עטרת חכמים חלק ב רה

שייך הכא להמשך סוגי' זו וטפי הי' לו להקשות על הברייתא בגיטין דף מ"ב ע"ב גם בספר אס"ז עמד ע"ז שלפי סוגי' הש"ס לא שייך לשון מתקיף רק כשהקושי' הוא על אמורא ולא כשהקושי' הוא על משנה או ברייתא: ונלענ"ד ליישב הכל בהקדם לשון המאור שכ' בזה"ל ומעיקרא הוי סבר למימר ששן בכלל עין לא אמרינן וקמ"ל השתא כיון דסוף סוף תשלומין הוא דמחייב אמרינן יש בכלל מאתים מנה כו' עכ"ל והנה תורף כוונתו הוא שמלשון הגמ' מי קא מתכחשי מציעאי כו' דדינא כוותיהו פסקינן דיש בכלל מאתים מנה מבואר דלולא זה שמחייבין עפ"י אותן מציעאי תשלומי שן אינם בגדר עדים ואף שעכ"פ פעלו בעדותן לפטור את האדון מתשלומי עין מ"מ אינם מחמת זה שם עדים. כ"א עדים מוכחשין. לכך הוצרך הגמ' לבאר שיש בכלל מאתים מנה ונחשבין לעדים שמחייבין על פיהם תשלומי שן וכן מורה לשון רש"י ע"כ העלה הבעה"מ שמעיקרא ס"ד דשן בכלל עין לא אמרינן. א"כ לא מחייבין אף דמי שן ושם מוכחשים עליהם ע"כ סברו להוכיח מרישא דהכחשה תחילת הזמה

ולפי"ז קשה לי דאיתא בפרק המניח דף ל"ה הי' הנזקין שנים אחד גדול ואחד קטן ומזיקין שנים אחד גדול ואחד קטן. הניזק אומר גדול הזיק כו' המע"ה כו' גמ' שם הא לא מייתי ראי' שקיל כדאמר מזיק אמאי חטים ושעורים נינהו כו' ראוי ליטול ואין לו כו' יעו"ש והעלו יש מהפוסקים שדין טענו בחטים כו' אינו רק בתובע החטים ממש והוא מודה לו בשעורין אבל כשתובע דמי חטים והנתבע מודה בדמי שעורים כיון דתרוויהו דמי נינהו הוי ממין הטענה וחייב במה שהודה ומביאים ראי' מב"מ דף ק' הי' לו שני עבדים א' גדול וא' קטן כו' המוכר אומר קטן מכרתי והלה אומר כו' זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע המוכר שקטן מכר ומקשים שם בגמ' אמאי ישבע מה שטענו לא הודה לו כו' אמר רב בטוענו דמי כבד גדול דמי עבד קטן. הרי היכא שהתביעה וההודאה בדמים לא אזלינן בתר מעיקרא

אמנם האחרונים הכריעו כדעת החולקים וסוברים דאזלינן בתר מעיקרא ממה צמיחת התביעה ומסוגי' דעבד גדול ליכא ראי' לסתור דהתם מיירי שעדיין לא נקנה להלוקח העבד בדין קני' וכפי שפירשו שם בתוס' [אצ"ל לפי' רש"י שם] ותובע התובע בחזרת הדמים שנתן אבל היכא שאין לו תביעה על הדמים רק מחמת דבר אחר אזלינן בתר מעיקרא ואינו ממין הטענה ושייך בי' דין טענו חטים והודה לו בשעורין וקשה לפי"ז גם הכא שתובע העבד דמי העין באמרו שסימא אותו רבו אחרי שכבר הפיל שינו שיוצא בו לחירות ומחויב ליתן לו דמי עין ובאו עדים ואומרים עינו והדר שינו פטור הרב מלשלם אף דמי שן. דלא שייך כאן שיש בכלל מאתים כיון שחיוב הדמים נצמח מכח הנזק שעשה לו. וכשאזלינן בתר העיקר. אין ההודאה ממין הטענה שזה תובע דמי עין והוא הודה לו בדמי שן והוי ממש כטענו חטים כו' שפטור אף מדמי שעורין אף כשיש לו עדים על השעורין

ונ"ל לתרץ דבריש אלו נערות בתוס' ד"ה ועל אשת הביאו בשם הירושלמי דקנס אין יכולין למחול וכתבו שם דמשמעתין לקמן לא משמע הכי. דשם מוקי הגמ' משנה דאלו הן הלוקין ביתומה ומפותה שהקנס שלה ויכולה למחול ע"כ פטור במפותה והרמב"ן ושארי הקדמונים העלו דתלמודא דידן סובר שביתומה ומפותה הפטור מקנס לא מטעם מחילה רק מטעם דהוי כאומר קרע שיראין שלי והפטר או דהוי כמסלק זכותו קודם התחלות הדבר כדאי' בריש הכותב ונלמד מדבריהם שכן נכון לפסוק שבקנס היכא שכבר עשה הדבר שעומד להיות חייב עליו הקנס אין מועיל המחילה מן שכנגדו דהוי מוחל דבר שלא בא לעולם וכשם שאין יכולין להקנות דשלבל"ע כך אין יכולין למחול דשלבל"ע והנה מסוגי' דקידושין שאין מסורין לביאה בקידושין דף נ"א מבואר שרהיטת הסוגי' שם מורה דרבא ואביי סוברי' בקני את וחמור אמרי' מתוך שלא קנה זה לא קנה זה [ויעו"ש בחי' הריטב"א מ"ש שם בשם הראב"ד] ועכ"פ יבואר מדברי הגהות מרדכי לב"ב בפרק מ"ש בטעם הפוסקים היכא שהקנה אדם לחבירו דשבל"ע עם דשלבל"ע שלא קנה כלום דשאני בקני את וחמור שהקנין הי' לגופים נפרדים לכך סובר ר"נ שקנה מחצה משא"כ כשהקנין לאדם א' אמרי' מתוך שבטלה מקצתה כו' [ויעוין מ"ש בקצה"ח שגבי כולכם הוי ג"כ כעין זה] והנה דעת הרמב"ם דבחמשה דברים שחייב החובל: בג' היינו רפוי שבת בושת המה ממון אבל צער וננזק המה קנס. והנה הטעם דטענו חטים כו' שפטור אף משעורין אף כשמביא עדים דליכא למפטר מטעם השטאה] הוא מטעם מחילה וי"ל שדין זה לא שייך בקנס דאין יכולין למחול [ומסוגי' דאחד תם וא' מועד כו' ל"ק דבלא"ה הפוסקים שם שהסוגי' שם הולכת למ"ד פלגא נזקא ממונא. דאל"כ כי ליכא עדים פטור המזיק מדין מודה בקנס יעוין בספריהם ובמ"מ פ"ט מהלכות נזקי ממון ובלח"מ שם] א"כ מתורץ קושי' הנ"ל דשפיר מקשה הגמ' דיוקא דרבא מהיכא דדינא כוותייהו פסקינן וא"ל כנ"ל דפטור האדון מדמי שן מטעם טענו חטים דזה לא שייך לענין קנס נזק וצער שאין יכולין למחול ומתוך שלא קנה האדון במחילתו את חיוב הנזק וצער לא נפטר גם מתשלומי שבת רפוי בושת ומחייבים אותו הב"ד לשלם דמי שן ולזה מדייק הגמ' מציעאי לא איתכחשו מידי

אמנם לכאורה סתורים דברים הנ"ל מעיקרם דהא ממקור הדין הנ"ל שקנס אין יכולין למחול הנלמד מדברי הירושלמי בפרק אלו נערות משם נלמד ומבואר היכא שכבר עמד בדין על הקנס הוי כממון ויכולין למחול. א"כ אכתי מאי מקשה הגמ' דילמא לעולם דיוקא דרבא מרישא דסובר שהרישא דומי' דסיפא כמו שהסיפא מיירי בעמד בדין כמו כן הרישא וכיון דעמד בדין לפי דברי הכת השני הי' ביד העבד למחול ופטור האדון גם מדמי השן. ואין שם עדים על האמצעים ומוכח דהכחשה תחילת הזמה ונ"ל ליישב דברש"י ד"ה ואי לא העמידו כו' מפרש דאכתי גברא לא מחייב דאי הוי בעי הוי אתי לבי' דינא ויודה ויפטר דמודה בקנס פטור וחירות דשן ועין קנס היא ע"כ ומקשה באס"ז הא מסקינן לקמן דף ע"ה אמר רב המנונא מסתברא מילתא דרב באומר גנבתי ובאו עדים שגנב שהרי חייב עצמו בקרן אבל אם אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים כו' שהרי פטר עצמו מכלום והכא גבי עבד הוי פוטר עצמו מכלום כיון שיושאר עבדו לא יחויב כלום אמנם לשיטת רש"י לקמן ל"ק דרש"י מפרש וגריס לקמן אמר רבא קפחתי (או קפחתינהו) לסבי דבי רב דהא ר"ג פוטר עצמו מכלום שהכוונה שיש תשובה על דברי ר' המנונא מפלפול רב חסדא ור"ה מדאיתיבי ר"ח לר"ה ממעשה דר"ג מוכח שסוברים שרב פוטר במודה בקנס אף בפוטר את עצמו מכלום וי"ל שקושי' הגמ' קאי הכא אליבא דרבא דאביי הוא שהשיב לו לרבא מדסיפא במיפך והזמה כו'. אמנם לקמן בתוס' בשם ר"ת ובאס"ז גם בשם ר"י בעל התוס' מחליטו לפרש לקמן דברי רבא קפחתי פרושו שנצח רב המנונא בזה את רב חסדא ור"ה שהמה סבי דבי רב שלא ידעו לחלק כמוך א"כ גם רבא מודה לדברי רב המנונא ולכל פשיטות הלכה כן כמבואר מסוגיא הנ"ל איתמר נמי כו' ולשיטה זו לכאורה לא א"ש פירש"י ונ"ל פשוט דאף לגי' ופי' הנ"ל דרבא מודה לדרב המנונא א"ש סוגיא דידן וכפי' רש"י שהקושיא הוא דאי לא נימא שכבר עמד בדין הי' בידו לפטור א"ע דהנה במ"מ פ"ג מהלכות גניבה וביש"ש מקשו דלפי סוגי' הנ"ל היכא דאין מחייב א"ע בכלום לא מיפטר מחמת הודאתו בקנס. ובשבועות פרק שבועות העדות על האיבעי' משביע עידי קנס מהו כו' מקשה הגמ' ממתני' שתבואו ותעידונו שיש לי אצל פ' נזק וחצי נזק כו' ומאי מקשה הגמ' הא שם לא הי' צד חיוב בהודאתו ולא מיפטר מחמת הודאתו ע"כ שפיר יש לחייב שבועות העדות וביותר קשה על הרמב"ם שבהלכות גניבה מסיק הלכה כדברי רב המנונא ובהל' שבועות כ' שהמשביע עידי קנס פטורין מטעם שהי' בידו לפטור א"ע ומתרץ היש"ש שדברי רב המנונא אינם רק בגוונא דטבח ומכר היכא שלא הודה מתחלה על הגניבה ובאו עדים ואח"כ הוא שהודה על הטביחה דלא מפטר בהודאה זו שכבר הי' בידו לחייב א"ע בהודאה מן התביעה הראשונה על הגניבה ולא רצה להודות ע"כ אינה חשובה עוד הודאתו על הטביחה אבל בדבר שאין צד מקום לחייב א"ע בהודאה והנתבע מודה מיד מה שעליו להודות אף שאינו מחייב א"ע בכלום מיפטר בהודאתו ומסיק היש"ש בסוף דבריו בזה שבאמת רבא לא ס"ל לחלק בזה ולכך אמר לרב המנונא קפחתי לסבי דבי רב אבל לפי הסברא הנ"ל המוכחת מסוגי' דמשביע עידי קנס אין פלוגתא בין רב המנונא ובין ר"ח ור"ה שגם ר"ח ורב הונא מודים לסברת רב המנונא ומ"מ שפיר הקשה ר"ח ממעשה דר"ג דבגוונא דשם שלא הי' לר"ג מקום לחייב א"ע הי' לפטרו מצד הודאתו אף אם הי' באו עדים אח"כ כן תורף סיום דברי היש"ש ומסיק דהלכה הוא כרב המנונא וכנ"ל ודלא כרבא וא"ש דברי הרמב"ם: מעתה סרה קושי' האס"ז דשפיר מקשה הגמ' ואי דלא עמד בדין כו' דאכתי גברא לא מחייב וכפי' רש"י דהא בידו להודות ולפטור דאף דלא מחייב א"ע בכלום הי' פטור ע"י הודאתו כיון דליכא כאן שום מקו' לחייב א"ע

ולפי"ז אין מקום לקושי' הגמ' דאכתי גברא לאו בר חיובא הוא רק לפי מה שפסקינן כחלוקו של היש"ש הנ"ל אבל לשיטת רבא שסובר שדברי רב המנונא נסתרים ונצחו ר"ח ור"ה ולא ס"ל לחלק כנ"ל אלא כל מודה בקנס היכא שאין מחייב א"ע בכלום אם באו עדים חייב לשלם ל"ק קושי' הגמ' ול"צ לאוקמי בעמד בדין ומקשה הגמ' שפיר על רבא דיוקא דידי' מהיכא דא"ל מרישא דינא כוותייהו פסקינן דא"ל דלא פסקו כוותייהו מטעם טענו חטים דזה לא שייך