עטרת חכמים חלק ב קצט

וא"כ לא קשה כלל ממתני' דגנב והקדיש ואח"כ טבח שי"ל שמיירי בלא יאוש לכך אם הי' טובח קודם שהקדיש הי' חייב בדו"ה אבל אחרי שהקדיש תחלה וחל ההקדש מדרבנן ומחמת זה הוי כמיאש מבעלים ואף שאינם יודעים שהוקדש הא יאוש שלא מדעת ג"כ הוי יאוש אליבא דרבא וע"י אותו היאוש קנה ההקדש אותה הבהמה מדאורייתא וראוי הוא לפתח אוהל מועד. ולכך בשחטה בחוץ חייב אבל לעולא שסובר יאוש כדי ל"ק מקשה רבא שפיר דאף כשיש יאוש אינו ראוי מדאורייתא לבא לפתח אוהל מועד

אך מסתימת דברי ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש משמע דשום קדושה לא חלה ע"י הגזלן אף במקדיש לקרבן חטאת. מזה מבואר שתק"ח להכשיר חטאת לא הי' רק אחר יאוש ולא כדברי איזה מהקדמונים שמביא הרשב"א הנ"ל ולפי"ז יש לפרש דברי הגמ' בקידושין נ"ב ע"א והוא לא אמר הכי והאר"י כו' ה"ק מי אמר רב כוותי' כו' יעו"ש ולכאורה אינו מובן למה הי' זר בעיני ר"י שרב יאמר כוותי' ולפמ"ש א"ש דהתוס' והרשב"א כתבו שם דהא דהוצרך ר' יוחנן לאשמעינן שאין ביד הגזלן להקדיש דה"א משו' דלחומרא חל איסור הקדש מדרבנן כ"כ בקידושין ה"א שאם קידש אשה בגזל שאין בו יאוש צריכה גט מדרבנן ורב סובר בב"ק יאוש כדי קני וקשה לדידי' כקושי' ר"י לר"ל מגנב והקדיש אמנם אם נאמר דאף בלא יאוש כשמקדש הגזלן אסור מדרבנן יכולין לתרץ הך משנה דמיירי בשלא נתייאשו הבעלים וע"י ההקדש של הגנב שחל מדרבנן להיות יאוש דאורייתא כנ"ל ואפשר לתרץ בזה המשנה אליבא דרב כשנאמר שהוא סובר כרבא דיאוש של"מ מהני או דמוקי למתני' שידעו הבעלי' כשהקדיש הגנב אבל אי ס"ל כר"י שלא חל ההקדש אף מדרבנן קשה המתני' הנ"ל עכ"פ לכאורה לא מתורצת לדעת ר' יוחנן הך מתני' דגנב והקדיש לשיטות רב דיאוש כדי קני אם לא שנאמר דאף קודם יאוש יכול הגנב להקדיש הקדש מדרבנן ולזה הי' מתמה מי אמר רב כוותי' אבל לפי האמת צ"ל דרב מתרץ המשנה הנ"ל כמו ר"ל בשהקדישו בעלים ביד גנב רק ר"י שלא נחית לזה דאינו סובר כצנועין שפיר הי' מתמה כנ"ל

באופן אחר יש ליישב הדקדוק שדקדקתי לעיל דר' יוחנן מביא הפסוק איש כי יקדיש את ביתו למעט שאין ביד הגזלן להקדיש ואביי ורבא אמרו בסתם ואי לפני יאוש למה לי קרא שנשמע מדבריהם שכך סברא חיצונה לכאורה י"ל דסברא חיצונה אינו רק שלא יכשר הקרבן עבור הגזלן כיון שעדין לא נתייאשו הבעלים מה"ת יהי' בידו להקריב לצורך עצמו דבר שאינו שלו אבל איסור הקדש ה"א שיחול לולא מיעוטא דביתו ולכך בפלפול אביי ורבא על הברייתא דקרבנו ולא הגזול אילימא לפני יאוש למה לי קרא פשיטא דאף אם הי' מקום שיחול איסור הקדש ע"י הגזלן מ"מ פשיטא שאין להקריב עבורו כנ"ל אבל ר' יוחנן דאקשי לר"ל ממתני' דגנב והקדיש דשם אף אי לא חזי להקרבה עבור הגנב מ"מ אם הי' איסור הקדש תופס בו הי' מיפטר מדו"ה על הטביחה ומכירה שאחר ההקדש ולכך הוצרך ר"י בקושייתו מזה לר"ל להביא הדרש דביתו דמזה מוכח דאף להקדיש אין ביד הגנב והגזלן קודם יאוש. אמנם לפ"ד התוס' בדף ע"ט דבקדשי בדה"ב יש חיוב דו"ה על ההקדש עצמה דמה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לשמים וכדברי הברייתא שם דגנב והקדיש חייב ובהך מתני' דגנב והקדיש ואח"כ טבח דפטור מדו"ה מיירי בקדושת מזבח כיון דנקרב ע"ש גזלן שמו עליו ולא הוי כמכירה וא"כ מוכח דהך מתני' מיירי בקדשי מזבח ושהמה כשרים להקרבה עבור הגזלן וע"ז הי' ר"י להקשות אי לפני יאוש פשיטא ועוד לפי מה שבארתי אליבא דרבא שסובר יאוש שלא מדעת הוי יאוש היכא שחל איסור הקדש ממילא הוי כיאוש מבעלים וא"כ אי ה"א שיש ביד הגזלן להקדיש בהמת גזילה שיותפס בה איסור הקדש ממילא ע"י תפיסת איסור זה מיואש מבעלים ויש גם יאוש ולמה אמר רבא אילימא לפני יאוש ל"ל קרא א"ו שסברא חיצונה הוא שגם איסור הקדש אי אפשר להיות מחמת הקדש של הגזלן קודם יאוש

וכדי ליישב זה הדקדוק אקדים דאיתא בחולין דף מ"ם ע"א אמר ר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ג כו' כ' רש"י שם ד"ה רבוצה לא מבעי' עומדת דכשהגביה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשה שלו וכ' שם בתוס' ד"ה רבוצה בזה"ל פי' בקונטרס כו' ואין נראה דכי הגביה נמי לא קני לה לענין שתחשוב שלו אם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהא גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו כו' ע"כ יעו"ש והנה לכאורה מחלוקת רש"י ותוס' מבואר בגמ' דע"ז דף ט"ו ע"א שאמרו שם בגמ' על מתני' ובכל מקום אין מוכרים בהמה גסה מ"ט כו' שמא יעבד בה מלאכה בשבת ומקשה הגמ' ונעבד כיון דזבני קני' ומשני גזירה משום שאלה ומשום שכירות מקשה הגמ' שאלה קני ואגרה קני ומפרש רש"י שם שאלה קני לימי שאילתה דכיון דחייב באונסין הרי הוא שלו אלא אמר רמי ברי' דרב ייבא כו' מתקיף לה רב שישא ברי' דרב אידא שכירות מי קני כו' והא תנן אף במקום שאמרו להשכיר כו' שאני ע"ג והא תנן ישראל ששכר פרה מכהן וכהן ששכר פרה מישראל אעפ"י שמזונותי' עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה ואי ס"ד שכירות קני' אמאי לא יאכילנה פרה דידי' הוא אלא ש"מ שכירות לא קניא ע"כ היוצא מסוגיא זו דסברת רמי ברי' דרב ייבא דשאלה הוי כשלו כיון שחייב באונסין והוי כפרתו של עכו"ם השואל ואין על ישראל בעל הבהמה איסור שכירות בהמתו ורב שישא פליג עלה ולכאורה הוא ממש כעין מחלוקת רש"י ותוס' הנ"ל וקשה על רש"י מסוגיא דהא להלכתא מסקינן שם דשכירות לא קני' ואף בשאלה דחייב באונסין לא מקרי בהמתו של השואל וי"ל דהנה לכאורה קשה מה מקשה ר"ש שם ממתני' כהן ששכר פרה דהא בודאי אף אי הוי אמרינן דשכירות ליומא ממכר מ"מ לא הוי קנין הגוף גמור כ"א קנין פירות דהרי אף המוכר שדהו ביובל שהוי מכירה גמורה מ"מ כיון שחוזר ביובל לא מיקרי רק קנין פירות וכן כ' הר"ן לנדרים דף כ"ט ע"א שלכך א"א להיות קדושי אשה על שלשים יום דקנין באשה ע"י קידושין צ"ל קנין הגוף שאינו רק כשהוא קנין עולמות דכל קנין שאינו עולמות ק"פ בלחוד מיקרי כדמוכח בסוף פרק השולח יעו"ש ובתוס' יבמות דף ס"ו ע"א ד"ה אלמנה כתבו בהדיא דלכך בעבדי מלוג אינם אוכלים בתרומה משום דאף למ"ד ק"פ כקה"ג מ"מ לענין תרומה אין להאכיל בתרומה רק כשיש קה"ג דמצד ק"פ לא חשיב קנין כספו ומביאים עוד ראי' דבריש פרק בתרא דכריתות דף כ"ד איתא דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה אעפ"י שאין לרב פירות ואפילו למ"ד ק"פ כקה"ג ע"כ וא"כ לכאורה לא קשה מהך דכרשיני תרומה אף דבכ"מ שכירות ליומא ממכר מ"מ אינו אלא ק"פ ובתרומה גלי קרא דבעינן קה"ג ולכך אסור להאכיל הכהן כרשיני תרומ' הבהמ' המושכר לו דהא אין לו בה רק קנין פירות וצ"ל דאף לסברת התוס' שק"פ אינו מועיל בתרומה מ"מ נא בעינן לענין האכלת תרומה קה"ג ממש דהיינו קנין עולמי דהא עבדי צאן ברזל אוכלים בתרומה ולשיטת רב יהודה ביבמות דף ס"ו ע"א המכנסת שום לבעלה והיא אומרת כלי אני נוטל הדין עמה משום שבח בית אביה ומסיק שם הגמ' אליבי' דלכך עבדי צ"ב אוכלי' בתרומה אף שאינ' שלו מ"מ כיון שהמה באחריותו של הבעל אף לענין כחשה ונפחת דמי' ואעפ"י שחוזרת בעיני' אם לא יפחתו מ"מ כל כמה דלא הדר דידי' הוא יעו"ש הרי שמועיל בתרומה שם קנין אף שאינו קנין עולם דהא הדר לדידה וגם בחיי' אינו רשאי הבעל למכור מנכסי צ"ב לפ"ד י"א באה"ע סי' צ' אם מכר המכר בעל ע"ש וכיון דהלכתא כרב יהודא הנ"ל שפיר מקשה רב שישא הנ"ל דאי שכירות ליומא ממכר אמאי כהן השוכר פרה אינו רשאי להאכיל כרשיני תרומה ומעתה י"ל הא דלא נחית רמי בר ייבא לאתקפתא הנ"ל שאפשר סובר הוא כרב אמי שחולק ארב יהודא הנ"ל וסובר שהדין עמו ולדידי' יכולין לומר שלענין האכלת תרומה בעינן ק"ג ממש ולכך כהן השוכר פרה אינו מאכיל כרשיני תרומה דאף ששכירות ניומא ממכר מ"מ ממכר כזה שאינו עולמי' לא מקרי ק"ג ממש ומעבדי צ"ב לא קשה דהתם הוי ממש לשיטת רב אמי שהדין עם הבעל

ובפשיטות יותר אפשר לומר לכאורה לפמ"ש בשו"ת מהרי"ט סי' מ"ד בפלפולו שם בדין מציאה בבית המושכר אם שייך המציאה לשוכר או למשכיר כ' בזה"ל וצ"ע גם אם שייך זה בפלוגתא דק"פ כקה"ג ומדברי תשובת רבינו אביגדור מבואר שהוי ק"פ ואף שפסקינן שק"פ אינו כקה"ג מ"מ שייך המציאה להשוכר שגם זה מכלל הפירות כן נ"ל בכוונת דבריו יעו"ש ולפי"ז י"ל דמה שאין ק"פ מועיל להאכיל בתרומה למ"ד ק"פ כקה"ג נלמד מקרא פ' אמור וכהן כי יקנה נפש קנין כספו וגו' ובכלל קנין אינו רק אם הוא במכירה אבל לא בשכירות דשכירות ליומא לאו קני ואינו מקרי קנין וכיון דמומעט שכירות ממילא נשמע דק"פ לאו כקה"ג לענין תרומה דאל"כ אמאי אין שכירות מאכיל הא יש בו ק"פ. וכ"ז לפי האמת דשכירות ליומא לאו ממכר ואינו בכלל קנין כספו אבל לדברי רמי שסובר שכירות ליומא ממכר ונוכל לומר שגם שכירות בכלל הקרא דקנין כספו אין לנו מיעוט דק"פ לא יאכיל בתרומה למ"ד ק"פ כקה"ג ושפיר מקשי מתרומה. אבל צ"ע דלכאורה מוכח מפשטא דקרא תושב כהן ושכיר לא יאכל שקאי על נרצע ועל הקנוי קנין שנים וכ' רש"י בחומש בא הכתוב ולימדך כאן שאין גופו קנוי לאדוניו לאכול בתרומתו ואי ס"ד דגם ק"פ יאכל מה בכך שאין גופו קנוי הא יש לו בעבד זה ק"פ והנה למ"ד דעבד עברי אין גופו קנוי י"ל כיון שבעברי ליכא כלל קנין גוף בשום אופן אין לומר ק"פ כקה"ג אבל לרבא שסובר בקידושין דף ט"ז דע"ע גופן קנוי הרי שיש קנין הגוף בעבד ואחרי שעכ"ז אסור לאכול בתרומה הרי דגלי קרא דבעינן לענין אכילת תרומה קנין גוף עולמי וא"כ איך אפשר לומר כיון ששכירות ליומא ממכר תהי' הבהמה אוכלת בתרומה וכי עדיפ' מעבד שגופו קנוי עד היובל ואינו אוכל ומה מקשי מכהן ששכר פרה מישראל וכמו כן קשה לרב יהודא הנ"ל שסובר הדין עמה ואין להבעל