עטרת חכמים חלק ב ריא

דספיקות שמיירי בספק פ"ח גם כן הדין דאין מוציאין השה הרי פוטר ממונו בממונו של כהן ומה שאמר ר"ח ואי ס"ד תקפו כהן אין מוציאין קאי אספק פדיון חמור דמיירי מיני' בברייתא דספיקות ואליבא דר' המנונא י"ל שסובר כתירוץ רבינא בבכורות דמתרץ דרובא דתלי' במעשה לא הוי רובא ודו"ק

באופן אחר נראה להסביר במה פליגי רב המנונא ורבה ויתורץ דברי הרמב"ם הנ"ל דלכאורה אינו מובן דברי ר"ה איך מביא ראי' מאיסור גיזה ועבודה דשאני התם דהוי ככל ספק וכדברי רבה שמתמה קדושת בכור קאמרת והנה מתוך דברי הר"ן ושארי מפרשים שדבריהם מובאים באס"ז נראה לכאורה לפרש שר"ה סובר שבכל ספק בכור י"ל חזקת חולין שהי' לעובר במעי אמה ורבה דחי לי' דלא שייך לומר חזקה מצד עובר ויש להסביר שתלי' בסברא חזקה עשוי' להשתנות ויעוין בקידושין גבי קידשה אבי' בדרך ובשו"ת הר"ן וידוע דלא מיקרי חזקה העשוי' להשתנות אלא היכא שהשינוי הוי שתהא בא מאלי' ולא כשצריך להיות השינוי במעשה וא"כ שפיר מדויקים דברי רבה במה שאמר קדושה הבאה מאלי' שאני אמנם קשה לפי הכרעת הפר"ח ביו"ד כדברי הרבינו יונה והרשב"א ז"ל דאף במקום חזקה אסורות כל הספיקות מדרבנן א"כ האיך הביא ר"ה ראי' מאיסור גיזה ועבודה ונ"ל דביבמות דף למ"ד ע"ב איתא במשנה וכולן שהיו בהם קידושין או גירושין בספק הרי אלו הצרות חולצת ולא מתייבמות כיצד ספק קידושין זרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה כו' דהוי ספק קידושין ספק גירושין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים או יש בי עדים ואין בו זמן כו' זה ספק גרושין גמ' ואנו בגירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני אמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק א"ל אביי חי הכי בקידושין נמי נימא אשה זו נמי בחזקת היתר ליבם עומדת כו' התם לחומרא כו' אי הכי גירושין נמי כו' התם אם אתה אומר חולצת מתייבמת: כי' יעו"ש כל הסוגי' היוצא מזה היכא שמן התורה מותר מטעם חזקה רק מדרבנן יש להחמיר ולאסור אף במקום חזקה לא אסרו חכמים רק היכא שליכא חשש תקלה ע"פ החומרא שהוסיפו מדרבנן ולפי"ז י"ל גבי ספק בכור טהורה היכא שמן התורה מותר לא הי' נחכמי' להחמיר באיסורים מדברי סופרים דהא איכא חשש תקנה שיאמרו מדאסור בגיזה ועבודה ודאי בכור הוא ואתי למיקרבי בפנים ומצינו שגזרו חכמי' כעין זה גם גבי כהנים יעוין מס' בכורות דף י"ח ע"א ודף כ"ז ע"א ובקידושין דף מ"ו ע"ב ולכך סבר רב המנונא דאי לאו משום דבכל מקום שתקפו כהן אין מוציאין הקדישה מוקדש לא הי' לחכמים לאסור ספק בכור בגיזה ועבודה ומדחה רבה קדושה הבא מאלי' שאני וכדברי הר"ן דכאן ליכא דין חזקת חולין וספיקא אסור מדאורייתא

ויש לומר בדרך פלפול מה שמדקדק באס"ז בדברי ר' המנונא שאמר והא הכא דאמר תקפו כהן אין מוציאין דאמר המוציא מחבירו עליו הראי' וכי לא תקפו אסור כו' בגיזה ועבודה הא עיקר ראיית ר"ה מדין איסור גיזה ועבודה שע"כ הטעם משום דתקפו כהן אין מוציאין ול"ל לאכוחי דתקפו כהן אין מוציאין מלשון המשנה המוציא מחבירו עציו הראי' וי"ל דבקידושין דף מ"ו ע"ב על פלוגתא דרב ושמואל במקדש אחותו וגמר ונתן לשם מתנה ומותיב רבינא ע"ז שם המפריש חלתו קמח אינו חלה וגזל ביד כהן ואמאי גזל ביד כהן נימא אדם יודע שאין מפרישין חלה קמח וגמר ונתן לשם מתנה. ומשני שאני התם דאפיק מיני' חורבא זימנין דאית לי' לכהן פחות מחמשת רבעים קמח והאי אליש לי' בהדי הדדי כו' מי לא תנן מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליו תרומה ומעשר ממקום אחר ובתרי מנא ציית ובחד מנא לא ציית כו' ואב"א לעולם כהן מיצת ציית ופרש"י דכהנים זריזין הם כו' דאין נותנים תרומה אנא לכהן חבר וקסבר בע"ה כו' יעו"ש היוצא מסוגי' הנ"ל שיש שתי אוקומתות ולחד אוקמתא לא חיישינן לתקלה גבי כהנים המקבלים מתנות כיון דחברים הם וי"ל דז"א רק בדבר שהבעה"ב נותן מדעתו דבסתמא אין שום בע"ה נותן רק לחבר דאין ליתן מתנות לכהן ע"ה. אבל אי אמרינן תקפו כהן אין מוציאין ולשיטות הסוברים שאף מי שאינו ממכירי כהונה כשתופס אין מוציאין שפיר יש לחוש דילמא יתפיסנה כהן שאינו חבר וכיון שאסור בגיזה ועבודה יחזיק אותו לבכור ויקריבנה וזה כוונת התכת דברי רב המנונא והא הכא דכי תקפו כהן אין מוציאין דקתני הממע"ה וכי לא תקפו אסור בגיזה ועבודה. ר"ל כיון דתקפו כהן אין מוציאין לא הי' לאסור בגיזה ועבודה מדרבנן משום חשש תקלה כו' אלא ודאי שמדאורייתא אסור הספק משום דזה הוי כהקדישה הכהן. והשיב לו רבה לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין מידו ואפ"ה אסור בגיזה ועבודה כו' כלומר שסובר רבה דחזקת חולין לא חשיבי חזקה דאף שבהיותו עובר הוא חולין עשוי להשתנות מאלי' ביציאתה מרחם אמו וחזקה כי האי לא חשיבי חזקה א"כ ספיקא אסור מדאורייתא אף אם הי' הדין דתקפו כהן מוציאין ולכך אף דבאמת ת"כ אין מוציאין מידו מ"מ אי אפשר להתיר בגיזה ועבוד' כיון שהאיסור אינו מדבריהם רק מדאורייתא ואם נאמר כדברי ספר ת"כ דר"ח ואביי סברו דברייתא דספיקות מיירי בספיקות בכורות טהורים א"ש בפשיטות המשך דבריהם לסייע לרבה מברייתא דספיקות

אמנם אף כשנאמר דהבריייתא מיירי בספק פ"ח יש לפרש על נכון פשטן דבריהם של ר"ח ואביי. דלכאורה קשה לשיטת הרשב"א שמחלק בין תקפו כהן בין ספק בכור טהורה לספק פ"ח הא במתניתין קתני אחד בכור בהמה בין טהורה בין טמאה הממע"ה ומלשון המע"ה מוכח דגם בספק פדיון פ"ח תקפו כהן אין מוציאין. דא"ל שקאי על ספק פטר חמור עצמו דכ"ז שלא נפדו בודאי אין הכהן יכול לתפוס דביד הבעלים לפדותו א"ו צ"ל שגבי ספק פטר חמור נקרא בסתם תמיד הכהן המוציא כיון שהי' לבעלים חזקת ממון גבי' שפיר תנן מתניתין סתם על שניהם דין הממע"ה דבספק בכור טהורה נקראים גם הבעלים הממע"ה כשתפס הכהן כיון שלא הי' להם חזקת ממון וגבי פטר חמור עצמו אין שום הממע"ה רק על הכהן. והשתא א"ש סייעתא דר"ח לדברי רבה. דאלו כדברי ר"ה דהאיסור אינו אלא מצד הדין דת"כ ע"כ לדידי' גבי ספק פדיון פ"ח תקפו אין מוציאין ותקשה לדידי' מברייתא דספיקות כנ"ל

בסוגיא מעשה דר"ג וזקנים [דף י"א וקידושין דף כ"ז

] הפני יהושע מקשה על הא דמשמע בפשיטות בשמעתין דקידושין דר"ג מטלטלין אג"ק הקנה הם. ומוכיח מזה דמשדה בשכירות ומטלטלין במתנה מועיל אגב והרי כאן בב"מ מסיק ר"פ ורב אשי שדעת אחרת מקנה אותן שאני וי"ל שבדין חצר הקנה להם

ולפענ"ד י"ל דמזה ראי' לשיטת הפוסקים שהכריעו להלכה דטוה"נ א"מ יעוין בש"ך חוה"מ סי' ש"נ וסוברים כיון דטוה"נ אינו ממון לא מיקרי דעת אחרת מקנה אותו ודלא כדברי מהר"מ שמובא במרדכי כאן בב"מ שדחק לפרש דמצד קנין המקום מיקרי דעת אחרת אף דלגבי הטוה"נ לא הוי דעת אחרת יעו"ש ובלא"ה לא יתכנו דבריו לשיטת הש"ך חוה"מ בסי' ר"ב דבקנין חצר צריך שיהי' תחלה הקנאת החצר ואח"כ בא קניות המטלטלין שבתוכו וכן מבואר מדברי הריטב"א ותוס' רי"ד בקידושין וא"כ לא מועיל דעת אחרת שבהקנאת החצר לענין קנין המטלטלין שאינו בא בב"א עם קנין החצר. וכבר העיר ע"ז בס' קצה"ח ח"ב

והא דמהני בטוה"נ הקנאת מטלטלין אג"ק (ובפרט שהסוגי' אזלא אליבא דעולא והוא סובר להדיא בספ"ב דקידושין דטוה"נ א"מ). נ"ל ליישב עפ"י דברי תוס' רי"ד שגריס בסוף פ"ב דקידושין בסוגי' שם דכ"ע טוה"נ א"מ ובמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמי פליגי ומפרש שם בתוס' רי"ד דלמ"ד מתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד משלם הגנב האוכל טבל דמי כולו דכיון שעדיין לא הורמו ולא היה לכהן עדיין שום חלק בטבל והי' ביד הבעלים למוכרו בטבלו לאחרים כלומר לעכו"ם מעתה י"ל דאף דלאחר הפרשה טוה"נ א"מ מ"מ ז"א אלא היכא שהופרש תחלה ואח"כ תהא הקנאה לאחרים בזה אמרינן כיון שכבר הופרש והוי חלקו של כהו ואין לבעלים עוד בו רק הכח למוכרו לאיזו כהן שירצה דאינו רק טוה"נ ואינו ממון אבל היכא שהבעלים עושים ההפרשה והקנין בב"א הוי שפיר כמקנה את שלו דהא קודם שהפריש והקנה בעודו בטבלו הי' לגמרי שלו ובידו הי' למכור בטבלו ושלא להפריש כלל ובהפרשתו הוא שעושה גם הקני' להכהן או ללוי מיקרי שפיר מקנה דבר שהוא שלו ושייך בזה הקנאת מטלטלין אג"ק דהא בהפרשתו הוא כמקנה מטלטלין שלו אג"ק אבל אי בעי להקנות בקנין חצר שצריך שיהי' קניות החצר תחלה ובמעשה דר"ג שלא הי' מקום לחול שכירת המקום כ"א בעת הפרשות המעשרות שאז נקרא מקומו של המעשר וקודם הפרשת המעשרות ליכא שכירות המקום דהא לא הקנה מקום מיוחד רק מקומו של המעשרות ובאפס הפרשה דליכא עדיין שם מעשר הרי לא הוחל שכירות המקום כ"א עם ההפרשה והקנין של המעשרות א"א שיהי' עם שכירו' המקום לפ"ד הש"ך והריטב"א הנ"ל דבקנין חצר צריך שיהי' החצר תחלה של הבא לקנות המטלטלין שבתוכה וא"כ אין הקנין שע"י החצר בב"א עם ההפרשה רק אח"כ וכיון שקדמו ההפרשה הרי כבר סר שם בעלים מהמעשרות למ"ד טוה"נ א"מ ותו ליכא בשעת הקנין מטלטלין בקנין שע"י החצר שם דעת אחרת מקנה אותו. לכן אסיקו בסוגי' דקידושין שר"ג הקנה במטלטלין אג"ק דא"ש אף לפי ההילכתא דטוה"נ א"מ דקנין מטלטלין אג"ק בא בב"א ודברי ר"פ ורב אשי שסוברים כאן שהי' ההקנאה מצד חצר ובדעת אחרת מקנה אותו אינם אלא למ"ד דטוה"נ ממון ומיקרי אף לאחר הפרשה דעת אחרת מקנה אותו אבל