עטרת חכמים חלק ב רל

באומר תנו הא תנו הוי חזרה ולשיטתו יכול לחזור בחליו ולא מצאתי ישוב ע"ז כ"א כשנאמר שהרמב"ם סובר כדברי הנ"י בדף רכ"ח ע"א שמדבריו שם נשמע דאף אם בשכ"מ שמקדיש נכסיו אם עמד חוזר מ"מ בחולי' אינו חוזר דכיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוי כנותן מעכשיו בתנאי אם ימות מחולי זה וע"כ אם עמד חוזר ולא בחליו וכשמת איגלאי מילתא למפרע שהי' של הקדש מעת שהוקדש ולפי"ז תרוצי הנ"ל על דברי הר"י במג"ש עולה יפה ג"כ בשיטות הרמב"ם ודו"ק

חדושי מסכת סנהדרין בסוגיא דאין מעברין את השנה מפני הטומאה [דף י"ב ע"א]

ת"ר אין מעברין את השנה יעו"ש כל הסוגיא והנה הרמב"ם בפ"ד מהלכות ביאת מקדש כתב שחזקי' טעה ב' טעותים א' שעיבר מפני הטומאה וב' שעיבר בלמ"ד של אדר. ומקשה עליו הכ"מ מסוגיא הנ"ל ותורף תירוצו שמשמעות הכתוב שהטעם הוא מפני הטומאה ובתוספתא מפורש שעיבר למ"ד של אדר לכן תפס הרמב"ם תרווייהו יעו"ש ולהבין דברי התוספתא למה אמר שטעה בזה שעיבר למ"ד של אדר. נ"ל דהנה השעה"מ הקשה מהא דאי' במס' מנחות דף ט"ו ר"י אומר אפילו שבט א' טמא וכל השבטים טהורים יעשו בטומאה מפני שאין קרבנות צבור חלוק וכ' שם בתוס' ד"ה ר"י אומר כו' אע"ג דר"י ס"ל בפ"ק דיומא דף ד' דטומאה הותרה בציבור מ"מ איצטרך לי' לטעמא דאין קרבן צבור חלוק בפסח כיון דיש בו אכילה כדמוכח התם ע"כ וא"כ מאי מקשה הגמ' כאן דר"י אדר"י דילמא לכך מעברין מפני אכילות הפסח ומתרץ השעה"מ עפ"ד תוס' ביומא דף ז' בד"ה כיון דז"א אלא מדרבנן ועדיין לא הונח בזה דאכתי מנ"ל להגמ' להקשות

ונ"ל בהקדם דברי הירושלמי אית תני' תני אין מעברין מפני הטומאה ר"י אומר מעברין שכן מצינן בחזקי' שעיבר מפני הטומאה שנאמר כי מרבית העם מאפרים ומנשה יששכר וזבולון נא הטהרו כי אכלו את הפסח בלא ככתוב כי התפלל חזקי' לאמר ה' הטוב יכפר בעדו ותמוה דברי הירושלמי בשני קושי' הגמ' למה סבר ר"י מעברין הא הוא סבר טומאה הותרה שנית שמביא ראי' לסתור גם לכאורה דחוק מאד פרש"י בדברי הגמ' לכתחלה איכא בינייהו שכ' רש"י איידי דאמר ר"י כו' יעו"ש שלא מצינו כוותי' בש"ס דהא כבר נזכר בדברי ת"ק אם עברוה מעוברת והי' לרש"י לפרש דבריו מה שחולק גם על הת"ק ונ"ל לתרץ הכל בחדא מחתא דבתוס' ד"ה שעיבר את השנה כתבו פי' בקונטרס ובירושלמי אמר דגולגלתו של ארונה היבוסי כו' ותימא שהרי כו' ופשטות דבריהם שלרש"י שהי' רובו מישראל טמאים בטומאת ע"ג אף שלא יצרכו רק כבוס בגדים וטבילה י"ל שלא הספיק הזמן על ביאת כולם לירושלים להטהר בזמנו ולעשות הפסח. אבל לדברי הירושלמי שלא נטמאו רק איזה מכהנים ולוים שהי' בבהמ"ק והכלי שרת בעת שנמצא הגלגולת כבר היו יכולין להטהר ולכך הוצרכו לדוחק תרוצם דשמא לא הי' להם הדבר מזומן לטהר ובפירוש זמנים להלכות קידוש החודש פרק ד' הלכה ו' מביא בשם הר"מ ז"ל [כמדומה שכוונתו שם על תשובת הרמב"ם] שנתקשה איך משכחת עיבר מפני הטומאה והא אין צריכין לטהרה רק ז' ימים: ומתרץ בשם מהר"י בן מג"ש שמיירי שכלתה אפר הפרה שא"א למצוא פרה אדומה בזמן קצר וזה התירוץ לא שייך גבי חזקי' כמ"ש התוס' דכל בית ראשון עמד להם אפר פרה. וא"ל דשם כיון שהי' כולו או רובו של ישראל טמאין י"ל כמ"ש רש"י שלא יספיקו לבוא א"כ גם בגוונא זה משכחת דין עיבור מפני הטומאה היכא שנטמאו רובן של ישראל בהרג מלחמה עם האומות וכדומה ולמה הוצרך הר"י במג"ש לתרץ בגוונא שכלתה אפר הפרה גם בדברי רש"י צריך ישוב שבד"ה שעיבר את השנה כו' כ' בזה"ל וידע שלא יספיקו כולן ולבוא ולטהר ובד"ה מפני הטומאה כו' כ' רש"י בזה"ל או שהי' רובן טמאים בסוף אדר וכלתה אפר הפרה וצ"ל כנ"ל שבמעשה דחזקי' לא רצה רש"י לתרץ שלא הי' אפר הפרה כקושי' התוס' דהא לא הי' חסרים אפר הפרה בזמן בית ראשון ותי' התוס' דחוק. ע"כ כ' רש"י דידע חזקי' שלא יספיקו ולעיל בדין מעברין שייך לומר דהפלוגתא קאי בזמן שכלה אפר פרה ושם לא שייך לומר דלא יספיקו לבוא כאשר אבאר. דבב"מ דף כ"ה איתא ועד מתי חייב להכריז כו' ר' יהודה אומר שלש רגלים ואחר הרגל האחרון שבעה ימים כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד ורמינהו בג' במרחשון שואלין את הגשמים ור"ג אומר בז' בו שהוא ט"ו יום אחרי החג כדי שיגיע האחרון שבארץ ישראל לנהר פרת כו' מקדש ראשון דנפישי ישראל טובא דמצית עלמא ומשתכחי שרייתא דאזלי בין ביום בין בלילה לא בעינן כולי האי וסגי בתלתא יומא כו' רבא אמר ל"ש מקדש ראשון ל"ש במקדש שני לא הטריחוהו רבנן יותר מדאי ומקשים בתוס' דאכתי אמאי סגי בתלתא יומא לבעי שבעה ימים ומחצה יעו"ש ומביא באס"ז בשם הר"י במג"ש תירוץ ע"ז ותורף דבריו שם להמעיין הוא דהזמן בהם ימצא שדעתו השוה לכל אדם מהלך מירושלים עד סוף גבול הישוב הוא שנים עשר יום וגבי גשמים דעת ר"ג להמתין ג' ימים יותר דיש שמעכב א"ע יותר בדרך למצוא צוותא וההולך לצורך דבר נחוץ יכול לכפול מסעיו לילך בכל יום אשר הוא מהלך שני ימים לאינם נחפזים בהליכתם וההולך גם בלילה יכול לילך כל הדרך בג' ימים ולכך נתן ר' יהודה השיעור באבידה ז' ימים ג' להלכה וג' להחזרה והכרזה יום א' א"כ אף אם כל ישראל טמאים ונטמאו בסוף אדר מ"מ יכולין לבוא מכל ארץ ישראל לירושלים ולקבל שם הזאת ג' וז' ולכך הוצרך הר"י במג"ש להעמיד שמיירי בזמן שאין פרה אדומה וצריכין זמן על השתדלות קניות פרה אדומה

והנה מדברי הרמב"ם הנ"ל מבואר שסובר שטה חדשה שבימי חזקי' הי' רובם טמאים טומאת מת וזה לכאורה דלא כשיטת הירושלמי ולא כשיטת רש"י וע"כ צ"ל שסובר שהי' על רובם טומאת מת שנטמאו במלחמות וכדומה בימי אחז הרשע כי אז לא שמרו דבר ה' וכן משמעות לשון רש"י בפרק מקום שנהגו דף נ"ו ע"א ד"ה עיבר ניסן שכ' בזה"ל אי לא הטהרו עדיין מטומאת שהחזיקו בהן בימי אביו אחז הרשע ע"כ וכבר בארתי במק"א בשיטת הר"י במג"ש רבו של הרמב"ם ובפרט אם הרמב"ם בעצמו אמר משמו) שמסתמא דעת התלמיד כדעת רבו שלא משכחת רק כשאין פרה אדומה וזה לא שייך במעשה דחזקי' שהי' בבית ראשון דאז הי' להם פרה אדומה שעשה משרע"ה וי"ל לשיטות הרמב"ם א"ש אף לפי החשבון הנ"ל דהא חזקי' הוצרך לשלוח שלוחים כדכתיב בד"ה שנ' ויהיו הרצים עוברים וגו' ואף שהשלוחים הי' יכולין לילך ביום ובלילה וכן משמעות לשון הגמ' במס' ר"ה דף כ"א והשלוחים יוצאים מבערב (יעו"ש ברש"י אבל מלשון הרמב"ם לא נראה לפרש כדבריו) והי' יכולין להגיע עד סוף הגבול ארץ ישראל בשלשה ימים מ"מ הי' צורך עוד ששה ימים על קיבוץ מבני ישראל מקצה הגבול עד ירושלים ולא הי' אפשר ביאתם לירושלים בדרך כל הארץ עד יום ט' לניסן ואף אם הי' מקבלין הזאה למחרתו ביום עשירי לניסן הי' חל הזאת שביעי בע"פ ולשיטות הרמב"ם בהלכות ק"פ כשם שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. כך אין שוחטין וזורקין על טבול יום דמת ולא הי' באפשרם לעשות הפסח מבלי דחי' טומאה: ע"כ עיבר חזקי' וידוע דר"י ור"ש הוי מתלמידי ר"ע ור"ע סובר כמבואר בפסחים דף צ'] דאין שוחטין וזורקין על ט"ש אמנם לפי"ז עדיין קשה הא איתא בסנהדרין דף מ"ג ובר"ה דף כ"א כד חזית דמשכי תקופת טבת עד שיתסר בניסן עיברה להאי שתא דכתיב שמור את חודש האביב ומבואר שם דאם לא נמשכת התקופה רק עד ט"ו לא מדחינן הרגלים חדש שלם בעיבור השנה ומסקינן שיהי' האביב בתקופה חדשה ע"י עיבור חודש אדר שעושין אותו מלא וא"כ קשה גבי חזקי' דהא לפי חשבון הנ"ל לא הי' המניעה רק מצד שהי' מהצורך לשחוט הפסחים על טבול יום דמת ולזה הי' די בעיבור חדש אדר יום א' והי' מגיע זמן ביאתם לירושלים בח' ניסן והי' יום ז' להזאתם בי"ג בניסן והי' כולם טהורים גמורים בע"פ אשר ע"כ צ"ל שעצת חזקי' ע"י שרים על העיבור הי' בשלשים של אדר והי' כבר מעוות לא יוכל לתקן כי כבר הי' יום שלשים ומה הי' לו לעשות עוד וא"ש דברי הרמב"ם הנ"ל שכיון שמחזיקין שעיבר מפני הטומאה ממילא מוכח שהעיבור הי' בלמ"ד של אדר וע"כ הי' טועה גם בזה כי אין מעברין בלמ"ד של אדר ומעתה מיושב קושי' השעה"מ הנ"ל דשפיר מקשה הגמ' דר"י אדר"י דא"ל שאני הכא גבי פסח שיש בה אכילה דהא לפ"ד הנ"ל דמעשה דחזקי' שממנה מביא ראי' ר"מ לדבריו לא הי' צורך שתהי' אכילה בטומאה

אבל לפי הנ"ל לכאורה יוקשה קושי' אחרת דבמס' ברכות דף י"ט אי' אמר רב יהודה אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטן אפי' בשוק מ"ט אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד השם כ"מ שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב כו' ת"ש ולאחותו מה ת"ל הרי שהי' הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יחזור ויטמא אמרת לא יטמא יכול כשם שאין מטמא להם כך אין מטמא למת מצוה ת"ל ולאחותו כו' אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה