עטרת חכמים חלק ב ר

קנין עולמי בעבדי אמאי אוכלים בתרומה כשהיא חללה וצ"ע

נחזור לענין ראשון שלפ"ד הר"ן בנדרים קנין שאינו עולמי לא חשיב רק ק"פ וא"כ א"א לקדש אשה רק על שלשים יום משום דבאשה צ"ל קה"ג וכשמקדשה רק על זמן לא מיקרי קה"ג יעו"ש. כמו כן י"ל לכאורה שאף אם חיוב אונסים מחשב שיהי' כשל הגזלן מ"מ כיון שבעמוד והחזיר לבעלים קאי ואז יופקע חיובו של הגזלן באונסים הרי אין הקני' מצד אונסים רק לזמן דהיינו בעת שהוא תחת יד הגזלן ולמה יהי' עדיף זה מקנין ממש כשאינו אלא לזמן דלא מיקרי רק ק"פ וממילא למ"ד ק"פ לאו כקה"ג א"א לומר שיהי' חשיב כשל הגזלן מצד חיוב אונסים אבל ר' יוחנן לשיטתו שסובר בגיטין דף מ"ח ק"פ כקה"ג י"ל דחיוב אונסים לשעתה מחשב שיהי' כשל הגזלן וא"ש בזה דברי רש"י בסוגיא דרבוצה אליבי' דר' יוחנן דלשיטתו כשהגביה והרביצה שנעשה גזלן עלי' ונתחייב באונסים נעשה כשלו ויכול לאוסרה ומיושב בזה קושי' התוס' מה דפריך שם על רש"י מהא דמקשה הגמ' למ"ד אא"א דשא"ש מהמנסך אף דגם התם בהגבהה קני די"ל שסוגי' דהתם הוא אליבא דהילכתא דפסקינן ק"פ לאו כקה"ג וממילא כל קנין שאין עולמי לא מחשב קנין ע"כ א"א להחשיב לגזלן כשלו מצד חיוב אונסין משא"כ לר"י לשיטתו. ומעתה מיושב גם מה שמקשה בתוס' מדברי ר' יוחנן בעצמו שאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו דכמו שמצינו לענין תרומה דגלי קרא דבעינן קה"ג ממש מדכתיב כספו כמו כן בעבד בדין יום או יומים כדאי' בפ"ק דף צ"א מדכתיב עבדו כך אפשר משמע לי' לר' יוחנן גבי הקדש דכתיב ביתו דהיינו דוקא קה"ג גמור ולכך שפיר ממעט מזה שאין ביד הגזלן להקדיש דשא"ש דאי משום חיוב אונסים הא זה אינו אלא לשעתא ואינו ק"ג ממש ממועט מביתו שהוא קנינו של עולם קנין עולם ולכך ר' יוחנן לשיטתו הוצרך להביא הך קרא ביתו דנשמע מיני' שאין ביד הגזלן להקדיש אף שלשאר דברים מחשב כשלו מצד חיוב אונסים אבל רבא לשיטתו שסובר ק"פ לאו כקה"ג אף בלא מיעוטא דביתו ידעינן שאין ביד הגזלן להקדיש דשא"ש דאי משום חיוב אונסים הא ז"א רק לשעתא ולא עדיפא מקנין לשעתא שאינו קה"ג ממש ואין בידו להקדיש רק זכות הפירות אבל לא הגוף שאין קה"ג נגרר אחר זכות הפירות וממילא אין להגזלן להקדיש כלום ולכך אמר רבא אי לפני יאוש ל"ל קרא פשיטא והיכא שיש לאדם ק"פ יכול להקדיש לפי שיעור זכות הפירות ולא הגוף וכדברי המשנה סוף פ"ז דערכין שדה מקנה אינו יוצאה לכהנים ביובל שאין אדם מקדיש דשא"ש ע"כ

וסמוכין לדברי הנ"ל מדברי הגמ' בערכין דף כ"א ע"א הקדישו הדר בה היכי מצי מקדיש לה איש כי יקדיש את ביתו שמפרש התוס' שם שקאי אם השוכר הקדישו יותר מזכותו והרי מבואר דלולי קרא דכי יקדיש הי' אפשר לומר שביד השוכר להקדיש כולו וקשה מהיכי תיתי לומר כן א"ו כנ"ל דלמ"ד ק"פ כקה"ג אי לאו מיעוטא דביתו ס"ד שיכול השוכר להקדיש כולו וכאשר באמת לפי שיטת רש"י בסוגי' דרבוצה בדברי ר' יוחנן יכול הגזלן לאסור בהמת הגזילה דמחשב כשלו כנ"ל וראי' לדברי הנ"ל מדברי הרמב"ם פ"י דערכין הכ"א והוא ממשנה דערכין דף כ"ח] שכ' בזה"ל אין אדם מקדיש כו' כגון שהחרים בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברי או שדה מקנתו שאין אדם מקדיש דבר שאין גופו שלו ע"כ הרי שמדייק שאין גופו שלו ודוק

עוד בסוגיא

הנ"ל

[שם דף ס"ו ע"ב] תוס' ד"ה דגזל קרבן דחברי' תימא ל"ל קרא כו' דהא המוכר עולתו לא עשה ולא כלום: והי' נראה לאוקמא בפסח שיכול למנות אחרים עמו על פסח כדמוכח בפסחים בפ"ט ע"כ והנה לכאורה קשה דלפי דברי רש"י בפסחי' דף צ' ע"א בד"ה דלא משייר דאביי שסובר דרבי סובר אף מדמי מקח שבקדושת גוף הבהמה לא שייר רק במעות משייר אינשי והממנה אחרים כו' מתנה בעלמא הוא דיהיב להו והנך יהבי לי' ממעות חולין מתנה יעו"ש וא"כ גם בפסח לא משכחת שום מכירה. א"כ קשה האיך קיבל אביי תשובתו דקרבנו אתי למעט גזל קרבן דחברי'. דהא אליבא דאביי ואליבא דרבנן שחולקים על ריה"ג שסובר קדשים קלים ממון בעלים לא משכחת קרבן דחברי' רק בפסח כמ"ש התוס' הנ"ל: ולשיטת אביי בטעמו של רבי אף שסובר שיכול למנות על פסחו ס"ל דלא הוי בפסח שיור וליכא גבי' מכירה וא"ל דאתי' כריה"ג דא"כ לא הי' צריכים התוס' לתרוצם. א"ו שכוונת' התוס' הוא דאכתי קשה לרבנן דריה"ג א"כ קשה כנ"ל

וי"ל דהנה עיקר קושי' התוס' יש מקום עיון בהקדים לשון הרמב"ם פ"ד מהלכות מעילה הלכה ח' שכ' בזה"ל המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום. ודין תורה שיחזרו המעות חולין כמו שהיו כו' ואין כאן מעילה לא מד"ת ולא מד"ס ע"כ ובפ"ו הלכה י"א מהלכות ערכין כ' בזה"ל מחרים אדם בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים בין חרמי כהנים בין חרמי בדה"ב כו' הי' נדבה והחרימן כיצד פודין אותן אומדים כמה אדם רוצה ליתן בבהמה זו להעלותה עולה שאינו חייב בה וכל הנותן אותו שיעור יקריב בהמה זו נדבה כמו שהיתה ע"כ מבואר מזה שקרבן עולה נדבה נקרב עבור איש שנתן כפי אומד הנ"ל והוא סותר לכאורה דברי הגמ' הנ"ל ודברי הרמב"ם בעצמו בהלכות מעילה הנ"ל דאין מכירה בעולה ורש"י על הך משנה דערכין דף כ"ח ע"ב כ' בזה"ל אומדים אותו כו' ובאותן דמים יתן זה כו' הרי שדקדקו יתן זה שנשאר הקרבן לעולה עבור בעליו שעליו מוטל ליתן להקדש כשיעור טובת הנאה אבל על הרמב"ם שמבאר להדי' שגם אחר הנותן דמי אותו טוה"נ מקריב בהמה זו לנדבה דהיינו לנדבת עצמו כאלו העולה שלו קשה כנ"ל דהא המוכר עולתו לא עשה ולא כלום וצ"ל לכאורה שהרמב"ם סובר שאין הטעם במניעות במכירות עולה ושלמים משום שצריכות נקרבת לשם בעלים הראשונים דא"כ אף לריה"ג שסובר קדשים קלים ממון בעלי' מהראוי שלא יועיל המכירה והרי שם בפסחים דף צ' מבואר בדברי אביי דלריה"ג מוכר אדם שלמיו והא אף לריה"ג לאחר שחיטת הקרבנות אף בקדשים קלים אמרינן משלחן גבוה קא זכי ואין תועלת במכירת שלמים מצד ממון בעלים רק שיהי' נקרב על שם השני דאל"כ למאי מכור דאי לאכילת הבשר הא בעת שיגיע היתר אכילה אין שם בעליו עליו ואף שמכירה היא מחיים אם אינה רק על אכילה הוי כמכר ממון גבוה א"ו שמכירה היא שתהי' נקראת שלמים של הקונה ונקרבת על שמו' וכיון שנשמע מזה דבכה"ג לא נקרא שינוי בעלים כיון שבשעת הקרבה שייכא להלוקח והוא בעליו כ"כ אם לא הי' איסור אחר במכירו' עולה לא הי' מנוע מצד שינוי בעלים א"ו שטעם הברייתא דמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום הוא כיון שכבר הקדישו והוא ממון גבוה אין לבעלים בו זכות מכירה אבל לריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים יש לו זכות מכירה מעתה י"ל בדוקא מכירה אסורה אבל במקדיש לבדה"ב אין שם מכירה ואינו בכלל מוכר והטוה"נ שייך להקדש עולתו ולכך ביד הנותן הטוה"נ להקדש להקריב העולה לנדבת עצמו ומיושב דברי הרמב"ם הנ"ל

אבל לפי"ז נשאר על הרמב"ם קושי' המל"מ בהלכות מעילה דלמה פסק דהמוכר שלמיו לא עשה ולא כלום הא הוא סובר כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים הוא ולולא דברי הנ"ל הי' אפשר לומר כתירוץ הצל"ח בפסחים דאביי סובר למימר כך דלריה"ג יכול למכור שלמיו אבל מדברי רב אושעי' דמוקי בממנה זונה על פסחו. ולא מוקי כריה"ג מוכח דלא כסברת אביי רק שאף לריה"ג המוכר שלמיו לא עשה ולא כלום משום שינוי בעלים כן תורף כוונת הצל"ח וקיימתי כן בהשקפה הראשונה מסברא דנפשי אבל לפי דברי הנ"ל נסתר תירוץ זה והוכחה גלוי' מדברי הרמב"ם. בהלכות ערכין דבכה"ג לא מיקרי שינוי בעלים ומה שאמרו בהמוכר עולתו ושלמיו אינו רק מטעם שאין מכירה בהקדש קדושת מזבח וכמו שאין לכהני' זכות מכירה בחלקם שזוכין משלחן גבוה הנלמד מקרא כדאי' בקידושין דף נ"כ ונ"ג ע"ש שלמ"ד קדשים קלים ממון גבוה לא ידעי איסור מכירתו רק מקרא האמור גבי חלק כהנים. וצ"ל דסברא פשוטה היא שאין לחלק ביניהם כמו כן אף מחיים בקדשים קלים למ"ד שממון גבוה הם משעת הקדש אין בו לבעלים זכות מכירה. רק שאין מחזיקים טובה זה לזה מחמת אותו כיבוד כמ"ש התוס' בחולין דף ק' ע"א ד"ה שאני דלכך לא מיקרי חתיכות חטאת ראוי' להתכבד משום דאין מחזיקין טובה זל"ז דלכל בני אהרן תהי' איש כאחיו כתיב וכוונתו דלדברי הגמרא בקידושין דף נ"ג שנלמד מפסוק זה שאין מכירה בחלק הכהנים בקדשים יעו"ש עכ"פ מבואר מזה דאף שמכירה אסורה מ"מ במתנה בלי החזקת טובה מותר ומדברי רש"י בפסחים דף צ' שכ' מתנה בעלמא הוא דיהיב להו והנך יהיבא לי' מעות קלי מתנה כו' מבואר דאף בהחזקת טובה גלוי מותר ליתן במתנה ואף למ"ד שסובר קדשי' קלים ממון גבוה דהא דברי רש"י הנ"ל המה אליבא דרבי דאתי' הברייתא הממנה אחרים עמו על פסחו וסיפא דהך ברייתא המוכר עולתו ושלמיו כו' כוותי' הרי אף שסובר שאין מכירה בשלמים מ"מ מותר למנות אחרים על פסחו היכא שנותן להם חלק בפסחו דרך מתנה ואף שכנגד זה נותנים ממעותיהם מתנה לו ומתנה זו גבי פסח הוי הקנאה מחיים וגופא של הבהמה להממנים עמו דאל"כ לא מיקרי פסח שלהם ויקחו להם כתיב הרי שאף מתנה אינו בכלל מוכר עולתו ושלמיו וכ"ש היכא שהזכי' באה מצד יאוש בעלים וא"כ אינו מובן קושי' התוס' הנ"ל די"ל אף דמוכר עולתו לא עשה כלום מ"מ אי לאו קרבנו ה"א שזכה הגזלן ביאוש ונקרב הקרבן לעצמו גם על תירוץ התוס' חוץ מה שכבר הערותי כנ"ל קשה לי עוד דהא תירוץ דרבא דקרבנו אתי למעט גזל קרבן דחבירו הוא אליבא דרבה ולגירסת איזה מהקדמונים השיב רבה בעצמו תשובה זו לאביי ובסוגי' הנ"ל בפסחים פליגי רבה ור' זירא חד אמר כו' כי פליגי במצה ומרור דרבי סובר כיון דהכשרו