עטרת חכמים חלק ב רב

בק"פ שהמתנה אין בכלל איסור מכירה אף בשארי קדשים רק שאינו מועלת ובפסח שמצינן בי' קני' לאחרים אין מניעה בהקנאה ע"י המתנה כמו כן ה"א שהגזלן קונה ע"י היאוש ולכך הוצרך קרבנו למעט

ודע דלפי דברי התוס' הנ"ל דלא משכחת מכירה בקרבן כ"א בקרבן פסח יש לי מקום עיון. דהנה אי' בגיטין דף נ"ה ע"ב גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כו' כרת מדבריהם מי איכא כו' כרת שע"י דבריהם כו' אוקמוה רבנן ברשותי' כו' ופרש"י אוקמוהו רבנן כו' כי היכא דאוקמה ברשותי' לענין כפרה וקשה לכאורה דלעולא לא הי' התקנה להכשיר הקרבן כ"א מהקרבנות שהכהנים אוכלין מהן. וממילא בק"פ שאינו נאכל אלא למנוייו לא היתה התקנה ולפי דברי התוס' הנ"ל דלא משכחת מכירה בקרבן כ"א בקרבן פסח ומדנקט בהך משנה טבח ומכר ע"כ גם בפסח מיירי והא בפסח גזולה לא היתה התקנה ואסורה להקרבה ולפי דברי רש"י לעיל בעמוד א' נראה לפי האמת היכא דאינו קדוש מצד התקנה הוי חולין גמורה לכאורה י"ל דלסוברים דאף במוכר לפני יאוש דלא אהני מעשיו כלל חייבי' ד' וה' על המכירה כמו כן במקדיש לפני יאוש כמ"ש התוס' בב"ק דף ע"ט אף דלא חל ההקדש כלל י"ל דהך ומכר קאי אף על שארי הקרבנות החטאת ושלמים ואיצטריך לאשמעינן דפטור מדו"ה משום דלאו דידי' קא טבח ולולי טעם זה הי' חייב דו"ה אף דמכירה אינה מכירה כלל כדין המוכר שלמיו לא עשה ולא כלום מ"מ אף בלא הועילו מעשיו חייבו התורה דו"ה אבל אי קשי' הא קשי' לרב ששת דסובר בב"ק דף ס"ח ע"א דלא מחייב דו"ה על מכירה כ"א היכא דאהני מעשיו כגון לאחר יאוש והוא סובר ג"כ שיאוש לא קני ולדידי' לא מתפרש מתני' דחטאת גזולה אלא כעולא דלרב יהודה צ"ל דיאוש כדי קני ואין לומר דרב ששת מוקי הך גנב והקדיש כשהקדישו בעלים ביד גנב. וע"כ צ"ל שסובר כצנועין שיכולין להפקיר ולהקדיש דבר שאינו ברשותו ויקשה לפי"ז לפי מ"ש הפנ"י בגיטין דלכך אין מועיל יאוש כדי מטעם הפקר משום דאין הנגזל יכול להפקיר כשהוא ביד הגנב וכיון שרב ששת סובר דיאוש כדי לא קני. ע"כ סובר דאין יכולים להפקיר דבר שאינו ברשותו וא"כ לא משכחת אליבי' הקדש בעלים ביד גנב ואוקמתא זו הוא רק לשיטתי' דסובר יאוש כדי קני ושפיר מצי סבר כצנועין אבל לרב ששת א"א לומר כן וצריכין לומר לכאורה דרב ששת ל"ל מהב"ע ולא דריש קרבנו למעט גזל חולין והקדישו והיכא דגזל והקדיש דהוי יאוש ושינוי רשות כשר לקרבן ולא היתה התקנה בחטאת גזולה רק כשנודעה לרבים ולא תהא מכפרת כדברי רב יהודה ובלא נודע קם אדינא דאורייתא שהוא קרבן כשר וכן בהקדיש בהמה גזולה לקרבן פסח מתכשר להקרבה. וא"ש דברי המשנה דגנב והקדיש ואח"כ מכר ואף דבחטאת ופסח המקדיש חייב באחריות ולא מיקרי שינוי רשות מ"מ נגמר ההקדש ביאוש ושינוי השם מעיקרא חולין והשתא הקדש כדברי הגמ' בב"ק דף ס"ז ע"א ובתוס' שם דמעיקרא חולין אמנם א"כ קשה לרב ששת למאי אתי מיעוטא דקרבנו וא"ל כדמתרץ רבא בב"ק דף ס"ו ע"ב דגזל קרבן דחברי' דהא לישנא אחרינא ברש"י שם וכן מסקנת התוס' הכוונה בזה לאשמועינן התורה במיעוטא דקרבנו ולא הגזול דהיכא דגזל קרבן דחברי' שאינו מתכשר להגזלן דה"א היכא שנתייאשו הבעלים עולה לרצון לגזלן שקנאה ביאוש וקמ"ל דלא מהני יאוש בקרבן וכל היכא דאיתא ביה גזא דרחמנא איתא וזה א"ש למ"ד יאוש כדי קני שאליבי' דרבה שסובר כן הוא שהוצרך רבא לשנוי' הנ"ל בגזל קרבן דחברי' אבל לרב ששת שסובר יאוש כדי לא קני למה לן מיעוטא על גזל קרבן דחברי' דהא אף אי ס"ד שמועיל יאוש בעלים בקרבן שלהם מ"מ נשאר בו הקדושה דקדושת מזבח אינה מפקעת בשום אופן ותו לא משכחת שינוי השם ע"י הגזלן. דגם בלעדו מעיקרא הי' הבהמה קדושה ובמה יקנה הבהמה כיון דיאוש כדי ל"ק וכיון שא"א לומר דקרבנו ממעט גזל קרבן דחברי' וע"כ למיעוטא אתי גזל בהמת חולין והקדישו וחטאת הגזולה שמכפרת ולא נודעה אינה קריבה ומכפרת רק מצד תקנת חכמים וכדברי עולא. וא"כ נשאר קושי' הנ"ל וכדי ליישב קושי' זו אקדים מה שנלע"ד לפלפל בסוגי' דב"ק דף ס"ה וס"ו שכתבו שם התוס' בד"ה דגזל קרבן דחברי' דהא אמרינן לקמן דף ע"ו גבי גנב שאם שחט תמימים לשם בעלים יחזירו קרן לבעלים כו' ולכאורה אינו מובן קושי' התוס' דהא אף לפי פרש"י אי לאו מיעוט דקרבנו על גזל דחברי' הי' באמת מתכשר הקרבן ורצוי לבעלים הראשונים וא"כ לר' יוחנן דס"ל יאוש ל"ק ואיצטרך קרבנו למעט גזל בהמת חולין והקדישו אחר יאוש ואליבי' ליכא מיעוט על גזל קרבן דחברי' לכך מקשה הגמ' שפיר אליבא דר' יוחנן דהא חזרה קרץ לבעלים משא"כ למ"ד יאוש כדי קני וע"כ ממועט מקרבנו גזל קרבן דחברי' שאינו רצוי לבעלים הראשונים אמנם לכאורה עדיין יש מקום לקושי' התוס' אליבא דר"ל דדחיק לקמן דף ע"ו ומוקי בשחט בעלי מומין בחוץ והיינו משום דהוי קשה לי' דאי בשוחט תמימים בפנים הרי חזרה קרן לבעלים והא ר"ל סובר דיאוש כדי קני וע"כ אתי קרבנו למעט גזל קרבן דחברי' שאינו רצוי לבעלים הראשונים וא"כ לא חזרו קרן לבעלים והקרבן כשר רק שאינו עולה לרצון וא"כ הוי שחיטה ראוי ולא חזרו קרן לבעלים דהא הבעלים צריכין להביא קרבן אחר

ולכאורה י"ל עפ"י מה דאי' בנדרים דף ל"ב אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלו לאכלו מעל ומפרש הר"ן דמיירי שהי' מונח תוך ארבע אמות שלו ומגו דאי בעי זכי לנפשי' זכי נמי להקדש וכיון שלא היתה שלו מעולם ולא זכי בה כלל לעצמו אינו כגזבר עלה לכך אם נטלו לאכלו מעל ע"ש ולפי"ז קשה מאי מקשה הגמ' אי לאחר יאוש הא קני' ביאוש הא אף דיאוש כדי קני מ"מ אם הגזלן אינו רוצה לקנות לא קני כדאי' בסוגיא זו האי זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות א"כ איצטריך קרבנו למעט בגוזל בהמת חולין מחבירו וכשנתייאש הנגזל לא רצה הגזלן לקנותה לעצמו רק זכוהו להקדש וקני ההקדש וכיון שלא זכה לעצמו קודם שהקדישו שפיר ממועט מקרבנו ומאי מקשה הגמ' וצ"ל דא"כ למה תני בהך ברייתא קרבנו ולא הגזול דהא אף בהפקר משכחת כה"ג כשמוצא אדם בהמת הפקר ואינו זוכה לעצמו רק מקדישו ממועט מקרבנו אמנם לפי המבואר שם בר"ן דלכך חל ההקדש משום דדמי לדין מציאה המגביה לחבירו דקני חבירו כ"כ יכול להקדישו אף שאינו זוכה תחלה לעצמו ממילא נשמע דלמ"ד המגבי' מציאה לחבירו לא קני חבירו משום דחב לאחריני גם להקדיש דבר הפקר אינו יכול ועכ"ז נוכל לומר דדוקא בדבר הפקר הוא דאינו יכול להקדיש משום דחב לאחרים שהי' יכול אחר לזכות בו אבל בגזל ונתייאשו הבעלים אף שאין הגזלן רוצה לקנות לעצמו שפיר יכול להקדישו במגו דאי בעי זכי לנפשי' וחב לאחרים ליכא כאן. דהא אף אי לא הקדישו לא הי' אפשריות בעולם לזכות בו באותה בהמה מצד הפסד הגזלן שחייב בהשבתו ובתשלומי דמיה. וכדאי' להדי' בתוס' דף ס"ט ע"א ד"ה כל שלקטו וא"כ תו ל"ק ברייתא דקרבנו ולא הגזול די"ל דמיירי בגוונא דלעיל ומה שהקשיתי דא"כ למה תפס בברייתא ולא הגזול הא אף בהפקר שייך כן לק"מ דבהפקר אין בידו להקדיש משום חב לאחרים משא"כ בגזל דאינו חב לאחרים כלל א"כ א"ש קושי' הגמ' לשיטת רבא והסוברים כוותי' וכפי ההלכה דהמגבי' מציאה לחבירו קני חבירו וכמו שיכול הגזלן להקדיש כך כל מוצא הפקר יכול להקדיש כדברי רבא בנדרים הנ"ל אבל למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו משום דחב לאחרים שפיר יש חילוק בין דבר הפקר לגזל ולפי"ז י"ל אליבא דר"ל שסובר כמ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו א"כ הברייתא דקרבנו ולא הגזול יכול לאוקמא בגוונא דלעיל דלדידי' יש חילוק בין הפקר לגזילה ולא צריך לאוקמתא דגזל קרבן דחברי' דלאוקמתא זו ל"צ רק למ"ד המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו א"כ לר"ל השוחט בהמה גזולה בפנים עולה לרצון לבעלים לכך צ"ל לדידי' בשוחט בע"מ בחוץ ומיושב קושי' התוס'

ובזה יש ליישב ג"כ הקושי' דלעיל על רב ששת דלפי שיטת רש"י בביצה ל"ט ע"ב סובר ר"ש המגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו דחב לאחריני וי"ל דקרבנו אתי למעט בגזל בהמות חולין ונתייאשו הבעלים ואף שיאוש ל"ק הי' בידו להקדישו דהוי יאוש ושינוי רשות או שינוי השם והוי בזה זוכה גם לנפשי' כמ"ש הישיש ב"ק פ"ז כמו שבארתי לעיל באריכות וכיון דאי בעי זכה לנפשי' יכול להקדישה אף כשאין בדעתו להיות לו בה זכי' בעת קניית ההקדש וחב לאחריני ליכא כאן שאין אדם אחר יכול לזכות בו והרי הבהמה קדושה קדושת מזבח רק שאין לה בעלים כי לא הי' דעת הגזלן לזכות בה כלל אף בעת קניית ההקדש ומומעט הקרא דקרבנו דבכה"ג אין הקרבן קרב כיון שאין לה בעלים ובבהמת הפקר לא משכחת כה"ג דהוי חב לאחריני ול"ק לשיטת רב ששת גם י"ל ששייך לומר הואיל ובעי זכי לנפשי' לגמרי ע"י שינוי ואף שינוי שאינו גמורה מועיל אחר יאוש אבל אין לומר דלרב ששת אתי קרבנו למעט גזל קרבן דחברי' וכפירוש ראשון של רש"י שאין עולה אף לבעלים הראשונים דהא דין זה אינו רק גזירת הכתוב דמצד הסברא ראוי שיעלה לבעלים הראשונים כמו שמקשה הגמרא אליבא דר' יוחנן הרי חזרה קרן לבעלים רק למ"ד יאוש קני דאי אפשר לומר דקרבנו אתי למעט גזל בהמת חולין ע"כ צ"ל שממעט גזל קרבן שלא יעלה לרצון ע"ש הבעלים אבל לר"ש שסובר יאוש ל"ק למה ליה לאוקמי בגזל קרבן דחברי' שיהי' גזה"כ נגד סברא חיצונה שלא יעלה לרצון לבעלים הראשונים מצד שהובא הקרבן להקרבה ע"י הגזלן טפי הו"ל לאוקמי למעט גזל חולין שיש בזה סברא שפסלה התורה משום דמהב"ע אינו מצוה: אך כ"ז א"ש רק לשיטת רש"י בביצה אבל לשיטת הקדמונים שם בביצה דרב ששת ס"ל המגביה מציאה לחבירו קני חבירו קושייתי הנ"ל וי"ל דהנה לכאורה אפשר לומר דמש"כ רש"י דלולי תק"ח