עטרת חכמים חלק ב רלא

ואין עצה וכו' שאני התם דכתיב ולאחותו ולגמור מיני' שוא"ת שאני ע"כ ומקשה רש"י שם אמאי לא ילפינן מטומאה גופא שהותרה לכהן ונזיר ליטמא למת מצוה כו' דמעיקרא כשניתן ל"ת דטומאה לא על מת מצוה נכתב ע"כ ומקשים בתוס' שם דא"כ אמאי גבי מילה פסח ותמיד שדוחים שבת מיקרי דחי' ולא אמרינן שהותרה שמעיקרא לא ניתן לאו דשבת ע"ז יעו"ש ומתרץ הפנ"י דשאני הכא גבי טומאת כהן ונזיר למ"מ שבאותו הפסוק שנאמר איסור של טומאת כהן ונזיר מבואר תנאו ההותר שלמ"מ מטמא משא"כ גבי שבת שלא נכתב ההיתר עשיות פסח בפסוקים שמבואר בהם איסור מלאכת שבת ועתה נחזי אנן ההפרש בדחיות טומאה גבי קרבנות בין פסח לשארי קרבנות הוא בתרתי שבכל הקרבנות אף יחיד טמא משלח קרבנותיו אבל לא כן בפסח שהיחיד טמא נדחה וגם טומאת ציבור בפסח נאכל בטומאה ושארי קרבנות נעשים בטומאה ואינם נאכלים בטומאה ובספרי על פסוק למה נגרע וגו' איתא שטענו הטמאים לנפש לזרוק הדם עלינו והבשר יאכל לטהורים ואף משרע"ה לא הי' יודע לדחותם ואמר להם עמדו ואשמעה. והביא להם ולכל ישראל דברי ה' איש איש כי יהי' טמא לנפש אדם שאין הפסח נקרב על יחידים טמאים ומדכתיב איש איש אנו למידין [כדאי' בפסחים דף ס"ו] איש נדחה ואין ציבור נדחה הרי תנאי ההיתר מפורש בפסוק שנאמר האיסור ובכה"ג הוי היתר גמור ולמה תולה הסוגי' כאן בין מעברין מפני הטומאה בפלוגתא ר"י ור"ש בשארי קרבנות אם טומא' דחוי' היא או הותרה וצ"ל בפשיטות דבאמת עשיות הפסח (על טמאים) ע"י כהנים טהורים ושלא יהיה באכילה בטומאה לא ידעינן רק מפרשת פסח שני אבל היכא שהכהנים העובדים טמאים או היכא שרוב הציבור טמאים ויהי' מהצורך שיאכלו הבשר בטומאה ידענו כבר איסורו המפורש באזהרות מיוחדים שכל טמא לא יגש להקריב וכל טמא לא יאכל בשר קודש וההיתר לגבי פסח כשרוב ציבור טמאים למדנו משה רבינו ע"ה בפרשת פסח שני. והוי דומיא דדחי' פסח לשבת כיון שלא בא הוראת ההיתר בפרשה שנודעה ממנה האיסור שאינו נחשב בכלל תנאי בלאו שנקרא בשם הותרה ולכך מתלי תלוי בפלוגתת ר"י ור"ש אם הטומאה דחוי' או הותרה אבל לפי דברי הנ"ל לשיטות הרמב"ם שבמעשה דחזקי' הי' באפשרם שלא תהי' טומאה בשעת אכילת הפסח ולא נחית חזקי' על העיבור רק מצד שהי' מהצורך לעשות הפסח על טבול יום שהאיסור בכה"ג אף ביחידים לא למדנו רק מפרשת פסח שני ובמקום האיסור בזה על יחידים נלמד ההיתר לציבור מהראוי להיות היתר גמור לכל הדעות ולמה תלוי הגמ' בפלוגתא ר"י ור"ש בדין טומאה דחוי' כו' שאינו ענין לגוונא כזה

אמנם י"ל לפי המבואר במפרשים דלר' יהודה לא צריכין ללמוד מאיש איש דבספרי פרשת בהעלותך איתא מנין לפסח שדוחה טומאה אמרת ק"ו מה פרה שאינו דוחה שבת דוחה טומאה פסח שדוחה שבת אינו דין שתדחה את הטומאה מה לפסח שכן אין פסח שני דוחה טומאה ומפרש הזית רענן שהוא לשיטת חכמים דפליגי על ר"י בפסחים דף צ"ה וסוברים שכיון שמפני הטומאה נדחה אין עושה פסח שני בטומאה] מעתה לר' יהודה שסובר שם שיחידים טמאים שנדחים לפסח שני עושים בטומאה שפיר מצינו למילוף מפרה אדומה וע"כ לשיטת ר"י אתי איש איש לדרשא אחרינא ולכך לשיטתי' לולא שסובר בכ"מ טומאה הותרה הי' אפשר לומר שדחוי' הוא גם בפסח אף שיהי' נאכל לטהורים כיון שהאיסור נלמד מפרשת פסח שני וההיתר נלמד מק"ו מפרה אדומה

או י"ל עפ"י סוגיא דפסחים דף ס"ו דלר"י אפשר לומר שיליף היתר דחוי' טומאה בפסח מפסוק וישלחו מן המחנה וגו' כדיליף שם ריש לקיש יעו"ש והנה בסוגי' הנ"ל מבואר דר"ש יליף מפסוק וישלחו מן המחנה ואמרו שם טמאי מתים כו' חלוק מחנות ומבואר שם בתוס' ד"ה אלא אמר ר"ל כו' דלר"ש א"א למילף בפסח דחוי' טומאה מפסוק וישלחו מן המחנה ומינה דלדידי' ע"כ לא אתי' רק מפסוק איש איש והדרינן לסברא הנ"ל כיון דבמקום שנאמר האיסור נלמד צד ההיתר הוי כתנאי א"כ במעשה דחזקי' הוי היתר גמור אף לר"ש שסובר בכ"מ טומאה דחוי' דשאני הכא שאין צריכין לדחות טומאה רק להקריב על טבול יום. ובכה"ג אין האיסור נודע רק מפרשת פסח שני ושם תנאי ההיתר לציבור א"כ אף לר"ש לא הי' צריך חזקי' לעבר ובזה א"ש לשון בברייתא אם עיברה מפני הטומאה מעוברת דזה קאי על חזקי' שהוא לא הי' צריך לעבר כלל אף דבשארי גוונא מעברין אף לדעת ר"ש מפני הטומאה

והשתא אתרץ בעזה"י הירושלמי הנ"ל דלכאורה צ"ב לפ"ד התוס' הנ"ל לדעת הירושלמי הי' הטומאה גלגולת ארונה היבוסי. לא נטמאו רק הכהנים וכן מפרש הק"ע והלא בקרא מבואר כי רבת מאפרים וגו' לא הוטהרו וצ"ל שבאמת מלבד טומאת הכהנים וכלי שרת מחמת הגלגולת הי' רובם מאפרים כו' טמאים בטומאת ע"ג אבל אי לא הוי טומאת הגלגולת לא הוצרך חזקי' לעבר מחמת טומאת ע"ג להירושלמי לשיטתי' שסובר בפסחים בפרק האשה דטמאי ע"ג דינם כטומאת זיבה ונדה שנדחו לפ"ש ולכך צריך הירושלמי לומר שעיבר חזקי' מצד טומאת הגלגולת שהי' טומאת מת וכולם או רובם שלישראל הוי כיון שהכהנים היו טמאים והנה משמעות הכתובים שבעת שעשו הפסח בימי חזקי' אחרי שכבר עיבר עדיין לא הוטהרו. וכן מבואר מדברי הרמב"ם שמזה למד לשיטתי' שפסח נקרב ונעשה בטומאה יעו"ש במ"ש והרי הדבר מפורש בכתובים א"כ י"ל שמה שהתפלל חזקי' הי' מפני שאכלו ועשו הפסח בטומאת הע"ג שעדיין לא הוטהרו אף שהי' להם זמן בעיבור שעשה עיבור זה וכיון שלא נטהרו הי' צריכין להיות נדחים מאז שוב לפסח שני דדעת הירושלמי כנ"ל וז"כ הפסוק כי אכלו בלא ככתוב אמנם אם הי' הדין כשמעברין השנה מפני הטומאה בטל העיבור הי' שם חודש הראשון שנוסף ע"ש העיבור להיות חודש ניסן ובעת אכלו הפסח בחודש השני הי' חודש אייר שהוא זמן קבוע לטמאים מע"ג כנ"ל לפי שיטת ר' יהודה דטמאים שנדחו ועודם טמאים עושים פסח שני בטומאה ולא הי' לחזקי' להתפלל כלל עליהם כי המה הטמאים בטומאת ע"ג אכלו ככתוב. א"כ צ"ל לשיטה זו שכדין עשה חזקי' במה שעיבר מפני טומאת הגלגולת והי' החודש השני ניסן ולכך התפלל חזקי' על הטמאי ע"ג שאכלו בלא ככתוב כי דינם הי' להדחות לפסח שני ומוכרח ר' יהודה לשיטתי' שפיר מה שהתפלל חזקי' שמעברין מפני הטומאה ומתורץ קושי' השני' הנ"ל וסרה גם קושי' הראשונה הנ"ל שסותר ר"י אדידי' דהא הוא סובר שטומאה הותרה ולמה מעברין דהא לשיטת הירושלמי הי' העיבור מצד טומאת הגולגולת שהי' נטמא בשר פסח ע"י הכהנים הטמאים העושים אותה וי"ל כדברי השעה"מ הנ"ל שכדי שלא יהי' נאכל בטומאה מעברין דלשיטות הירושלמי ע"כ צריכין לתירוץ התוס' שלא הי' מוכן להם אפר פרה ודוק

בסוגיא דבא במחתרת [דף ע"ב ע"א

] במשנה הי' בא במחתרת ושיבר את החביות אם יש לו דמים חייב אם אין לו דמים פטור גמרא אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מ"ט בדמים קננהו אמר רבא מסתברא מילתא דרב בששיבר דליתניהו אבל נטל לא והאלקים אמר רב אפי' נטל דהא יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא ברשותי' קיימי. ה"נ כו' ולא היא כי אוקמא רחמנא ברשותי' לענין אונסין אבל לענין מקנה ברשותי' דמרייהו קיימא מידי דהוי אשואל ופי' רש"י מסתברא מילתא דרב בששיבר בין עכשיו בין לאחר זמן וכן דעת התוס' והמאור דאף בשיבר אח"כ ג"כ פטור מתשלומין והרמב"ן והר"ן חולקים ע"ז אלא דבשיבר אח"כ חייב אליבא דרבא ונלע"ד די"ל דפלוגתתן תלוי בשינוי הלשון שבין הירושלמי והתוספתא דאיתא בירושלמי ב"ק פרק יו"ד הלכה א' הגנבים שבאו במחתרת ועשו תשובה חייבין להחזיר. עשה אחד מהן תשובה חייב להחזיר את שלו. ואם הי' מוצא ונותן להן הוא משלם ע"י כולן עכ"ל וכ' בפני משה. שבאו במחתרת לאו דווקא אלא אורחא דמילתא נקיט שהבא במחתרת כו' ודרכן לבא בסיעת חבורה כו' ובחידושיו במראה הפנים. בד"ה ואם הי' מוצא כו' כ' פשוט הוא כו' ולדעתי י"ל כוונת הירושלמי בפשיטות ויתיישב גם מה שיש לדקדק במ"ש בירושלמי ועשו תשובה מה שלא מצינו כן בכל מקום שמבואר בתלמוד ובירושלמי חיוב שעל הגנב וכדברי הירושלמי הנ"ל הוא כן בתוספתא דב"ק פרק יו"ד בלי שינוי רק תיבה א' לפניהם במקום להן הנזכר בירושלמי ובפי' המג"א על התוספתא אות כ' בזה"ל על חלקו לבד צ"ע דאמרינן במדרש סוף פרשת מקץ עשרה שנמצאו בגניבה א' מהם נתפס ע"י כולן עכ"ל ואם נחליט דהדין כן בשנים שגנבו לגבות מאחד כל הגניבה יעוין בש"ך חו"מ סי' שצ"א ס"ק א' ובטוח"מ ובח"מ סי' ת"ר סעיף ל"ז בשנים שהזיקו וביש"ש המצויין שם בש"ך] י"ל דהטעם של התוספתא והירושלמי הנ"ל משום דהחיוב שיהי' לכ"א על חבירו אינו בא רק מחמת תחילת הגניבה וכיון שהגניבה הי' במחתרת לא חל חיוב זה דקלב"מ ואין לחייב לכ"א רק מה שלקח לעצמו דבנטל במחתרת ויצא חייב להחזיר לכך מדויק בירושלמי הגנבים שבאו במחתרת כו' ולזה אשמעינן בסיפא אם הי' מוצא ונותן להם ר"ל שהנתינה מידו לידם הי' אחר שיצא מן המחתרת דאז כבר נפקע ממנו חיוב המיתה דמיד שיצא אף עם כלום דמים לו. הוי במסירתו אז דברים הגנובים ליד הגנבים כמוכר ונותן של אחרים וחייב לשלם [יעוין בח"מ סי' שמ"ח סעיף ו' וסעיף ח' בהגהות רמ"א ובש"ך שם. ובסי' שפ"ח ובטור שם ומקור הדין במס' ב"ק דף קי"ז] וי"ל דהירושלמי סובר דבשיבר אחר שיצא ג"כ פטור כדעת רש"י ותוס' והמאור לכך מדייק ונותן להן דזה לא הוי כשיבר רק כנותן דבר של אחרים. וי"ל דהירושלמי סובר כפי הנראה