עטרת חכמים חלק ב רז

הלוה לאמת הן שלו מ"מ א"ש הא דיורדין לנכסי החובל דאה דליכא מצוה גבי החובל מ"מ כיון דמלוה הכתובה בתורה הוא ואיכא בזה שיעבודא דאורייתא לכך יורדין לנכסי החובל אבל בהלואה דלא מיקרי כתובה בתורה וליכא לר"פ גבי שעבודא דאורייתא לא נחתינן לנכסי' רק מדין כפיי' לקיים המצוה וא"כ לפ"ז יש ליישב קושית הגמרא ותזבין כתובתה כו' די"ל כיון דמילי נינהו ליכא גבייהו דין שעבוד וכדברי הרשב"א דבשטרות ליכא דין גבי' ושעבוד ואף לר"נ שסובר מוציאין מזה ונותנין לזה ז"א רק בהגיע זמן פרעון וגם לכמה שיטות לא שייך דין דר"נ גבי כתובה ואף דנכוף אותה שתזבין כדי לקיים מצות התשלומין דהא לפי דברי הנ"ל לפי פי' רש"י ליכא עשה על החובל בתשלומי החבלה. אמנם י"ל דז"א רק לרב פפא שסובר שעבודא לאו דאורייתא ולדידי' צ"ל דוהאיש אשר אתה נושה בו קאי אמשכנו שלא בשעת הלואתו וכמ"ש הרשב"ם סוף ב"ב יעו"ש א"כ ליכא למשמע חיוב מצוה מפסוק זה כ"א מהן צדק וממילא נשמע שעל תשלומי דמי חבלה ליכא עשה על החובל אבל למ"ד שעבודא דאורייתא ויליף לה מפסוק והאיש אשר אתה נושה בו י"ל דילפינן מיני' העשה גם על תשלומי דמי חבלה ודו"ק

ובהנחה הנ"ל יש ליישב פי' רש"י במתניתין האשה ועבד בד"ה חייבים לשלם כו' שכ' שנכסי מלוג של אשה משועבדין לבעל לפירות ולירושה ותמי' לרבים הא מסקנת הגמרא דמיירי בלית לה נכסי מלוג דאם אי"ל תזבין בטוה"נ ויעוין בהגהות הרא"ש ולפי מ"ש י"ל דקושית הגמרא ולטעמיך נהי נמי דאיתא לתקנת אושא כו' תזבין לנ"מ בטוה"נ לא קשה לשיטתו דר"פ דהא הוא סובר שעבודא לאו דאורייתא ומוקי הפסוק האיש אשר אתה נושה בו במשכנו שלא בשעת הלוואה וליכא למשמע מזה מ"ע דפרעון חוב ע"כ מפרש רש"י מה שאמר ר"פ פריעות בע"ח מצוה דאתיא לי' מדכתיב הין צדק וע"כ חולק ר"פ על אביי דמוקי בב"מ דף מ"ט הן צדק לא קאי אלא שלא ידבר א' בפה וא' בלב ויש להסביר עוד דרש"י סובר כדברי הפ"י במסכת פסחים בסוגיא דנכרי שהלוה דאביי ס"ל שעבודא דאורייתא ולכך אמר בע"ח למפרע הוא גובה (ודלא כדעת התוס' ר"פ הנזקין] וא"כ לדידי' שפיר י"ל דהן צדק לא קאי רק שלא ידבר א' בפה וא' בלב והמצוה דפרעון חוב אתי מפסוק והאיש אשר אתה נושה בו אבל לר"פ שסובר שעבודא לאו דאורייתא וליכא למילף מצוה דפריעת חוב מפסוק והאיש אשר אתה נושה בו. לכן הוצרך רש"י לומר דלר"פ אתי העשה מהן צדק וממילא ליכא גבי חובל מ"ע רק מדין שעבוד כנ"ל דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי' אבל בטה"נ של נ"מ שאינו אלא מילי דמזדבני בדינרי לא שייך שעבוד וא"כ אין לכוף את האשה החובלת זכות נ"מ שלה בטה"נ לצורך תשלומי דמי חבלה אבל קושית הגמרא ולטעמיך י"ל דקאי לר"ה ברי' דר"י שהזכיר לעיל מיני' דהא ר"ה ברי' דר"י סובר שעבודא דאורייתא כפי מה שמבואר ברשב"א ורמב"ן ומובא בש"ך חוה"מ סי' ל"ט ולשיטתי' גם בחבלה איכא מ"ע והיינו מפסוק והאיש אשר אתה נושה בו. ומקשה הגמרא שפיר וצריכין לאוקמי המתניתין בדלית לה נ"מ ולפ"ז לא קשה על פי' רש"י במתני' דאפשר סובר רש"י להלכה שעבודא לאו דאורייתא ובפרט לפי דברי הפ"י דפלוגתת אביי ורבא למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה תלוי בזה אי שעבודא דאורייתא או לא וכיון דהלכה כרבא דמכאן ולהבא הוא גובה לא למפרע שמעינן להלכה ג"כ שעבודא לאו דאורייתא ולא אתי המצוה דפרעון רק מדרש דהן צדק וזה לא שייך גבי חבלה. ע"כ אף היכא דאיתא נה להאשה נ"מ אן לכופה שתזבין בטה"נ לצורך פרעון דמי החבלה

אמנם א"כ נתחזקה יותר הקושיא שהתחלתי בה למה אמר אביי אפי' תימא ליתא לדשמואל דמשמע שאינו מוחלט אצלו לפסוק כשמואל והא לשיטתו שסובר שעבודא דאורייתא מוכח דינא דשמואל ממתניתין דהכא דאל"כ נשאר קושית הגמרא תזבין כתובתה בטוה"נ. ובדרך פלפול בעלמא יש לדחות דאביי לא אמר דבריו אלא לרבא לשיטתי' דרבא אמר שם ב"מ דף כ' ש"מ איתא לדשמואל השיב לו אביי אפי' תימא ליתא לדשמואל דהיינו רבא לשיטתי' דליכא הוכחה ממתני' דהכא דהא הוא סובר שעבודא לאו דאורייתא וע"כ אתי להוכיח דינא דשמואל ממתני' דמצא שובר ולזה אמר לו אביי אפילו תימא ליתא לדשמואל דהא לשיטתו דליכא למשמע דינו דשמואל אלא מהך מתני' דמצא שובר וגם זה אינו הוכחה כדדחי שם אביי הב"ע כששטר כתובה יוצא מת"י ועכ"פ מיושב מה שהי' לדקדק גם על רבא למה הוצרך להביא ראי' לשמואל מברייתא דמצא שובר הא יש להוכיח ממתני' דהכא כשמואל אבל לפי הנ"ל א"ש דרבא לשיטתי' שסובר שיעבודא לאו דאורייתא ליכא הוכחה מכאן ואף אם נאמר דרבא סובר שיעבודא דאורייתא כדעת התוס' ר"פ הנזקין ג"כ י"ל כפי המבואר בפוסקים דאיכא דסברו דפלוגתא דתנאי הוא בשעבודא דאורייתא ממילא איכא למדחי דמתני' דהכא אתי' כמ"ד שעבודא לאו דאורייתא ודוק: עוד בסוגיא הנ"ל

תוס' ד"ה אמר רב אידי בר אבין כו' תימא לר"י דשביק מתניתין דמס' מכות דף ג' ומייתי ברייתא דתנן מעידין אנו את איש פלוני כו' וי"ל דההיא אמנה ומאתים קאמר דפשיטא בהנהו דאפילו מכרה אין הלקוחות גובין מנה ומאתים מבעל מאחר שמתה בחיי בעלה כו' י"ל דהתוס' לשיטתייהו אזלי דמסקו במס' כתובות דף נ"ג ע"א ד"ה שאין דדרשינן מדרש כתובה לכשתנשא לאחר תטלי מ"ש ליכי וכיון שמתה בחיי בעלה א"צ הבעל לזכות בכתובת' מדין ירושה רק שאמרינן כיון שלא הגיע זמן שתהא ראוי' שתנשא לאחר לא נתחייב לה המנה או מאתים אמנם לשיטות רש"י שם וכמבואר באריכות באס"ז לכתובות גם במנה ומאתי' היכא שלא הי' תנאי מפורש לכשתנשא לאחר וכו' מחויב הוא בכתובה אף במנה ומאתים רק שמדין ירושה זוכה בה הבעל כשמתה היא בחייו וא"כ יש לדחות תירוץ התוס' דאם ליתא לתקנות אושא משכחת גם בכתובה של מנה ומאתים שלא יירשנה

ונ"ל ליישב קושי' התוס' דהמפורשים מקשים הא אף אי ליתא לתקנות אושא ע"כ אם מתה האשה בחיי הבעל אף שמכרה כתובתה יכול הבעל לפטור א"ע מן הלקוחות לשיטת הרמב"ם דיורש יכול למחול לעצמו וא"כ יכול הבעל לומר כיון שאני היורש של אשתי מוחל אני לעצמי חוב הכתובה ולשיטת הראב"ד כשמוחל לעצמו א"צ לשלם מדיני דגרמי כיון דאין כוונתו להזיק לחבירו רק לטובת עצמו ולכאורה י"ל דלפי טעם הפוסקים דלכך במוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול משום דמכירת שטרות דרבנן י"ל דאין ביד היורש למחול אלא היכא שהוא יורש מדאורייתא אבל בעל לשיטות הסוברים דירושת הבעל דרבנן לא אלימי רבנן להפקיע כח שיש להלוקח שקנה השטר ואף שאינו זוכה אלא מדרבנן הלא כל זכותו של הבעל לירושה בנכסי אשתו ג"כ אינו אלא מדרבנן וכשנדקדק בלשון הברייתא נראה דתנא דהך ברייתא סובר דירושת הבעל אינו רק מדרבנן דלכאורה אינו מובן לישנא יתירא שבהך ברייתא והרי היא תחתיו ומשמשתו הא משכחת שאינה משמשתו וגם היא אינה תחתיו ומ"מ עדיין לא נתגרשה ממנו בגט אמנם נ"ל דלפי המבואר באה"ע סי' צ' סעיף ה' בהג"ה מורד על האשה או מדירה ואינו נוהג עתה עמה מנהג אישות יש אומרים דאם מתה אינו יורשה והוא מהגהות מרדכי פ' אע"פ. וכתב שם בד"מ דזהו לסברת הרשב"ם דס"ל דמשנתן עיניו לגרשה אינו יורשה יעוין בפ' מי שמת דף קמ"ו ע"ב מעתה י"ל דבכה"ג שהבעל מביא עדי' שגירשה אף שהוזמו עידיו עכ"פ לא גרע מנותן עיניו לגרשה ואם פסק גם מלהיות עמה אבד זכות ירושתה וא"כ הי' בידה למכור כתובתה דהיינו נדונייתה שאף אם תמות בחייו יזכה הלוקח וברייתא תני שאומדין המכירה בטוה"נ שאם מתה ירשנה בעלה לכן תני בברייתא והרי היא תחתיו ומשמשתו דבכה"ג אף שנתן עיניו לגרשה לא מפסיד זכות ירושה אמנם נראה פשוט דדעת הרשב"ם והמרדכי הנ"ל שהבעל מפסיד זכות הירושה משנתן עיניו לגרשה ופסק מלנהוג עמה אישות. לא יתכן רק למ"ד ירושת הבעל מדרבנן אבל למ"ד ירושת הבעל מדאורייתא בודאי אין סברא להפקיע זכות ירושתו מחמת שרוצה לגרשה ופורש ממנה ויסוד דברי הרשב"ם בב"ב ממס' גיטין דף י"ח בסוגי' דנכתב ביום. דמרא דשמעתא שם רב והוא סובר בכתובות דירושת הבעל דרבנן גם ממה שמדמה הרשב"ם שם לדין הפירות שיש להבעל נראה ג"כ שאין ללמוד מזה רק אי ירושת הבעל דרבנן כמו פירות שהוא להבעל רק מתקנת חכמים וי"ל שלא תקנו בכה"ג שנתן עיניו לגרשה ופורש עצמה ממנה מתוך איבה משא"כ למ"ד דירושת הבעל מדאורייתא וא"כ לפמ"ש בכוונת הברייתא והרי היא תחתיו מבואר שסובר האי תנא דירושת הבעל דרבנן דאל"כ אף שאינה תחתיו ופורש ממנה אדעתא לגרשה מ"מ לא הפסיד זכות ירושתו אותה וכיון שכן מוכיח שפיר הגמ' מהך ברייתא דאיתא לתקנות אושא. דאי ליתא לתקנות אושא אמאי יירשנה בעלה תזבין כתובת' לגמרי ואין לומר כקושי' המפורשים הנ"ל דהבעל ימחול לעצמו כדין יורש מוחל ז"א דכיון דירושת הבעל ג"כ אינו אלא מדרבנן אין בכחו לבטל מכירת השטר כתובתה דמאי אולמא כחו מכח הלוקח וא"ש הוכחת הגמ' אבל ממתניתין דמס' מכות מעידין אנו כו' א"א להוכיח דאיתא לתקנות אושא די"ל דתנא דמתניתין סובר ירושת הבעל מדאורייתא ובפרט לפי הכלל דסתם מתני' ר"מ והוא סובר להדי' כדאיתא בבכורות דף נ"ב דירושת הבעל דאורייתא ולדידי' אף אי ליתא לתקנות אושא כשמוכרת והיא מתה בחיי הבעל מוחל הבעל לעצמו ומיפטר מן הלקוחות

ויעוין בהפלאה על אה"ע סי' צ"ג שמפרש דברי הברייתא והרי היא יושבת תחתיו כלומר שחזר ונשאה ויש לה גם עתה כתובה רק שבגירושין קודם שנשאת שני' קבלה הנדוניא שלה ואין לה עליו עתה כ"א חוב כתובה דאורייתא ולא נדוניא יעו"ש ודבריו צ"ע דהא כיון