמשכון אמרינן דלמפרע הי' של הגובה ובכה"ג סובר אביי למפרע ה"ג. ונראה כאשר אבאר בשם הרמב"ן דכמו כן גבי כתובות אשה היכא שהבעל מתפיס לה צררי למשכון וחל שיעבוד הכתובה מיד על המשכון וכשתגבה ממנה אמרי' דלמפרע הוא גובה כמו בשארי חובות. יעוין מס' ב"ב דף הנ"ל בדברי רבינו יונה שמובא ברא"ש ובכה"ג אין ביד הבעל דבר להוציא ממנה הצררי עד שתפרע הכתובה או כשיבורר שהפסידה במעשי' את כתובתה וא"כ י"ל כשמשביע את עידי הסתירה לא מיקרי כבישת עדות ממון גמור דהא מטלטלין לא משתעבדי לכתובה ואפי' אית לי' קרקע הא בקרקע ליכא דין שבועות עדות ואין לו הרווחה בעדותן כ"א בהצררי שמסר לה שאם לא תשתה או שיהי' המים בודקים אותה יוחזר לו הצררי ואם תשתה ותהיה נקיה יושאר הצררי בידה עד שיגרש אותה או ימות בחיי' ותגבה מאותו הצררי וישוב להיות למפרע לה לגמרי וכיון שזה בספיקא תלי' דדילמא תשתה ותהי' נקיה ולא יוחזר לו הצררי לא הוי רק גורם וגם לדידן דפסקינן כרבא מכאן ולהבא ה"ג מ"מ א"ש לפסוק כאביי דעידי סתירה לא מיקרי אלא גורם לפי דעת הרמב"ן בעצמו בחידושיו על מס' קידושין דף ח' ע"ב ד"ה ובמשכון שכ' שם בזה"ל משמע לי מסוגיא דפסחים דף ל"א ע"ב דמשכון דתפיס לי' המלוה ברשותו אם לא פרעו בזמנו והוחלט המשכון בב"ד למפרע ה"ג ואי זבין מלוה או קדיש משעת הרהינה שפיר זבין ושפיר הקדיש ואי זבין לוה או הקדיש לאו כלום הוא וכולה מדר' יצחק כדאי' התם כו' יעו"ש ועל דבריו אלה רמז במלחמות פ' כ"ש בסוגיא דהרהינה הרי להדי' שדעתו דהתפיסה מטלטלין למשכון אם בא לידי גביות כתובה מאותן המטלטלין גם רבא מודה דאמרי' איגלאי מילתא למפרע שלא הי' של הבעל אלא של האשה ולא הי' הפסד להבעל במה שכבשו עידי הסתירה את עדותן דאף אם היו מעידין שנסתרה לא הי' הצררי מוחזר ליד הבעל. ובהגעת זמן פרעון הכתובה אם הי' גביית האשה מהם איגלאי שהיה למפרע שלה ולא הי' בכבישות עדותן הוצאת ממון מהבעל אם לא כשמסלקה הבעל אח"כ במעות וישוב הצררי לידו דלגבי מעות לא שייך למפרע ה"ג ועכ"ז כיון דז"א אלא בהך גוונא ולא אם תהיה גביות כתובה מאותה הצררי וכיון דלא ברירא שיהי' כך לא הוי אלא גורם וע"כ ליכא בעידי סתירה חיוב ק"ש לרבנן דראב"ש הן לאביי הן לרבא דאף דסובר בעלמא מכאן ולהבא ה"ג מ"מ מודה דבתפיסה מטלטלין למשכון אמרינן למפרע הוא גובה ואף להחולקים על הרמב"ן הנ"ל מ"מ מודים דלאביי שסובר דלמפרע ה"ג גם במטלטלין היכא דהוי שיעבוד בפירוש ואמר גבה מאלו או בהרהינה למשכון ואי אתי לידי גבי' אמרי' למפרע הי' של הבע"ח ולא של הממשכן וכ"ז מבואר מתוך הסוגי' דפ' כ"ש מדברי רש"י בדף ל"א ע"א ד"ה תנן שכ' בזה"ל וקס"ד השתא בשלא מסרו לו אלא שיעבדו לו כשאר לווין שאם לא אתן לך עד יום פ' בא לביתי וגבה מחמץ זה עכ"ל ויעו"ש ברש"י ע"ב ד"ה בע"ח ובפ"י שם ובראשית המחשבה דמיתי לכלכל דברים בזה בשיטת הפוסקים דמאי דפסקינן כר' יצחק קנוי המשכון לגמרי להבט"ח. ומקור השיטות שונות שבזה מבוארים באריכות בש"ך חוה"מ סי' ע"ב ס"ב אבל קשה לדעתי אם אפשר לומר כן במשכון צררי על כתובת אשה דאי קנוי' לה לגמרי להוי כנפרעה כתובתה בעודה תחת בעלה והוי כמשהה אשתו בלא כתובה אבל אי לא אתינן עלי' אלא מדין למפרע ה"ג א"ש כמובן

ועפ"י הנ"ל יש ליישב מה שמקשה הרשב"א והניח בצ"ע מה פריך הגמ' ולימא לי' מי יימר דמשתבעת הא י"ל דאביי סובר כר"פ דאמר שם בדף ל"א ע"א למעוטי מלך אבל משחק בקובי' לא. כיון דמדאורייתא מחזי חזי והרי שבועה דכשנגדו אינו אלא מדרבנן. ומדאורייתא יתקיים עדותו של עד להוציא מהחשוד מדין מתושאיל"מ בלא שבועות שכנגדו אבל לפי מה שכתבתי דלכך סתם אביי ואמר מחלוקת בעידי סתירה דלרבנן דראב"ש ליכא חיוב ק"ש משום דלא משכחת אלא בדתפסה צררי ובכה"ג ליכא דררא דממונא לגבי בעל וכנ"ל וידוע דאף למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא מ"מ מיני' דידי' גבי' מדאורייתא אפילו מגלימא דעל כתפאי' של הלוה וה"ה בכתובת אשה אף למ"ד כתובה לאו דאורייתא ז"א אלא שמדאורייתא אין מחויב הבעל ליתן כתובה אבל אם נתן לה כתובה קם עליו החיוב מדאורייתא לשלם אפי' מגלימא דעל כתפא וביותר א"ש לפי שיטת התוס' בכתובות דף יו"ד ע"ב ד"ה אמר ר"נ ובדף ל"ט ע"ב ד"ה טעמא מאי דקי"ל כרשב"ג דכתובת בתולה דאורייתא יעוין במנחת יהודא וברמב"ן עה"ת פרשת מש"ר שכתבו דאף בלא תקנת חז"ל הי' זאת לפנים בישראל נתינת כתובה מכל איש לאשתו וע"ז כתיב כמוהר הבתולות ע"כ עונש מש"ר מאה כסף שיעור כפל הכתובה והא דמטלטלין דבעל בחייו לא משתעבדי לכתובה אינו רק מתקנת חכמים כמפורש ברמב"ם הלכות אישות פ' ט"ז ויש בזה מחלוקת רבנן ור"מ במס' כתובות דף פ"א דלר"מ גם