עטרת חכמים חלק ב רי

אוכליהן או בזמן האכילה יעו"ש אמנם עדיין יש מקום לדברי הנ"ל דאכתי י"ל דליכא ראי' מהברייתא דספיקות דדילמא ר"ש הוא ולדידי' ספק מעשר או בכור קרב ממ"נ וכיון שעומד להקרבה אין לכהן בו זכות

גם אפשר לצדד דאף לרבנן שפוסק הרמב"ם כוותייהו לא חיישינן בהבאת קדשים לבית הפסול כ"א היכא שנתערב קרבן בקרבן שממועט אחד מהקרבנות מאכילתו וחיישינן דילמא עי"ז אתי לידי נותר ונצטרך לשורפו כמו שמפרש רש"י בזה במס' זבחים דף ע"ד ויעו"ש גם בדף ע"ה. אבל לא בגוונא דידן שבבהמה אחת יש ספק אם הוא בכור או מעשר דיש בשעת הקרבה לענין הבאה לידי פסול ב' ספיקות ספק דילמא לא יבוא לידי פסול נותר שיהי' אוכליהן כל הצורך לאכול כולו קודם זמן הנותר ואף אם יבוא לידי נותר דילמא באמת בכור הוא. שוב ראיתי בבכורות דף ס"א שמפורש שם מדברי הגמ' ופי' רש"י ד"ה אין מביאין קדשים לבית הפסול שאף במיעוט אוכליהן הוי כמביא קדשים לבית הפסול וזה ממש כדברי התוספתא הנ"ל אבל המעיין שם בדברי רש"י במ"ש שמא לא יהי' מצוין אוכלין כו' והשתא מביא א' מהם שהוא מעשר לבית הפסול כו' יראה שדברי הראשונים הנ"ל נכונים די"ל דלא חיישינן להבאת פסול רק בתערובות בהמה בבהמה שיש רק ספק א' דשמא לא יהי' מצוין אוכלין ויבוא קרבן א' לידי נותר בחנם משא"כ בקרבן א' דאף אם יביא ע"י מיעוט אוכלין לידי נותר יכול להיות שאינו בחנם דדילמא בכור הוא

וע"ד פילפול נ"ל ליישב קושי' האו"ת מה שהקשה על הש"ך איך ס"ד לומר דס"ד הי' דהברייתא דספיקות מיירי בספק בכור בהמה טהורה וכי נעלם מהנהו אמוראי הדרש דיהי' קודש דבספרא סוף פרשת בחקותי איתא בזה"ל ומנין שמעשר בהמה בעומד ועשר קאי ת"ל יהיה קודש מלמד שמעשר בהמה בעשר תעשר כו' יעו"ש הרי דיהי' קודש אתי לדרשא אחרינא ואין הכרח למעט מזה הספק בכור אמנם נ"ל דקשה לפי שיטת הרמב"ם שסובר דספיקא דאורייתא לקולא למה לי העשירי למעט ספק מחיוב מעשר. ונראה פשוט דלק"מ דצריכין למעט בקפץ אחד מן המנוין לדיר שבכולן פטורין אף שהי' עליהן חזקת של חיוב מעשר להתעשר ובמקום חזקה ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא אמנם לפי"ז ע"כ מוכרח דבעומד ועשר קאי דאל"כ דליכא כלל חיוב מעשר מאי חזקת חיוב שייך. ובזה א"ש התכת דברי הגמ' דאחרי דברי אביי שאמר העשירי ודאי אמר רחמנא ולא ספק מביא הגמ' קושי' ר' אחא מדיפתי שהקשה לרבינא מאי ספיקות אי לימא ספק בכורות יהי' קודש אמר רחמנא כו' דבלא זה לא הי' קשה דהיינו יכולין לומר שקאי כדרש הספרא הנ"ל אבל השתא דאיצטרך העשירי למעט ספק ממילא מוכח דבעומד ועשר קאי וכנ"ל ומיותר יהי' קודש לדרשא ולא שכבר קדוש ומקשה הגמ' שפיר אמנם לכאורה קשה לפי מה שאמרנו ע"כ צ"ל דר' אחא מדיפתי ורבינא סוברים ספיקא דאוריית' לקולא וא"כ איך ממעט מויהי' קודש ספק בכור הא מדאורייתא ספיקא לקולא ולא הי' על הספק שום קדושת בכור ועל הקרא גופיה לא קשי' די"ל דאתי למעט היכא שיש חזקה או אקבע איסורא דבכור אבל עכ"פ לא קשה מברייתא דספיקות די"ל שמיירי בספיקות שאין בהם חזקה וספיקותם מדאורייתא לקולא וצ"ל דאף דספיקא דאורייתא לקולא שאני בכור שיש בספק כרת לענין שחיטתו בחוץ ולכך ספיקא להחמיר ויעוין בחולין דף קל"ד ע"א וכדברי הגירסא ברמב"ם מהלכות טומאת מת שמחלק בין ספק כרת לספק לאו ומיושב דברי הרמב"ם במה שפוסק ת"כ אין מוציאין מידו ול"ק עליו מברייתא דספיקות כי אליבי' הברייתא מיירי בספק פ"ח ובשה הפודה הספק פ"ח הי' לבעלים חזקת ממון ולכך בספק פ"ח ת"כ מוציאין מידו. ורבה לשיטתי' דידוע מדברי האחרונים שהאריכו בזה דלדברי רבה ביבמות דף פ"ב שסבירא לי' כל בדאורייתא ל"ש איסור לאו ול"ש איסור כרת ליכא לחלק בדין ספק דאורייתא וע"כ צ"ל לדידי' או שסובר דגם ספק כרת לקולא מדאורייתא ואשם תלוי אלא בחתיכה א' משתי חתיכות או שסובר כמ"ד חתיכה א' שנינו ולדידי' גם ספק לאו אסור בדאורייתא א"כ לשיטתו ממ"נ ל"ק קושי' ר' אחא מדיפתי הנ"ל דאם סובר ספיקא דאורייתא לקולא אף בספק כרת גם בספק בכור לקולא מדאורייתא ולא אימעט ספק בכור מוהי' קודש ולא אתי יהי' קודש למעט רק קדשים ודאי וכ"מ בבכורות ואם סובר דספיקא דאורייתא לחומרא בלא"ה צריכין יהי' קודש לדרש ספרא הנ"ל דאין להוכיח הדרש דספרא מעשירי ודאי כנ"ל דאם סובר סד"א לחומרא צריכין עשירי למעט ספק אף בלא קפץ א' מן המנוין שהיו חזקת חיוב לעשר. ולכך מביא רב חנינא סייעתא לרבה מברייתא דספיקות דלשיטתו מיירי הברייתא בספק בכור בהמה טהורה ומוכח מהברייתא דתקפו כהן מוציאין אותו מידו

וליישב הקושי' על הרשב"א שהבאתי בראש הסוגי' לפ"ד דגם לסיד מיירי הברייתא דספיקות בספק פ"ח איך מייתי ר' חנינא סייעתא לרבה הא הסברא פשוטה לחלק בין ספק בכור לספק פ"ח כפי סברתו דבספק בכור לא הי' לבעל הספק בכור מיום הלידה משא"כ בספק פ"ח דהי' לו חזקה בשה קודם הפדיון גם לפ"ד הרשב"א רבה בעצמו מודה דת"כ אין מוציאין ולכך קאמר רבה הלשון לעולם אימא לך וא"כ איך מייתי ר' חנינא סייעתא לסתור דברי רבה. ונלע"ד דבמס' בכורות דף י"ט ע"ב אי' במשנה הלוקח בהמה מן הנכרים ואינו יודע אם בכרה או לא בכרה ר' ישמעאל אומר עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק רחל בת שתים ודאי לכהן מכאן ואילך ספק פרה וחמורה בת שלש ודאי לכהן מכאן ואילך ספק א"ל ר' עקיבא אלו בולד לבד הבהמה נפטרת הי' כדבריך אלא אמרו סימן הולד בבהמה דקה טינוף ובגסה שלי' יעו"ש והקשה בגמ' מכאן ואילך ספק אמאי הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות מתעברות ויולדת בתוך שנתן כו' אלא אמר ר"י מחוורתא ר' ישמעאל כר"מ ס"ל דחייש למיעוטא כו' יעו"ש רבינא אמר אפי' תימא רבנן כי אזלי רבנן בתר רובא ברובא דלא תלי' במעשה אבל רובא דתלי' במעשה לא אזלי בתר רובא ומקשה הגמ' א"כ בדברי ר"י דלא חייש לטינוף משום דלמיעוטא לא חייש והאמר רבא מחוורתא ר' ישמעאל כר"מ ס"ל דחייש למיעוטא ומשני כי חייש למיעוטא לחומרא אבל לקולא לא חיישינן וכתב שם בתוס' ד"ה לקולא לא חייש ואפילו לכהן ינתן כיון דקרב למזבח ומיהו גבי חמורה קשה דהוי לי' להעמיד ביד הבעלים ולא ניזול בתר רובא שאפי' רב מודה הכא דאין הולכין בממון אחר הרוב וי"ל דגזר חמורה אטו בהמה עכ"ל הרי למידין מזה שי"ל אף שיש בפ"ח חזקת ממון לבעלים מ"מ צריך ליתן לכהן משום גזירה דבכור בהמה טהורה ומכ"ש שיהי' סברא לומר כן בדין תקפו כהן שנגזר בפ"ח כשתקפו כהן אטו ספק בכור בהמה טהורה וליתא לסברת הרשב"א הנ"ל שמחלק בין ספק בכור בהמה טהורה לספק פ"ח וצ"ל שאין דמיון לשם דשאני התם שיש לחוש לתקלות איסור דאם נפסק בחמורה בת שלש שלא ליתן הפדיון לכהן מטעם חזקת ממון יטעו הרואים שגם בפרה בת שלש הניקחים מהנכרי לא יתן לכהן ולא יקריבו ויבטל הקרבת הבכור דלענין הקרבה אזלינן בתר רובא שמצותו להקריב ובבל תאחר קאי אבל כאן בספק פ"ח היכא דליכא רוב למה נגזר אטו ספק בכור בהמה טהורה דמאי צד איסור יוצמח מזה דהא בלא"ה אינו מותר להקרבה מצד ספק חולין בעזרה ואין אנו דנין רק של מי יהיה של ישראל הבעל או של כהן גם אין לגזור דאם נפסוק גבי פ"ח מוציאין יפסוק כן גם גבי בכור דאין גזירה בזו גזירת איסור ומוציאין או אין מוציאין הוא ביד ב"ד ולב"ד טועין לא חיישינן ואף אם הי' לחוש וכי בשביל זה נפקיע זכות בעלים ואין לומר דגם הכא יש לגזור משום איסור שלא יבואו להתיר הספק בהמה טהורה בגיזה ועבודה ז"א דאיסור גיזה ועבודה בספיקות לא תלי' כלל בדין התפיסה אם תקפו כהן אין מוציאין וכדברי רבה לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין ואפ"ה אסור בגיזה ועבודה וכיון דאין הדינים תלוי' זה בזה שפיר י"ל כסברת הרשב"א הנ"ל שבספק בכור טהורה אין מוציאין כשתקפו כהן ובספק פ"ח מוציאין אמנם כ"ז לשיטת רבה אבל לרב המנונא שסובר שאינו אסור בגיזה ועבודה רק משום דתקפו כהן אין מוציאין אבל אי מוציאין הי' מותר בגיזה ועבודה א"כ שפיר י"ל דלדידי' שיש לדין גם בספק פטר חמור דאם תקפו כהן אין מוציאין משום גזירה אטו ספק בכור טהורה דאם יוציא בספק פ"ח מיד הכהן יטעו הרואים שגם בספק טהורה הדין כן וממילא יבוא לידי גיזה ועבודה בספק טהורה ויעבור על ספק איסור דאורייתא דאף לשיטת הרמב"ם דכל ספיקא דאורייתא לקולא גבי ספק בכור לשיטת ר' המנונא כיון דתקפו כהן אין מוציאין ספיקא דאורייתא לחומרא דהוי כאלו זכה הכהן והקדישו והשתא א"ש התכת הסוגי' דרב המנונא סבר שאין ספק איסור בגיזה ועבודה רק משום דתקפו כהן אין מוציאין וממילא גם בספק פ"ח ת"כ אין מוציאין משום גזירה שלא יבוא להתיר בגיזה ועבודה גם בספק בכור טהורה ודחה רבה לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין. ר"ל בספק פ"ח ולכך קאמר לעולם אימא לך כי באמת מודה הוא דבספק טהורה דליכא חזקת בעלים תקפו כהן אין מוציאין מידו וכמו דמדקדק הרשב"א מלשון רבה שסובר תקפו כהן אין מוציאין רק דלשיטתו לא תלי' בדין גיזה ועבודה ליכא למיגזר בספק פטר חמור אטו ספק טהורה והדין בספק פ"ח שיש לבעלים חזקת ממון שאם תקפו כהן מוציאין והשתא א"ש הסייעתא שמביא ר' חנינא לרבה מברייתא דספיקות דשם מיירי בספיקות פ"ח כדמסיק בגמ' ושם לשיטתו של רבה תקפו כהן מוציאין ולכך שפיר מעשר אבל אי ס"ד דתקפו כהן אין מוציאין ר"ל דאם נאמר כדברי ר' המנונא דתלי' זה בזה דאיסור גיזה ועבודה אינו רק משום דתקפו כהן אין מוציאין ולפי"ז צריכין לפסוק גם בספק פ"ח שאין מוציאין מטעם חשש גזירה כנ"ל, שאם יהי' הדין שמוציאין יטעו שכן הדין גם בספק בכור וממילא לא יאסרו בגיזה ועבודה ע"כ גם בפ"ח אין מוציאין א"כ שגם הכא בברייתא