עטרת חכמים חלק ב רלה

בהם ואם נאמר דשינוי קונה בגזילה וגניבה קשה מנ"ל למילף שואל מגזילה וגניבה. דשאני התם לכך אין שמין דקנה הגזלן בשינוי ונעשה שלו לגמרי משא"כ בשואל דאין עניו רק חיוב אונסין ולא קנה גוף הכלי שיהי' שלו לגמרי א"ו שסובר רב דשינוי אינו קונה [כמעט כל דברי הנ"ל מבוארים מדברי התוס' בסוגי' הנ"ל]. ואף למאי דאסיק הגמ' בב"ק דרב אודי לרב כהנא וסובר דשמין לשואל ולא יליף לי' מגזל אין הכרח דלכך לא מדמי לגזל משום דבגזל שינוי קונה דבלא"ה י"ל דלא דמי לגזל דבגזל מיד בשעת הגזילה נתחייב הגזלן באונסין וקם ברשותו לענין זה אבל שואל אינו בגדר חייב רק מעת שנאנס ולפי שיעור ההיזק ולא על הנשאר לא מבעי' למ"ד ב"ק דף קי"ב וכתובות דף ל"ד] דלא אשתעבד נכסי רק משעת אונסין אלא אף למ"ד דמשעת שאלה אישתעבד נכסי מ"מ אינו בגדר שוה עם גזלן דלגזלן יש צד קני' לענין שאין הנגזל יכיל להקדיש וכמו כן אם מצטרף לזה יאוש או שינוי רשות שיהי' קונה לגמרי גם החיוב הוי מיד בשעת הגזילה שהוא נתחייב להנגזל מעתה חיוב ברור משא"כ בשואל דלפי סברת הריטב"א הובא באס"ז לב"מ דף צ"ז דאף למ"ד משעת שאלה אשתעבד נכסי אין על השואל שום חיוב מיד רק אם נאנס אמרינן דלמפרע נשתעבד על זה אבל לא כ"ז שהדבר בעינו ולכך כשהשואל מסופק באיזה אופן נאבד ממנו דבר השאול או מתה כדרכה או נאנס. לא הוי כא"י אם פרעתי רק א"י אם נתחייבתי. ולשיטת התוס' דפירשו דאין שמין הכוונה דהפחת מעת האונס חל על הגזלן י"ל דשאני גזלן דלא פקע ממנו חיוב האונסין עד שמסר ליד הנגזל אבל בשואל מיד שמת הבהמה או נשבר כלי השאול כלתה הנאתו ודיני השמירה ואינו עוד כשואל ואף לס"ד דרב שרצה לדמות שואל לגנב וגזלן בודאי לא הי' עולה בדעתו שיהי' גדר השתוות בין גזלן לשואל אם הי' סובר דשינוי קונה מעתה ההכרח לומר דרב סובר דאין שינוי קונה לכך רצה להשוות שואל לגזלן וסתרו דבריו רב כהנא ור"א. דמ"מ יש חילוק ביניהם בענין חיוב האונסין כנ"ל ולכך הודה להם

ועפ"י הדברים הנ"ל יש לבאר דברי הגמ' בסנהדרין דף ע"ב אשר הבאתי לעיל ואציע לשון הגמ' אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מ"ט בדמים קננהו אמר רבא מסתברא מילתא דרב בששיבר דליתניהו אבל נטל לא והאלקים אמר רב אפי' נטל דהא יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא ברשותי' קיימי הכא נמי ומפרש ברש"י בד"ה מסתברא דבשיבר פטור בין שיבר עכשיו בין לאחר זמן כו' והוכרח לזה מפאת קושי' התוס' דמאי קמ"ל מתני' הוא בא במחתרת ושיבר את החביות פטור א"ו דהוסיף רבא דמסתבר מילתא דרב דאף אם שיבר אחר שיצא מהמחתרת פטור וכן מפרש בעל המאור ואסיק כן להלכה ומשיג על האלפסי שהשמיט דין זה דאף בנטל ושיבר אחר שיצא מהמחתרת פטור. והרמב"ן מקשה דלפי' זה לא שייך לישנא דרבא במה שאמר אבל נטל לא. דהכי הו"ל למימר אבל לא שיבר לא. גם מה שאמר רב והאלקי' אמר רב אפילו נטל שהוא אך מותר דהא רב אמר בהדי' בדבריו ונטל כלים ואי דהיינו יכולים לפרש דכוונתו הי' בנטל ושיבר אחר שיצא למה קפץ רבא לישבע שאין כן הכוונה בדברי רב ולהחשיבו למוטעה ח"ו דסבר כיון דחייב באונסין כדידי' דמי טפי הו"ל לדחוקי למען יעמיד דברי רב כהלכה. גם קשה למה לא מקשה הגמ' גם אליבא דרבא ממתני' דלישנא דמתני' משמע דוקא בשיבר תוך המחתרת לכן מסיק הרמב"ן שבאמת לא הוסיף רבא באמרו מסתברא שום דבר חדש מכפי המבואר במתני' ומה שאמר מסתברא מילתא דרב כוונתו על הטעם שמסיים רב מ"ט בדמים קונהו יעו"ש דוחק פרושו מבואר גם קשה להבין דמאי חידש טעם יש בדברי רב פשטות המשנה מבואר לכל שונה דהטעם פטור מחתרת משום דמתחייב בנפשי' ואדרבא לכל הפרושים הנ"ל קשה להבין. הלשון בדמים קננהו כיון דלא מיירי רק לפטור מתשלומי היזק שעשה בשבירה מה שם קני' שייך. והכי הו"ל למימר מ"ט דקלב"מ לכך חשבתי דלשיטת התוס' ובעה"מ צ"ל דסיום הדבר מ"ט בדמים קננהו אינו מדברי רב רק מדברי הגמ' לפי מאי שמפרשי' דכוונת רב הי' שהכלים שייכים להגנבים. אבל לפי פירוש הרמב"ן שלדבריו רב בעצמו אמר כן מ"ט דבדמים קננהו ומה שאמר רבא מסתברא קאי על אותו הטעם. קשה דהא בדין המתני' שפטור על היזק השבירה לא שייך הלשון בדמים קננהו דמאי קנה

ואשר אחזה אנכי לפרש באופן אחר דמאי שאמר רבא מסתברא מילתא דרב בששיבר. ר"ל כשנטל ושיבר דזוכה הגנב בהשברים וא"צ ליתן להבעלים לא הן ולא דמיהן משא"כ בשאר גנב אף דזוכה בהשברים מדין שינוי קונה צריך לשלם דמיהם אבל בא במחתרת מיד שזוכה בהשברים מטעם שינוי תו ליכא לחייבו בדמי השברים שפטור מתשלומין מדין קלב"מ כמו בלא נטל ושיבר המבואר במשנה שפטור על ההיזק שעשה בהשבירה. ואין זה דין חדש לענין מחתרת דמה שזוכה הגנב בשברי הכלים אינו מחמת ביאתו במחתרת רק מדין שינוי התלוי בפלוגתת התנאים אי שינוי קונה וכבר סתם במתני' בריש הגוזל דשינוי קונה ולענין פטור הגנב ליכא חידוש דין מכפי המבואר במתני' רק ששייך בזה הלשון בדמים קונהו מה שלא שייך בדין דמתני' שאין להמזיק כלום ולכך לא מקשה הגמ' לרבא ממתני' טעמא דשיבר אבל נטל ושיבר אח"כ לא רק לרב לפי מה דאסיק רבא דסובר רב דהגנב זוכה אף בכלים השלימים מטעם דמחתרתו מקנה לי' מקשה הגמ' שפיר ממתני' טעמא דשיבר הא נטל לא והוצרך לתרץ ה"ה דאפי' נטל

מעתה לפי"ז נ"ל לפרש פירוש חדש במה שאמר רבא והאלקים אמר רב אפי' בנטל והוא כאשר נפרש בדברי רב דסובר דהמחתרת מזכה להגנב במה שגונב אף כלים השלימים. דאין לשום גנב בהם זכי' ואין זה רק מטעם מחתרתו הרי זה הוספת דין על האמור במשנה מדין מחתרת ושייך בי' לשון אפילו ר"ל לא לבד דהמחתרת פוטר מתשלום בעד היזק השבירה אלא דהמחתרת מזכה להגנב גם בהכלים אבל אם לא הי' כוונת רב רק כשנטל ושיבר דמחזיק השברי' דז"א רק מדין שינוי שכל גנב קונה דבר הגנוב בשנוי והמחתרת לא הועיל לו רק לפטרו מחיוב השלמת ההיזק דזה בכלל הדין הנשנה במשנה דשיבר החביות פטור אין שייך לומר על דין זה לשון אפילו לזה כאשר החליט רבא דכוונת רב הי' על גוף הכלים אף כשהמה שלימים זוכה בהן הגנב וקנה בהם במחתרתו אמר והאלקים אמר רב אפילו נטל דרב הוסיף דין רבותא על המשנה ואשר הכריח לרבא לפרש כן בדברי רב לאשר רב לשיטתי' כאשר הוכחתי לעיל דסובר דאין שינוי קונה בגנב וגזלן א"כ לולא דסובר רב דהמחתרת מקנה להגנב מה שגנב לא הי' זוכה בהשברים כיון דסובר כמ"ד שינוי אינו קונה בגנב וגזלן ולמה יעדוף בבא במחתרת א"ו דסובר דהחיוב מיתה שמושך ע"ע בבואו במתחרתו מקני' לי' גניבתו וממילא ליכא חילוק בין כשהוא שלם או שבור על ידו ומקשה הגמ' שפיר ממתני' דאמאי לא תני רבותא טפי דהמחתרת מזכהו להגנב אף בשנטל והוצרך הגמ' לתרץ ה"ה אפי' נטל כו' ודוק היטב

חדושי מסכת שבועות בסוגיא דמשביע ע"א [דף ל"ב ע"א וע"ב

] תוספות ד"ה הכל מודים בעד טומאה ואין העד יכול לומר בלא עדותי ע"י עידי קינוי וסתירה תשתה ותמית ויפטר בעלה מן הכתובה דהרבה פעמים זכות תולה ונפסדת ע"י העד יותר ממה שנפסד ע"י עידי סתירה משום דאיכא למימר שמא זכות יתלה לה ולא חשיבי אלא גורמים עכ"ל התוס'

יש לדקדק למה לי' לתוס' לדוחק תרוצם. הא אפשר לתרץ דמיירי שהבעל בעצמו ראה שנטמאה באותו הסתירה ובכה"ג כשאין העד מעיד על הטומאה אינו נאמן להפסידה כתובתה ולהשקותה אינו יכול כיון שיודע בעצמו שנטמאה ומחויב להוציאה וליתן לה מיד כתובתה וכן אפילו שלא ראה רק שמע מנשים שהיא נטמאה אינה בהשקאה וחייב להוציאה וליתן לה כתובתה ואם העד יעיד על הטומאה יפטור מליתן לה כתובתה ומדלא מתרץ התוס' כן י"ל כיון דאביי אמר סתם הכל מודים בעד טומאה מיירי בכל גוונא דאל"כ ליפלוג וליתני בהך דינא גופא ולפי"ז הה"ד מה שאמר אביי מחלוקת בעידי סתירה מיירי ג"כ בכל גוונא הן אם הבעל ראה בעצמו שנסתרה או לא והשתא דאתינן להכי יש להקשות לכאורה קושי' עצומה ואקדים דברי הש"ע בחוה"מ סי' ע"ג ס"ב טען המלוה ואמר היום סוף הזמן שקבעתי והלוה אומר עד עשרה ימים קבעת הלוה נשבע היסת ואם הי' שם ע"א שהיום סוף הזמן ה"ז נשבע שבועת התורה ע"כ והוא מדברי הרמב"ם בפי"ג מהלכות מלוה ולוה וכתב שם בקצה"ח. והנה ראיתי בשו"ת מהרי"ט חלק ח"מ סי' ק"ה שכ' ע"ז וז"ל ולי הדבר ברור מאותה ששנינו בפ"ק דמכות דף ג' מעידין אנו באיש פ' שהוא חייב