עטרת חכמים חלק ב רו

הכא דקנס אין יכולין למחול וא"ל כיון שעמד בדין הוי ממון ז"א דרבא לשיטתי' אינו מוכרח לאוקמי בעמד בדין אבל לאביי נכון לומר שהוא סובר כהילכתא לחלק כנ"ל וצ"ל אליבי' בעמד בדין וא"כ לשיטתי מוכח גם מרישא דהכחשה תחלת הזמה ולכך הוצרך לאוקמי במיפך והזמה ומיושב גם קושי' מהרש"א הנ"ל דאם הוי אביי מוקי' הסיפא בשלש כתות והאמצעי הפכו והזימו הראשונים. ואח"כ נזומו האמצעים לא הי' צורך עוד לאוקמא הסיפא בעמד א ולא הוצרך לאוקמא הרישא במיפך והזמה הי' שוב חילוק בין רישא לסיפא לענין מיפך והזמה דרישא לא מיירי במיפך והזמה והסיפא מיירי במיפך והזמה ע"כ הוטב לאביי לאוקמי הסיפא בב' כתות ומיירי בעמד בדין וכ"כ הרישא והסיפא במיפך והזמה

:.. והשתא יתורץ המשך הגמ' מתקיף לה ר' זירא ותסור דקדוקו של אס"ז הנ"ל דבתוס' פרק המניח דף ל"ג ד"ה א"ב כו', מקשו דלפי דברי ר"ע שם אמרי' בקנס חצי נזק שהניזק יכול להקדיש השור וע"כ משום דזכה בו הניזק תיכף משעת הנזק ובפ' נערה דף מ"א תנן לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה ואמאי הא בשעת פיתוי זכה בה האב וכן במרובה דף ע"ד משמע דאי לא כתיב תחת עינו דמשמע ולא תחת שינו ועינו הוי אמרינן דסימא עינו והפיל שינו דיוצא בעינו ושינו אלמא לא זכה עד שיעמוד בדין ומתרצי' דלענין נזק שור גלי קרא (לשיטת ר"ע) ומכרו את השור החי וחצו את כספו שיהא ביד הניזק להקדיש וגבי עבד גלי קרא למאן דאית לי' שיצא בא' מהם וישלם בעד הב' ומבואר בשם התוס' עוד באריכות יותר בס' אס"ז שהקושי' ראשונה מפ' נערה מתרצים דשאני דין קנס השור ויציאת העבד כיון שהזכות בגופם וא"צ להוציא ממון מן הניזק ולכך אמרי' שזוכים הניזקין מיד וכן העבד זוכה בגופו: משא"כ גבי קנס דנערה שנתפתתה ומקשי' התוס' שוב דהא מצינו גבי עבד גופא שדינן כאלו לא זכה בעצמו מיד דאל"כ למה הוצרך בגמ' לאוקמא בעמד בדין וע"ז מתרצים דבאמת אין העבד זוכה תיכף בעצמו ולכך צריך לאוקמא בעמד בדין ומה שישלם האדון דמי השן או העין גלי קרא תחת עינו וגו' ובפלגא נזקא ג"כ גלי קרא אליבא דר"ע יעו"ש: מעתה נכון דבל"ז לא הי' מקום לקושי' ר"ז אימא סימא עינו והפיל שינו ניפוק בעינו ושינו דהיינו יכולין לתרץ שהעבד זוכה בעצמו מיד כמו דגלי קרא בפלגא נזקא ול"ק מנערה שנתפתתה דעם ליכא זכות בגוף וכנ"ל אבל אחרי שאסיק אביי דרישא מיירי במיפך והזמה וסיפא בשני כתות שקשה עליו קושי' התוס' וקושיא המהרש"א שלא צריך לאוקמא הרישא במיפך והזמה דבלא"ה לא מוכח דלא מתכחשי מידי וגם קושי' המהרש"א לוקי גם הסיפא בג' כחות וצ"ל כחרוצי הנ"ל כיון דהכרח לאוקמי בעמד בדין הוי כטענו חטים דתו אינו קנס רק ממון ויכולין למחול ופטור האדון גם מדמי שן ולא הוי שם עדים על האמצעים שאמרו עינו והדר שינו וכנ"ל. ומדהוצרך לאוקמתא בעמד בדין ע"כ סובר שאין העבד זוכה בעצמו מיד בעת הפלת שן או סימא את עינו דאל"כ ל"צ לאוקמי בעמד בדין ולא מתכחשי אמצעי דמתחייב האדון בדמי שן מחמתם ולא הוי כטענו חטים כו' דקנס אין יכולין למחול וצער ונזק הוי קנס ובהם בודאי הדין במו בנערה שנתפתתה שכ"ז שלא הי' עמידת הדין הוי כדבר שלבל"ע ואין יכולין למחול ולכך מקשה לי' ר"ז שפיר לסברתך סימא עינו והפיל שינו כו' ושני לי' אביי עליך אמר קרא ורצה לומר דלענין זה גלי קרא ודוק היטב

סוגיא דתקנות אושא [דף פ"ח ופ"ט

] גמרא אף אנן נמי תנינא מעידים אנו כו' דע דהרמב"ם לא הזכיר דין זה רק דינא דמתניתין דמכות דף ג' ולכאורה י"ל כיון שיכול להיות שלא הפסידו העדים אותה כלום דהא אם תמות בחיי בעלה יתגלה שלא הפסידה כלום ע"י העדות שהעידו שכבר קבלה כתובתה ע"כ א מקום לחייב את העדים רק ההפסד הברור והיא טה"נ שהיתה יכולה שתמכור כתובתה ואף דטה"נ מילי נינהו מ"מ הוי כממון כיון דמזדבני בדינר כדברי הגמרא לקמן לענין שיעבודי מעתה י"ל דז"א רק למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי וחשיב גורם כדבר שהוא בעצמותו ממון אבל למ"ד דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי י"ל כאן דלא הוי כממון ממילא לא הוי כאילו הפסידו העדים אותה ממון ודמי קצת למ"ש הריטב"א ריש מכות דאין העדים זוממין חייבין לשלם מה שזממו בעדותם על אדם שהוא בן גרושה וחלוצה שיהי' מנוע מליקח מתנות כהונה דזה לא הוי רק גורם בעלמא ובפרט הכא דהא יכול להיות שלא היתה מוכרת כתובתה לאחרים וסברא זו כתב ברש"י במכות דף הנ"ל בד"ה וא"כ לא ברי הזיקא אמנם אי גורם לממון כממון דמי הוי ברי הזיקא כי לולא עדותם הי' לו חוב כתובה שהי' שוה מצד הטוה"נ והי' נחשב שיש לה ממון כ"כ ובעדותם הפסידו ומעתה צ"ל דתנא דהך ברייתא מעידין אנו כו' סובר דדבר הגל"מ כממון דמי ולכך מחייב את העדים בדין הזמה אבל לשיטות הרמב"ם שפוסק דדהגל"מ לאו כממון דמי אין לחייב את העדים בכה"ג משא"כ בדינא דמתניתין דמכות שהעידו שהבעל גירש את אשתו וחייב בכתובתה הרי רצו לחייב אותו במה שאינו חייב ולכך המה מחויבים בדין הזמה לשלם מה שזממו להפסידו רק שמנוכה מה שהי' הבעל מרוויח טה"נ דאף דטה"נ לא מיקרי אלא גורם לממון וגורם לאו כממון דמי מ"מ כיון שהי' הבעל נותן בעד ספק זה כפי שומת טה"נ מהראוי שינוכה מחיוב הזמה דהא כפי שיעור זה הי' רוצים ליתן בלא עדותם

והא דמקשה הגמרא לקמן ותזבין כתובתה בטה"נ כו' ולא מדחה דהאי תנא סובר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ל"ק דהא בלא"ה לפי דעת הרשב"א בחדושיו כאן ובתשובותיו אין דין גבי' בשטרות וצ"ל לשיטתי' שאף שאין דין גבי' מצד שעבוד מ"מ כאן שעל האשה שחבלה יש חיוב תשלומין ויכולין לכופה לתשלומין כמו שכופין ללוה כדאיתא בכתובות דף פ"ו ע"א לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה כו' כופין עד שתצא נפשו וכתבו שם בשם הרמב"ן דההורדה לנכסי הלוה הוא מדין כפי' דעד שיכופו בהכאות כופין בנטילת נכסי' כמו כן לנו לכופה על התשלומין ותמכור היא מרצונה הטה"נ של כתובתה ויסתלק בדמי המכירה וכעין זה כתב בתומים סוף סי' ק"ד בשטות מהרי"ח שאין בע"ח ונזקין נוטלין בראוי יעו"ש

ולכאורה עלה על דעתי דאף מדין שיעבוד א"ש קושית הגמ' ותזבין לכתובתה דהא סתם מתניתין ר"מ והרי ר"מ סובר דבר הגורם לממון כממון דמי כדאיתא לעיל בדף ע"ב עיי"ש אמנם דרך פלפול הי' מקום לפקפק לפ"ד התוס' שם ד"ה וסבר לה כר"ש כו' שכ' וי"ל דאיכא נמי סברא למימר איפכא דע"כ לא מחייב ר"מ אלא בדינא דגרמי כו' שראוי השטר לכל העולם למכור ולגבות בו כו' עיי"ש א"כ י"ל דא"כ קשה קצת בדברי הגמרא וכ"ת זבינה ניהלי להאי דחבלה בי' בטוה"נ הא י"ל דאף דר"מ סובר דבר הגורם לממון כממון דמי וגם סובר דיני דגרמי היינו דוקא שיש חדא למעליותא דהיינו דבר הגורם לממון בדבר שעיקרו ממון כמו בשה"נ או בשטר אף שאין עיקרו ממון מ"מ הרי שוה לכל העולם אבל כאן בטוה"נ של הכתובה דמנה ומאתים דליכא כלל למעליותא דהא אין עיקרה ממון וגם אינה ראוי' למכור לכל העולם כ"א לנחבל עצמו ובכה"ג אפשר מודה ר"מ דלא הוי כממון. ואף שיש לדחות בקל דברי אלה דהא באמת ראוי למכור לכל העולם כשנשבעת שלא תמחול מ"מ יש להקשות לפי שיטות הסוברים דדינא גרמי אינו אלא מדרבנן וא"כ לא מצינו אליבא דר"מ בדין גורם לממון כממון דמי רק מהא דמחייב בטובח שור הנסקל ואכתי י"ל דרק בגוונא דהתם סובר דכממון דמי משום דעיקרו הי' ממון וכדברי רב הונא ברי' דר"י לקמן צ"ח אימר דשמעת לי' לר"ש דבר הגל"מ כמ"ד בדבר שעיקרו ממון ומפרש רש"י כלומר בתחלתו ממון הוי ושה"נ חשיב עיקרו ממון כמו שמבואר מדברי התוס' שציינתי לעיל ד"ה וסבר לה כר"ש יעו"ש אבל הכא במכירות חוב כתובה של מנה ומאתים דלא הי' מעולם עיקרו ממון רק חוב על תנאי ובכה"ג אפשר גם ר"מ מודה דטוה"נ דידי' לאו כממון דמי ואין שעבוד נזיקין חל עליו אלא ע"כ כמו שכתבתי לעיל דאין הקושי' רק שנכוף אותה לפרעון דמי ההיזק ותמכור מרצונה הטה"נ

והנה לכאורה קשה דבב"מ דף כ' איתא אביי אמר אפי' תימא ליתא לדשמואל כו' ונראה מזה דאביי לא החליט לפסוק כשמואל דהמוכר שט"ח לחבירו ומחלו מחול והרי משנה דכאן דהאשה שחבלה מוכח להדיא כשמואל דאל"כ קשה קושית הגמרא ותזבין כתובתה בטוה"נ ונ"ל דברש"י בכתובות דף פ"ו ד"ה פריעת בע"ח מצוה כ' בזה"ל מצוה עלי' לפרוע חוב ולאמת דבריו דכתיב הין צדק שיהי' הן שלך צדק ולאו שלך צדק ב"מ דף מ"ט ע"כ והקדמונים חולקים על דברי רש"י וכתבו שהמצוה הוא מפסוק והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה והנה לכאורה יל"ד בשלמא לשיטות הקדמונים איש שיורדים לנכסי' גם לתשלומי חבלות וכדומה דהכל בכלל נושה ובהאי קרא כתיב כי תשה ברעך משאת מאומה שמשמעותו כל מיני חובות אבל לשיטות רש"י דהמצוה נלמדת מפסוק הין צדק היכא אתי מזה דיני חבלות ואף לפי דברי הרא"ה בחדושיו שם שבנזקין ילפינן העשה ממיטב שדהו ישלם אכתי יש לפקפק גבי חבלות אי איכא עשה שכל דיניו נאמרו על הב"ד שהמה ידונו בדיני חבלות כדכתיב וכן מורה לשון הרמב"ם במנין המ"ע ואפשר לומר לשיטות רש"י שסובר דבאמת ליכא על החובל עשה בפריעת דמי חבלות. רק על הב"ד מוטל לחייבו וקצת טעם לחלק בזה בין דין ניזקין לדין חבלות כי דיני חבלות אינו נוהג בב"ד סמוכים הרי כל עיקר חיוב מצד הב"ד שמחייבין אותה ע"כ יש סברא לומר שעל החובל עצמו ליכא חיוב עשה ואף לר"פ שסובר שיעבודא לאו דאורייתא והירידה לנכסי לוה אינו רק המצוה שכופין את