עטרת חכמים חלק ב ריז

ולא לוה כו' דברי רש"י אלו נפלאים כמבואר במהרש"ל ומהרש"א. ובסגנון שכתב הפנ"י דדברי הגמ' משום דקשי' לי' אינם רק לפי הס"ד בטרם אסיק לחלק אליבי' דאביי בין מטי לידי' או לא יעו"ש

ונ"ל דרך פלפול ליישב כוונת הגמ' ויתורץ גם קושי' התוס' בד"ה משום. דבאס"ז כ' בשם הרמב"ן בזה"ל אבל מ"מ תמיהא לי היכא אפשר לי' לאביי לומר בשטרי הלואה שאם לא לוה ישתעבדו נכסיו ואיכא למימר כיון דאמר תנו ומטי שטרא לידי' וס"ל עבז"ל אע"פ שלא לוה קנה כו' שהרי אפילו כתב בכתב ידו חייב אני לך מנה כדאיתא בפרק הנושא עכ"ל כוונתו דחייב אני לך מנה בשטר ומוסר השטר מתחייב בזה אף שלא לוה וכיון שאומר תנו אף שלא לוה מתחייב והוי עי"ז כאלו לוה עתה וממילא אמרינן למפרע עבז"ל דמה לי לוה מעות בעין או נתחייב כאלו לוה ולכאורה קשה לי דלפי המבואר בגיטין דף כ' ע"ב ודף כ"א צריך להיות ספר המקנה דהיינו שהנייר יהי' של המקנה ושיקנה אותו הנייר להקונה וכן מפורש בחדושי רשב"א לכתובות דף פ"ו ע"א לדבריו שם אף בשטרי הלואות כיון שעושה שיעבוד בשטר הלואה צריך הלוה להקנות להמלוה הנייר שיהי' של המלוה עד שיפרענו ומסיק שם דלכך בשורף שטרו של חבירו למ"ד דלא דנין דינא דגרמי מחויב לשלם לבעהש"ט דמי הנייר דכיון דלא קיבל הפרעון הנייר שלו יעו"ש אמנם לפי דברי התוס' שם בגיטין ד"ה וכותב מבואר דבשטר הלואה ל"צ ספר המקנה אבל מלשונם שם נראה שטעמם משו' דשעבודא דאורייתא ואף בלא שטר מהראוי הי' לגבות גם ממשעבדי אי לאו משום דאין לו קול יעו"ש א"כ לענין הקנאת השיעבוד בעבז"ל שמתחיל קודם הלואה גם לדברי התוס' צריכין ספר המקנה וכ"כ שם הפ"י להדיא. לפי"ז צריכין לומר דלאביי שסובר עבז"ל שהמלוה זוכה גם בנייר מעת שחתמו בו העדים דהא אין ביד העדים לזכות השיעבוד לבד להמלוה אם לא כשיש ספר המקנה וכדכתיב בקרא ירמי' ל"ב] ואכתב בספר ואחתם ואעד עדים וגו' ואקח את ספר המקנה את החתום יעו"ש ברד"ק וכיון שזכה הלוה בנייר מעת חתימות העדים על אופן כשילוה אח"כ או כשיתחייב לו כמ"ש הרמב"ן אין עוד ביד הלוה לחייב א"ע באמירתו חייב אני לך כשאומר שיתנו אותו השטר ליד המלוה דהא לחיוב זה בעינן ג"כ ספר המקנה והרי אותו הנייר של השטר כבר קנוי להמלוה מעת שחתמו העדים וא"א שיהי' בנייר א' הקנאת השיעבוד למפרע ועתה הקנאת התחייבות המנה דמיד שאמרינן למפרע עבז"ל הוי כאיגלאי שכבר הי' הנייר של המלוה ולא הי' עוד ספר הקנאה עתה להקנות להמלוה התחייבות הדמים בעת שאמר הלוה תנו לו השטר והוי כתרי הפכים בנושא א' כמובן אמנם מדברי התוס' שם בגיטין שלא נחית לסברת הפ"י דאביי מרא דשמעתא שם מקשה לשטתי' שפיר גם משטר הלוא' דלדידי' עבז"ל ובעינן גם לשיעבוד ספר המקנה נראה דהתוס' סוברים דלענין עבז"ל לא בעינן ספר המקנה וצ"ל שהמה לשטתייהו אזלי שכאן בב"מ דף כ' ע"א בד"ה שובר בזמנו טורף כתב בזה"ל אע"פ ששטר מכירה נמסר ללקוחות תחלה אינו מועיל וכו' ונראה שתקנת חכמים הוא שזוכה משעת חתימה כו' ויעו"ש שעדיין לא נחתו לפלפולם אח"כ דאביי סובר כר"א דעידי מסירה כרתי ע"כ דחוקים דברי מהרש"א מ"ש שם שמ"ש התוס' שתקנת חכמים הוא אינו אלא משום דלאביי עידי מסירה כרתי דאי זה הי' כוונתם הי' להם לסמוך דבריהם אחרי שהעלו דאביי סובר כן אמנם כשיטות כוונת התוס' שקשה להם דכיון דלא אמרינן עבז"ל עד דמטי לידי' מהראוי שהמכירה בנתיים יבטל וכבר עמדו על קושי' זו האלפסי ובעל המאור לכך כתבו התוס' שתקנת חכמים הוא היוצא מזה דאף לשיטות האומרים דאביי אינו סובר כר"א דעידי מסירה כרתי ודוחי' הראי' שמביאים התוס' מסנהדרין דף כ"ח דשם אביי לשיטתי' דרב יוסף אמר ולי' לא ס"ל ויעוין בדברי התוס' כתובות דף צ"ד ע"ב ד"ה כתב לאחד ובאס"ז שם מ"מ דין דעבז"ל אינו אלא תקנת חכמים וכיון שכן ל"ל לזה ספר המקנה לכך הוצרכו התוס' בגיטין דף כ' לומר דקושי' אביי לא הי' רק משטרי מכר ומתנה

היוצא מזה דכיון דעבז"ל אינו אלא מתקנת חכמים לא בעינן ספר המקנה ענין שיעבוד זה ובלא"ה מוכח משטר שחרור דאמרי' לענין נכסים שקנה העבד מזמן כתיבות השטר עד הגעתו לידו דעבז"ל אף דאינו משוחרר רק מיום קבלת שטר שחרור לידו וקודם שנשתחרר נ הי' יכול לקנות ולזכות בשום דבר א"ו שאינו אלא מתקנת חכמים כדין הפקר ב"ד וכן נראה להדי' מבואר מחדושי הריטב"א לב"מ דף י"ט ע"א יעו"ש וא"כ מיושב קושייתי הנ"ל ושפיר מקשה הגמ' אלא מתניתין דקתני מצא שט"ח כו' אלא לאביי דעבז"ל מאי איכא למימר: ואין לדחות הא בודאי לא זכה רק אדעתא שילונו דז"א דהא מתחייב לו עתה המנה שבשטר כשאומר תנו לו השטר והוי כחייב אני לך מנה בשטר ומוסר לו השטר והרי כאן ספר המקנה דאף דעבז"ל מ"מ גוף הנייר עדיין של הלוה דלהשיעבוד שזכו העדים להמלוה מעת שחתמו לא הי' צורך לספר המקנה דזכי' זו אינה מצד דין רק מתקנת חכמים מכח הפקר ב"ד וכנ"ל ואין לומר דילמא גם חכמים דמתניתין סוברים דעידי חתימה כרתי ולדידהו י"ל דעבז"ל הוא מצד הדין כדברי מהרש"א ובאמת בעינן ספר המקנה ואמרינן שגם הנייר מוקנה להמלוה מעת חתימת העדים ולכך כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וכיון שכן תו א"א שיוגמר התחייבות על הלוה באמירתו חייב אני לך מנה בשטר וכנ"ל זה א"א לומר דהא ממתני' דמצא גיטי נשים כו' מתני' כו' מוכח דלא אמרינן עבז"ל רק היכא דמטא לידי' וא"כ קשה אמאי מחזירין שטר מתנה כשאומר תנו דילמא מכר בין ניסן לתשרי לאחר ובמכירה זו נתבטל זכוי העדים דהוי כחזרה גמורה א"ו דאינו אלא מצד תקנות חכמים ומדין הפקר ב"ד א"כ ל"צ לענין עבז"ל שום ספר להקנאת השיעבוד וכנ"ל אבל בטרם דאסיק הגמר' לחלק בין מטי לידי' שפיר הוי מצינן למימר דלמ"ד עידי חתימה כרתי אמרי' מדאורייתא עבז"ל וכיון דמדין דאוריתא הוא בעינן שיהי' לזה ספר המקנה וצ"ל הנייר קנוי להמלוה מעת החתימה ולא משכחת עוד שיחול חיוב על הלוה באמירה חייב אני לך מנה בשטר זה ותנו לו דהא כבר אין הנייר שלו וליכא לחיוב זה ספר המקנה וא"א שיתקיים זכוי העדים רק כשמלוה אח"כ להלוה או כשמתחייב א"ע בדרך אחר אבל לא ע"י מכירו' שטר זה וא"כ ל"ק ממתניתין דאף שאומר תנו חיישינן דילמא לא קיבל שום הלואה ובאפס הלואה או חיוב אין קיום לזכוי שהי' ע"פ העדים בחתימתם ולכך לס"ד דגמ' טרם דאסיק לחלק בין מטי' לידי' שפיר הוי מצינן לתרץ המתני' אליבא דאביי ולז"א משום דקשי' לי' כו' ואחרי שהוצרך הגמ' לומר מצד הקושי' דמתני' מצא גיטי נשים כו' דאביי לא אמר עבז"ל אלא היכא דמטי לידי' מקשה הגמ' שפיר על אביי ממתניתין דהכא והוצרך הגמרא לתרץ דחיישינן לפרעון ולקנוניא ודוק

באופן אחר יש ליישב בהקדם ליישב קושי' התוס' לקמן דף י"ז ד"ה רב כהנא תימא א"כ למה נקיט הנפק במילתא דר"י כו' ועל האלפסי והרמב"ם שתפסו לדינא בשטר שנמצא בו ביום והתנו בלבד שיהי' בו הנפק התמי' קיימת ויעוין במ"מ פרק י"ח מהלכות גזילה ואבידה דין ב' שמביא שהרשב"א תמה עליו למה הצריך הנפק ומסיים ורבינו יונתן ז"ל כתב בפי' ההלכות ז"ל בפרושו להאלפסי ז"ל דר' יוחנן לא ס"ל עבז"ל ומש"ה בעי שיהי' כתוב בו הנפק וכ' ע"ז המ"מ וגם זה צ"ע ע"כ. ובאמת דברי רבינו יונתן אינם מובנים לכאורה דהא בזמנו בו ביום מיירי וא"כ אף שאין עבז"ל מ"מ איך לחוש כלל בהחזרת השטר כשחייב מודה ונ"ל דבשיטות האלפסי נכון תירוץ של רבינו יונתן הנ"ל ואקדים מ"ש האלפסי ביבמות פ"ג הא מילתא אקשי בה רבנן כו' ומסתברא לן כי אמרינן רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם דלא הוי עדות שבכתב עדות ה"מ היכא דאיתא לשטרא תחת ידי' דסהדי כמה דלא מסהדי בה עד השתא דמי דהא אי בעי כבשו לי' לשטרא ולא מסהדי כו' אבל שטרא דנפיק מתותי ידו דבע"ד לא אמרינן בי' מפיהם ולא מפי כתבם הוא דהא מעידנא דחתמו בשטרא ויהבו לי' למרי' לא יכלו למהדר בהו והו"ל כמו שנחקרה עדותן בב"ד דאמר ר"ל עדים החתומים עהש"ט כו' הלכך מפיהם קרינן בי' ועוד הרי מקרא מלא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום עדים כו' יעו"ש ולכאורה ק"ל לפי"ז אמאי אמר שמואל בדף ט"ז המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים דאי משום דכ' ללות ולא לוה כו' הא שיעבד נפשי' יעו"ש הא עדיין יש לחוש דילמא נאבד אותו השטר מת"י העדים כעין דברי הגמ' בדף כ' ע"ב דילמא מידא דספרא נפל כו' דילמא למיכתבינהו אזלו כו' יעו"ש וכיון שלא יצא מעולם מת"י העדים ליד הבע"ד אין עליו שם שטר דמפיהם ולא מפי כתבם והוי כאלו ליכא כלל עדות שהי' הקנאה בקנין דמי מעיד ע"ז השטר בח"י העדים והרי כשלא נמסר מיד העדים דמי אין עליו שם שטר ולא דין עדות וכשיוחזר השטר ליד המלוה ויגבה בו יהי' שלא כדין דהשטר בעצמותו אינו כלום וגם הוי כליכא כלל לפנינו עדים על הקנין: וקושי' זו יש להקשות גם בסוגי' דמצא שט"ח ושארי הסוגי' דמבואר בהם דלאביי שסובר עבז"ל אי לאו משום חשש פרעון וקנוניא לא הי' למנוע החזרת השטר להמלוה כשחייב מודה וקשה דניחוש כנ"ל שנאבד מת"י העדים. וכדי ליישב קושי' זו אציע מספר הזכות שמובא שם השגת הראב"ד על דברי האלפסי הנ"ל שכ' בזה"ל עדים שחתמו עהש"ט ונשתהה השטר בידם זמן ארוך עד ששכחו העדים אותו השטר בטל אפילו שמסרו אותו אח"כ ליד בעליו דהשתא הוא דקמסהדי בשעת מסירת השטר וההוא שעתא מפי כתבם הוא וזה תימה גדול וכמה שטרות יהי' נפסלין בכך אלא כל שטרא דאי בעי למימסרא ליד בעלים מצי מסרי לי' כו' שטרא מעליא הוא ושאני הכא שאין השטר זה ראוי למסרו לידו כו' ע"כ וכתב ע"ז שם בספר הזכות שכן גם כוונת האלפסי ומוסיף להסביר בזה"ל ועוד שטרא גופא דאיתא תותי ידא דסהדי כיון שחתמוהו בזמנו כשטרי הקנאה או שראו המעשה ואינו בידו אלא למוסרו לבעליו הרי ידו כיד בעלים ודרך פקדון הוא אצלם