עטרת חכמים חלק ב רכח

אמנם לפי הנ"ל דלפי המסקנא יליף ר"ש מהא לכל התורה דדהגל"מ כמ"ד אף היכא דאיתא בעיני' קשה לאיכא דאמרי שם בפסחים הניחא למ"ד דדהגל"מ כמ"ד לא ימצא ל"ל מאי קושי' הא א"ל דהא דסובר ר"ש דהגל"מ כמ"ד מחמץ הוא דאתי' לי' דכיון דכתיב לא ימצא גבי חמץ לחייב בביעור אף בחמצו של נכרי שקבל עליו אחריות משמע לי' לר"ש דדריש טעמא דקרא שהטעם הוא משום דאמרינן דהגל"מ כמ"ד ויליף מזה לכל התורה כולה ונ"ל לתרץ דלכאורה י"ל אף דגלי קרא בחמץ חיוב ביעור גם על חמצו של נכרי אינו מוכח שהטעם משום דגל"מ כמ"ד דהא יש חומר בחמץ לענין בל יראה אף היכא דאינו שלו ולא שייך בי' דהגל"מ ומגזה"כ הוי ברשותו וכמו שאמר ר' אלעזר וכמו שאי' בפסחים דף ו' בהדיא אמר ר"א שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואלו הן חמץ בפסח וכו' אמנם לפ"ד הש"א לר"ש שסובר דחמץ שעבר עליו הפסח מותר וסובר ג"כ דהגל"מ כמ"ד הוי כל חמץ ברשותו של אדם דהא אי לא הי' מחויב בביעורו הי' נקרא שפיר שלו גם בפסח אף שאסור בפסח בהנאה מ"מ הוי הג"מ דאם ישהנה עד אחר הפסח ישוב להתירו וא"ש לישנא דקרא לא יראה לך חמץ דאם עובר ומשהא אותו עד אחר הפסח הושאר חמץ שלו דהגל"מ כמ"ד ואין צריכים לימוד דגזירת הכתוב הוא ושפיר יש למילף מחמץ לכל התורה אבל א"כ מזה עצמו דאמרה תורה לא יראה לך חמץ נשמע דדהגל"מ כמ"ד ולא ימצא ל"ל לחייב בביעור בחמצו של נכרי שקיבל עליו אחריות הא גם מזה הוי גול"מ וכמו שיש חיוב ביעור בכל חמץ של ישראל מטעם דהגל"מ כמו כן יש לחייב בביעור בחמץ של עכו"ם היכא שקיבל עליו הישראל אחריות דהוי ג"כ חד גורם כיון דאילו מיגנב ומיתבד בעי לשלומי ומה לי גורם זה או הגורם גבי חמץ של ישראל כנ"ל וא"כ קשה לר"ש לא ימצא ל"ל אבל לפי המסקנא של הא"ד השני דס"ד הואיל וכי איתא הדרא בעינא לאו ברשותי' קאי שפיר יש מקום לחלק בין הגורמים הנ"ל דבחמץ של ישראל יש גורם כשהוא בעינא דכשמניחו כך עד אחר הפסח משא"כ בחמץ של נכרי בקבלת אחריות שאין הגל"מ אלא אי מגנב או מתביד ולא כ"ז שהוא בעין ע"כ אי לא הוי גלי קרא דלא ימצא לא היינו יודעים דאף בגורם כזה אמרינן דהוי כדידי' ושאני גבי חמץ של ישראל שהוא גל"מ בעינא ועפי"ז דעת לנבון נקל לפרש דברי הא"ד קושי' למ"ד דהגל"מ כמ"ד ופירוקה. וממילא אפשר לומר דלפי האמת דגלי קרא לא ימצא דאף בגוונא דכי איתא בעינא הדרא מ"מ חשבו התורה לגל"מ ולהוי כממונו כמו כן בכל התור' ילפינן מחמץ ואין לדחות דשאני חמץ דחייבו בביעור אף כשאינו ברשותו ז"א דהא לר"ש דסובר דסברא חיצונה דהיכי דליתי' בעיני' אמרינן דהגל"מ כל חמץ הוי ברשותו של המשהא אותו מטעם גול"מ דאחר הפסח יהי' מותר וליכא בזה כלל גזה"כ גבי חמץ

ועפ"י דברים הראשונים מיושב מה שהיה קשה לי עוד בסוגיא דבני העיר דבב"ק דף ע"א מסיק רבא דר"מ סובר דדבר הגורם לממון כממון דמי כר' שמעון ומקשים התוס' למימר דר' מאיר סובר כר"ש נימא דר"מ לטעמי' דדאין דינא דגרמי ומתרצים שם בקיצור בשם יש מפרשים יעו"ש. ודבריהם מבוארים באריכות באס"ז בשם הרמ"ה ותורף הכוונה דאף דר"מ מחייב מחמת דינא דגרמי מ"מ הוה מצינו למימר דליכא אלא חיוב ממון מה שיגרום לו היזק ע"י גניבה זו שגנב ממנו שור הנסקל אבל לחייב זה בדו"ה לא שמעינן דאפשר לומר דמ"מ גוף השור לא הי' של השומר וליכא מצד הגניבה רק גרם הפסד ממון שאין בכה"ג חיוב דו"ה לכך הוצרך רבא לומר דר"מ סובר כר"ש דדהגל"מ כמ"ד למיחשב כאילו השור עצמו הי' שלו ולכן מתחייב הגנב בדו"ה יעו"ש הרי שמדברי ר"מ שמחייב בדינא דגרמי נשמע עכ"פ שסובר דדהגל"מ כמ"ד רק לענין חיובא דדו"ה הוצרך רבא לומר דסובר כר"ש וא"כ קשה למה אמר ר"י ה"מ ר"ש הוא דאמר קדשים שחייב באחריותן כו' הא סתם מתניתין ר' מאיר וכיון דעכ"פ סובר ר"מ דינא דגרמי לענין חיוב ממון מהיכי תיתי לא יהי' חיוב שבועה על התשלומין שאם פשעו בשמירתן מחויבים לשלם להבעלים מטעם דינא דגרמי ומחמת אוקימתא דרבא מוכח שר"מ ס"ל כר"ש לגמרי. ולפ"ד הנ"ל ניחא דאף דבשעת אבידה הוי גורם לממון כיון שנאבד ושייך דינא דגרמי מ"מ אי לאו דר"ש לא הי' לשקלים שם בעלים כל זמן שהם בעין ושייכים להקדש בכ"מ שהם וגם כיון שכבר נתרמה התרומה אין עודן גרם היזק להבעלים דגרמי לא הוי אלא משעת אבידה ועד שעה שנתרמה התרומה אבל נתינת השקלים לשלוחים לא הי' שם בעלים עליהם רק של הקדש וגם הלא אחר שנתרמה התרומה סר מכל וכל אחריות מעל הבעלים ואין להם שום גרם היזק למפרע וליכא למיחייבי' בשבועות שומרים דכי יתן איש אל רעהו כתיב ע"כ הוצרך ר"י למימר ה"מ ר"ש דלדידי' אף כשהוא בעיני' כשהוא גורם לממון מצד אחריות מקרי בשעת נתינה של בעלים וגם אף לפי אוקימתא דרבא שם בב"ק דר"מ סובר דהגל"מ כמ"ד גם לענין דו"ה אכתי יש לומר דלא ס"ל כן לר"מ אלא היכא דליתא בעיני' לכך הוצרך ר"י למימר ה"מ ר"ש הוא דהוא סובר להדי' דאף כי איתא בעיני' מקרי ממון בעלים כנ"ל וה"ה לענין חיוב שומרים מקרי כי יתן איש אל רעהו וגם בשעת אבידה מקרי ממון בעלים דלא יצאו הבעלים מחזקת אחריותן עד שנתרמה ור"י הי' מפרש מתניתין דבני העיר שנגנבה או שנאבדה קודם שנתרמה התרומה

אמנם לכאורה צ"ע על דברי הנ"ל דהא כפל ושבועות שומרים דין א' להן דכיון דכתיבא יחד בחדא ענינא בפ' דכי יתן כמבואר במס' כ"ק דף ס"ג ע"א וע"כ המ"מ הביא לחזק דברי הרמב"ם לענין שבועות שומרים מדברי המכילתא דדריש למעט תחילתו חולין ולבסוף הקדיש מדכתיב ישלם שנים לרעהו וזה קאי לענין כפל כשטען השומר טענת גנב ונשבע ואח"כ נמצא שהוא גנב הרי דלשניהם דין א' וא"כ לכאור' י"ל דכשם שאין מציאות שיהי' חיוב נתינת כפל לההקדש דישלם שנים לרעהו כתיב ולר"ש דמחייב בדו"ה בקדשים שחייב באחריותן ע"כ אין חיוב תשלומי דו"ה אלא להבעלים ולא להקדש א"כ כמו כן אף החיוב שבועה בקדשים שחייב באחריותן נראה שאינו אלא לגבי בעלים ולא לגבי הקדש א"כ אף לפי תירוצו של ר"י לפי פירושו הנ"ל עדיין קשה למה תנן במתניתין נשבעין לגיזברים לבני העיר מבעי' לי' שהשבועה הוא נגדם דאם נאבד או נגנב בפשיעה קודם שנתרמה התרומה דאז הי' לבני העיר שם בעלים חיוב התשלומין להבעלים אף שלאחר שנתרמה התרומה נפטרים הבעלים מלשקול עוד להקדש מ"מ קיימת תביעת הבעלים על השלוחים מחמת שהיתה אבידה או גניבה קודם שנתרמה התרומה שאז הי' באחריות הבעלים כנכסי דידהו ובכה"ג גם החיוב כפל להבעלים וכן השבועות שומרים להבעלים בני העיר ואכתי לא אתו שפיר מאי דתני במתני' משנתרמה התרומה נשבעין לגיזברים

וכדי לישב זה אציע לשון הירושלמי בפ"ב דשקלים הלכה א' אמר ר' אלעזר דר' שמעון הוא דר"ש אומר קדשים שהוא חייב באחריותן כנכסיהון ר' יוחנן אמר דברי הכל הוא משום שבועות תקנה ע"ד דר"י ניחא נשבעין לגיזברים ואם לאו נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהן משום שבועות תקנה אלא לר' אלעזר נשבעין לבני העיר הדא הוא דר"ש. נשבעין לגזברים גזברין מאי עבידתייהו נשבעין לבני העיר במעמד הגזברין כי היכי דלא לחשדינהו א"נ דלא נשוי להו פושעים ומפרש הקרבן העדה ומהר"א פולדא דקושית הגמ' לר"א הוא כקושית הגמ' אמאי ישבעו להגזברים הא אין נשבעין על הקדשות ומתרץ הירושלמי דנשבעין ליטול שכרן [ופי' זה דחוק דבירושלמי לא נזכר כלל דהשבועה הוא ליטול שכרן ועיקר חסר מן הספר] וביותר תמוהים דאם כוונת ר"א כפירושו לא הי' צריך כלל ר"א לאוקמי מתניתין כר"ש והרי בבבלי דידן לפי תירוץ של שמואל דנשבעין ליטול שכרן לא צריכין כלל לומר מתניתין ר"ש הוא ולר"י דמשני ה"מ ר"ש הוא לא מיירי כלל מתניתין בשבועה ליטול שכרן

אמנם לפי מה שכתבתי לעיל פי' דברי ר"י שבבבלי ומה ששדיתי שוב נרגא דבקדשים שהוא חייב באחריותן אין חיוב השבועה לגזברים אלא לבני העיר מובן דברי הירושלמי על נכון דמה דמקשה הירושלמי אליבא דר"א נשבעין לגזברים גזברים מאי עבידתייהו הוא הקושי' שהקשיתי אני לעיל כלומר כיון דאתי' כר"ש ואף שכבר נתרמה התרומה מ"מ יש חיוב שבועה על השלוחים מחמת שהגניבה או האבידה הי' קודם שנתרמה התרומה ואז הי' עדיין באחריות הבעלי' ושייך גם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו כיון דעיקר שבועה הוא על גניבה ואבידה בעת שהי' לבני העיר שם בעלים מצד אחריות דהוי רמי אז עלייהו ממילא השבועה להן הוא ולא להגזברים. לזה א"ש קושית הירושלמי גזברים מאי עבידתייהו אלא נשבעין לבני העיר מבעי' לי' למיתני דהן קודם שנתרמה התרומה והן אחר שנתרמה התרומה אין השבועה אלא לבני העיר וע"ז מתרץ הירושלמי נשבעין לבני העיר במעמד הגזברים והיינו כיון דכבר נתרמה התרומה ויש הפסד להקדש אף שאין חיוב שבועה על ההקדש מ"מ כיון שיש חיוב על השלוחים לישבע לבני העיר צריך להיות במעמד הגזברים כי היכי דלא נחשדינהו ועד"ז צ"ל בכוונת תירוצו של ר"י שבבבלי דידן: