עטרת חכמים חלק ב רטז

ע"י הפירות והסודר שעליו הי' שאול בידו ולא הי' יכול לעשות בו קנין חליפין כמו שאין קנין אגב בקרקע בשאלה מטלטלין במתנה ודוק היטב

עוד בסוגיא הנ"ל

בש"ך חו"מ סי' ר"ב ס"ק ב' כתב בזה"ל וכתב עוד רבינו ירוחם שם בקרקע מושאל ומטלטלין במתנה יש מי שכתב דלא קנה כו' ע"כ ולא ידעתי למה יגרע שאלה משכירות וכן מוכח להדיא מדברי התוס' פ"ק דמציעא דף י"א כו' עכ"ל הש"ך ובאמת העלים הש"ך ענין מדברי הר"ש לזרעים פרק ה' דמעשרות משנה ט' שכתב בזה"ל ותימה למה לא השאיל להם המקום וקונה להם בחליפין כו'. והי' נראה מתוך כך דאין שאילות קרקע נקנה בחליפין וכ"ת דשדה בשאלה ומטלטלין במתנה לא נקנה אגבה כו' הניחא למ"ד פרק שנים אוחזין מטלטלין אג"ק הקנה להם אבל לר"פ לא שייך למימר הכי דקנה מטעם חצר עכ"ל הר"ש הרי שכדי ליישב קושי' הנ"ל למה לא השאיל להם המקום עלה על דעת הר"ש לומר דבקרקע בשאלה ומטלטלין במתנה ליכא דין אגב. רק שדחה תירוץ זה כי עדיין נשאר קשה לשיטת ר"ע שהי' בקנין חצר אמאי לא הקנה בחליפין שאילת קרקע דהא מדין חצר מועיל בודאי אפי' בחצר שאולה כדמוכח בר"פ הזורק ליתשל לה דוכתא דמנח בי' גיטא כו' ומובא שם בר"ש לכך הוצרך הר"ש להחזיק בתירוצו הראשון דאין שאילת קרקע נקנה בחליפין מעתה י"ל שהיש מי שכתב שמביא הרבינו ירוחם שסובר דבקרקע מושאל ומטלטלין במתנה ליכא דין אגב והוכיח הדין מחמת הקושי' הנ"ל שהי' קשה לו קושי' התוס' והר"ש למה לא הושאל להם המקום בהקנאה ע"י חליפין ומה שהקשה ע"ז הר"ש דא"כ אכתי קשה לר"פ שהי' ההקנאה מחמת חצר יש ליישב דלפי שיטות התוס' בערכין דף למ"ד ע"א שכתבו דכל היכא דטוה"נ לא מיקני בחליפין כמו כן שאילת קרקע אינו נקנה בחליפין דאינו אלא כטובת הנאה איכא למימר דלר"פ שמפרש שהיה הקנאה ע"י חצר אמרינן דטוה"נ לא מיקני כלל באגב וכמו כן אין טוה"נ נקנה בחליפין וכסברת רבא וכן שאילת קרקע שאינו רק כמו טוה"נ אינו נקנה בחליפין ואין התחלות לקושי' הנ"ל דהו"ל לישאל הקרקע בקנין חליפין לפי תרוצו של ר"פ ודעת היש מי שכתב הנ"ל דלהאוקמתא שהי' הקנאת טוה"נ בקנין אגב אין סברא לומר דשאילת קרקע אינו נקנה בחליפין כי השאילה הוא כטוה"נ וכשם שיש הקנאת אגב בטוה"נ כן יש קנין חליפין בטוה"נ מהיכא תיתי לא יועיל קנין חליפין בשאילת קרקע ונשאר קשה דלמה השכיר המקום והוצרך לקבל שכר והי' יכול להשאיל בקנין חליפין א"ו דקנין אגב ליכא היכא שהקרקע בשאלה ומטלטלין במתנה ומזה הוכיח היש מי שכתב שמביא הרבינו ירוחם לחלק בין שאלת קרקע לשכירות קרקע לענין דין הקנאה באגב דבקרקע בשאלה ומטלטלין במתנה ליכא קנין אגב ושאני קרקע בשכירות דשכירות ליומא ממכר הוא ממילא מתירצת הקושי' הנ"ל לשני האוקמתות שבגמ' דלהאוקמתא שהי' בהקנאת אגב אמרינן דקרקע בשאלה ומטלטלין במתנה ליכא דין אגב ולפי תירוץ ר"פ שהי' בהקנאת חצר ג"כ ל"ק דאף דחצר בשאלה מהני לקנין חצר הרי יכולין לומר שאין מציאות שיהי' שאילות קרקע בחליפין דהא להך אוקמתא יכולין לומר דליכא כלל קנין אגב בטוה"נ ולא קנין חליפין וכמו כן ליתא קנין חליפין בשאילת קרקע שהוא כטובת הנאה וכדברי התוס' בערכין הנ"ל ודוק

עוד בסוגיא הנ"ל

בירושלמי פ"ג דמעשרו' מעשרו' מהיכן נטלת מן הבי' או מן השד' ר' חנניא בשם ר' פנחס שמע לה מן הכא עישור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף שיזכה בו לעניים הדה אמרה מן הבית ע"כ לפרש דברי הירושלמי ולהבין למה לא הוכיח מרישא דמתני' נתון לר' יהושע אקדים דברי התוס' דחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן הוא דוקא בחבר שמת או בהולך ואין דעתו לשוב עד ימים רבים ולכך לא קשה על ר"ג מה שהלך בספינה טרם עישור פירותיו וכן מסיק בחדושי הריטב"א לקידושין בפשיטות. יעו"ש ואם נאמר שהחיוב הפרשת המעשרות צ"ל בעוד הפירות בהשדה קודם הכניסה להבית צריכין לומר שבאמת עדיין היו פירותיו של ר"ג בשדה ולפי"ז כשנאמר דשיטות הגמ' הוא שצריכין להפריש בשדה וא"א לומ' שכבר היו פירותיו של ר"ג מכונסין א"ש קושי' הגמ' וכי ר"ע ור"י בצד שדהו והירושלמי שמביא התוס' בשמו שסובר שהי' הפירות מונחים בבית הוא הירושלמי הנ"ל פ"ג דמעשרות וזה א"ש לפי שיטות הנ"ל דמוכיח מכאן דהמעשר אינו ניטל מן השדה כ"א מן הבית ושפיר י"ל דקודם שנסע ר"ג הכניס פירותיו לביתו בעודן בטבלן ומחמת שהי' דעתו לחזור לא הי' צורך למהר לעשרן קודם הליכתו בספינה וכשהי' בדרך והגיע זמן הביעור אז אמר עישור שאני עתיד בם למוד ושפיר י"ל שזכו ר"י ור"ע מדין חצירו של אדם דהא כבר הי' הפירות בתוך הבית דהוי חצר שמשתמר כמו בזבל בבית המשכיר דמיקרי לגבי משכיר חצר המשתמר אף שדר בה השוכר ודלא כתוס' שהוצרכו לדחוק בזה בד"ה וכי בצד שדהו דהא לפי דברי הנ"ל י"ל בכ"מ ביתו מיקרי משתמר ועכ"ז א"ש קושי' הגמ' וכי ר"י ור"ע בצד שדהו דהסוגי' סוברים דהפרשה צ"ל קודם כניסת התבואה להבית ומדהלך ר"ג קודם שעישר פירותיו ע"כ צ"ל שהניח התבואה בשדה ולא נכנסה התבואה לביתו והשתא דאתינא להכי י"ל דהירושלמי סובר בהחלט דקנין אגב ליתא במקרקע לאחד ומטלטלין לאחד וסובר ג"כ אף דר"י ור"ע הי' יד עניים מ"מ לא הוי בזה כשדה ומטלטלין לאחד ודלא כשנוי' בתרא בקידושין דף כ"ז ותירוץ הראשון שם מאי מושכר מושכר למעשר אין מקום לפי שיטות הירושלמי שבפ"ה ממעשר שני שמבואר שם להדי' שדעת הירושלמי שר"ע הי' המזכה לעניים את המעשר עני מדין הואיל ואי בעי זכי לנפשי' דהי' אז עדיין עני ולפ"ד הגמ' בתירוץ הנ"ל מאי מושכר מושכר למעשר לא הי' צורך זכיות כלל ע"י ר"ע רק החצר ששכר ר"ע עבור העניים הי' מזכה להעניים א"ו שלא נחית הירושלמי לפרש דמושכר למעשר מעתה יש לפרש דברי הירושלמי שהתחלנו בו שהי' קשה להירושלמי וכי ר"ע בצד שדהו של ר"ג הי' עומד א"ו שכבר נכנס התבואה לבית ר"ג והוי חצר המשתמר וממילא מוכח דאין חיוב הפרשה קודם הכניסה להבית דאל"כ למה לא עישר ר"ג קודם שהכניס התבואה לביתו אמנם מרישא דמתני' מה שאמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע לא הי' אפשר להוכיח דאין חיוב הפרשה קודם כניסה לבית דהא אפשר לדחות ולומר שהניח ר"ג התבואה בשדה: ושלא יוקשה הא שדה הוא מחצר שאינה משתמרת יכולין לומר שמה שהקנה ר"ג לר' יהושע לא הי' בהקנאה ע"י חצר כ"א מדין אגב כי לגבי ר' יהושע הי' מקרקע ומטלטלין לאחד לכן לא הביא הירושלמי לראי' רק ממה שאמר עישור אחר שאני עתיד למוד נתון לר"ע ולסברת הירושלמי כנ"ל ולא הי' דין אגב מועיל לגבי ר"ע לזכות לעניים דהוי מקרקע לאחד ומטלטלין לאחד וע"כ צ"ל שהי' רק בהקנאה ע"י חצר. וממילא א"א לומר שהיתה התבואה עדיין בשדה דהא שדה הוא חצר שאינה משתמרת וליכא בי' קנין חצר כ"א בעומד אצלה א"ו שכבר הכניס התבואה להבית ומוכח שפיר דחיוב הפרשה אינו אלא בבית וא"ש בפשיטות דברי הירושלמי הנ"ל ותלמודא דידן סובר דאסור להכניס לבית קודם הפרשה וצ"ל שהניח ר"ג התבואה בהשדה ע"כ מקשה הגמ' וכי ר"ע ור"י בצד שדהו של ר"ג היו עומדין ומסיק שהי' בהקנאת אג"ק ואף לגבי ר"ע לא הי' כשדה לאחד ומטלטלין לאחד כיון שהי' יד עניים או שמקומו מושכר לו קאי אמעשר כפי התרוצים במס' קידושין: ולר"פ דמסיק דעת אחרת מקנה אותו שאני י"ל שסובר כשיטות הירושלמי דלגבי' ר"ע הי' כשדה לאחד ומטלטלין לאחד ולא הי' אפשר בהקנאת אג"ק ולכך הוכרח לסברתו דמועיל קנין ע"י חצר אף שאינה משתמר כשיש דעת אחרת מקנה אותו ולשיטת המרדכי בשם מהר"מ דהלכה דטוה"נ אינה ממון ומ"מ מיקרי דעת אחרת מחמת הקנאת המקום י"ל שלכך סובר ר"פ דליכא בטוה"נ דין הקנאה אג"ק דכיון שאינו ממון לא מיקני באגב ולכך מסיק שהי' בקנין חצר ודעת אחרת מקנה אותו שאני

ולפי דברי בקונטרס הקודם שלפי פי' הריטב"א שר"ג הקנה דנראה מסוגי' דפסחים דר"ג ל"ל ברירה אמנם לפי שיטות הרמב"ם מעכשיו לכשיעשר ומדין ברירה וקשה ע"ז קושי' השעה"מ דכ"ז שלא נכנס התבואה בבית אין חיוב מעשר מדאורייתא ושבת ותרומה ושארי דברים שקובעים למעשרות אינו אלא מדרבנן מיושב קושי' השעה"מ די"ל שתבואתו של ר"ג עדיין לא נכנס לבית ולא הי' החיוב המעשרות ומצות ביעור אלא מדרבנן ובדרבנן אמרינן ברירה א"כ י"ל דלכך מקשה הגמ' שפיר וכי ר"י ור"ע כו' דא"ל שכבר הי' התבואה בביתו שמשתמר דא"כ כבר נתחייב מדאורייתא ולא שייך בריר' בדאורייתא ויעוין בגיטין דף ס"ה דמוכח משם שבפדיון מע"ש אין לסמוך על זכיות ע"י קנין אם זכיתו לאחרים מדרבנן ולשיטת הסוברים דקנין אגב אינו אלא מדרבנן יש ג"כ לתרץ הא דסמך ר"ג במצות ביעור על קנין דרבנן הוא משום דחיוב המעשרות מתבואה לא הי' רק מדרבנן ולכך מועיל לזה אף קנין דרבנן

הן אמת שיש בלא"ה לדחות דלהאוקמתא שהי' קנין אגב סברינן דאין קניות בחצר המשתמרת אף בדעת אחרת מקנה וא"כ לא הי' מציאות כלל לר"ג למעשרות קנין דאורייתא ולכך הקנה באגב שעכ"פ יקיים מצות ביעור מדרבנן ודו"ק

בסוגיא דמצא שט"ח [דף י"ג]

גמרא אביי אמר כו' יעוין ברש"י ד"ה אפי' בשטר דלאו הקנאה כו' אבל השתא דתנן כותבין חיישינן שמא כתב ללות