עטרת חכמים חלק ב קצה

אפשר ועיקר קושי' הגמ' ה"ד אינו רק על התחלות דברי ר"ש שהקדים לומר יש בנוגח מה שאינו ברובע רובע אינו משלם את הכופר דמשמעותו שיש שייכות כופר רק שהתורה לא חייבה לשלם וע"ז מקשה הגמ' ה"ד דהא ליכא שייכות כופר ולא יתכנו דבריו שאמר אינו משלם את הכופר ולזה מתרץ אביי דהוצרך ר"ש לאשמעינן דלא נטעה לומר דיש לחייב כופר ברובע היכא דאתי' לבי דינא וכו' מ"ד כו' קמ"ל ועל כוונה זה הוא גם תרוצו של רבא דהשמיענו ר"ש דליכא חיוב כופר היכא דרבעה וקטלה כיון דלהנאת עצמו הי'

היוצא מזה דתרוצם אינם רק ליישב לשון ריש שאמר רובע אינו משלם את הכופר ועדיין אינו מתורץ דלפי האמת שאין לחייב כופר ברובע מטעם של אביי בגוונא דידי' ומטעם של רבא בגוונא דידי' א"כ ממילא הוי כלא אפשר מציאות חיוב כופר ברביעה ואיך עשה ר"ש מזה פירכא וצ"ל כמו שכתבתי שר"ש סובר דנין אפשר משא"א וגם פירכא עושין משא"א. וסברא הנ"ל שכתבתי שאין לעשות פירכא מדבר שא"א מחולקים הקדמונים וקצת מזה הוא נשמע מדי הפוס' בב"ק דף פ"ח ע"א מה לאשה שכן אינה ראוי למילה וכתבו שם בתוס' אע"ג דלא שייכא במילה פירכא הוא וי"מ דאין מצוה למול את בנה וליתא דא"כ אמאי קאמר קטן יוכיח עכ"ל אמנם באס"ז שם מחזק דברי הי"מ וכתב בשם רבינו ישעי' ז"ל בזה"ל אע"ג דלא אפשר הוא י"ל שלא ציוה הכתוב להטיף ממנה דם ברית עכ"ל הרי שסובר רבינו ישעי' שאין לעשות פירכא משאי אפשר וי"ל שגם רבינו אפרים סובר כן וכמו שכתבתי ודוק

ודע שיש צ"ע בדברי הרמב"ם בפ' י"ב מהלכות עדות שבדין ב' הביא תחלה הדינים דפלגינן דבורא ומסיים וכן כל כיוצא בזה. ואח"ז כ' בזה"ל פלוני רבע את שורי הוא ואחר מצטרפין להורגו שאין אדם קרוב אצל ממונו עכ"ל וכתב הכ"מ שהרמב"ם מפרש כפי' רש"י בסנהדרין דף יו"ד ע"א כיון דאין אדם קרוב אצל ממונו לא פלגינן דבורא והשור יסקל ע"כ אמנם לע"ד נראה שמ"ש הרמב"ם מצטרפין להורגו קאי על הריגת אדם הרובע ולא על השור דאי הי' כוונתו גם על השור הי' לו לבאר שמצטרף להרוג את הרובע ואת השור ולהבין כוונת הרמב"ם אקדים מ"ש שם בסנהדרין דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה דאין. פלגינן דבורא גבי פלוני רבעני אין הכוונה דאמרינן שלא הי' לרצונו כ"א לאונסו דבכה"ג לא פלגינן דבורא דהוי בחד גופא רק דפלגינן דבורא ואמרי' דלא הי' רבע אותו כלל כ"א אחר ומסיימו שם בתוס' בזה"ל וכן מוכח מפ' רבע שורי דאי הוי אמרי' אדם קרוב אצל ממונו ה"א כו' בין אונס לרצון עכ"ל ולכאורה אינו מובן דמנ"ל להתוס' דלפי הה"א דאדם קרוב אצל ממונו הי' נאמן הרובע דהא אפשר לומר דמאי דמבעי' לקמן אי אין אדם קרוב אצל ממונו לא קאי לענין מיתות השור לחודא כפי' רש"י לקמן אלא גם לענין הרובע. והכי מבעי' לי' מי אמרי' אדם קרוב אצל ממונו ולא מהימנין לי' להרוג את השור וכיון דלא מהימנינן לזה לא מהימן גם להרוג את הרובע דאי אפשר להאמין דיבור לחציו ופלגינן דבורא א"א לומר כאן דבשור אין חלוק בין נרבע באונס או ברצון וליפלוג דבריו ולומר שרבע שור אחר א"א לומר כלל דאין אומרים פלגינן כי האי לחדש דבר ודלא כדברי התוס' דשפיר הוכיח התוס' דאמרי' פלגינן כי האי שהתוס' ס"ל כמ"ש רש"י לקמן בד"ה הדר פשטה. דאף לפי האמת אמרינן דאדם קרוב אצל ממונו ולכך אין השור נהרג עפ"י בעלים ורק בכה"ג שמעיד בעל השור גם על הרובע הוא דאמרינן אין אדם קרוב אצל ממונו כלומר לענין פלגינן דבורא דכיון שעכ"פ נהרג הרובע עפ"י עדות של בעל השור הורגין גם השור וא"כ לפי"ז מוכח דהאיבעי' לא הי' רק לענין הריגת השור דא"ל כמ"ש לעיל שלה"א דאדם קרוב אצל ממונו הי' גם הרובע פטור א"כ אמאי הדר ופשטה אין אדם קרוב אצל ממונו כו' והורגים הרובע והשור. הא נהפוך הוא כיון דלא היה אפשר למקטלי' השור עפ"י עדות בעליו דהא קרוב הוא אצל ממונו וממילא גם הרובע פטור ואיך אפשר להפוך הדין ולומר שהרובע נהרג ומחמת שהוא נהרג גם השור נהרג הא ע"ז אנו דנין בתחלה שלא יהרג הרובע כלל דלא אמרי' פלגינן דבורא ולהמציא שרבע שור אחר. וא"כ שפיר הוכיחו התוס' דאמרינן פלגינן כי האי וא"כ אף אי לא הי' דנין השור להריגה על עדות בעליו מ"מ הי' הרובע נהרג ואין דינינו כ"א אם להרוג את השור או לאו וע"ז שפיר פשטה דכיון שעכ"פ הורגין בעדות זו את הרובע דנין גם את השור להריגה דאף דאדם רוב אצל ממונו בכה"ג שיהי' מהצורך למיפלג דבורא לא אמרינן ודם קרוב אצל ממונו וא"ש הוכחת התוס' הנ"ל אמנם לפי שיטת התוס' בזבחים דף ע"א בתוס' ד"ה עפ"י ע"א דלפי האמת לא אמרינן כלל בשום מקום אדם קרוב אצל ממונו ואף היכא דליכא עדים על הרובע נהרג השור עפ"י בעליו בצירוף ע"א נוכל לסתור הוכחת התוס' הנ"ל ואציע מקודם מ"ש שם ברש"י דלכך אין השור נסקל עפ"י בעליו משום דמודה בקנס פטור ומקשי' התוס' בזה"ל וגבי פ' רבע שורי בפ"ק דסנהדרין מפרש משום דאדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן ונהרג שורו ולא פלגינן דבורא אלא הרובע והשור נהרגין ואי קנס מיקרי כי נמי אמת הוא שרבע שורו אמאי נהרג שור על פיו והא מודה בקנס פטור עכ"ל אבל לפי דברי הראשונים י"ל שבאמת אין השור נהרג כלל משום דמודה בקנס פטור והאיבעי' דגמ' לא הי' רק לענין דין הרובע. והכי קא מבעי' מי אמרינן אדם קרוב אצל ממונו ולא מהימנינן כלל לענין השור כמו כן א"א להאמין על הרובע דלא פלגינן דבורא ולמיפלג ולומר שרבע שור אחר בלא"ה לא אמרינן דלא אמרינן פלגינן רק למיפלג מהדברים שאומר העד אבל לא להוסיף דבר חדש או דילמא אדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן ומהימן בעל השור גם על שורו והא דאין נהרג השור עפ"י בעליו אינו משום דלא מהימן רק משום מודה בקנס וכיון דלא נתבטל נאמנותו בדבריו על השור א"א נתבטל עדותו שמעיד על הרובע דהא פטור השור אינו רק מטעם מודה בקנס ולא מצד חסרון הנאמנות וע"ז הדר פשטה דאין אדם קרוב אצל ממונו והי' להאמין בעל השור בעדותו על שורו אף כשלא הי' מעיד על הרובע ומה שאין השור נידון על פיו אינו רק משום דפוטרו בהודאתו כדין מודה בקנס וממילא קם עדותו בצירוף אחר על הרובע ודנין אותו על פיהם והשור אינו בסקילה מחמת שבעל השור פטרו בהודאתו כדין מודה בקנס ומסולק קושי' התוס' בזבחים מעל פרש"י שם. דלשיטת רש"י שם דעל פי בעלים הפטור משום מודה בקנס יש לפרש הסוגי' דכאן בסנהדרין דהאיבעי' אי אדם קרוב אצל ממונו או לא לא הי' רק אי יהי' דין הרובע להריגה עפ"י עדות בעל השור ולא מבטלינן לעדותו מצד שאין השור נהרג דאי אדם קרוב לממונו מבטלינן העדות נגד הרובע ואי אין אדם קרוב אצל ממונו קם העדות על הרובע והשור יפטר משום מודה בקנס מעתה י"ל שכן הי' הרמב"ם מפרש הסוגי' וסובר דלפי האמת ג"כ אין השור בסקילה ורק הרובע נהרג ואף דלא שייך כאן פלגינן דבורא דהא על שור אחר לא אמרינן ובאותו שור ליכא למפלג דהא לגבי השור ליכא חילוק בין אונס לרצון מ"מ אין לבטל עדותו של בעל השור נגד הרובע דהא באמת מהימנינן לדבריו גם על שורו ולא מפטר רק משום מודה בקנס דאין אדם קרוב אצל ממונו וא"ש דברי הרמב"ם שמ"ש הוא ואחר מצטרפין להורגו קאי על הריגת הרובע וכדי שלא יוקשה דאמאי הורגין הרובע נימא דכשם שאינו נאמן לגבי השור כך מבוטלים דבריו נגד הרובע ע"ז מסיים לפי שאין אדם קרוב אצל ממונו והוא באמת נאמן גם על שורו רק דמיפטר השור משום הודאת בעליו שנקרא מודה בקנס

עוד בסוניא הנ"ל

רש"י ד"ה מודה בקנס כו' וה"ה דהוי מצי למיפרך אעד. אחד פשיטא ע"כ. ובד"ה כופרא כפרה כ' רש"י לפיכך אי לא מעטי' ה"א לחייב בין בע"א בין עפ"י עצמו כי היכא שתהוי לי' כפרה ע"כ משמע בזה דגבי מועד שיש חיוב כופר הוי כע"א מעיד שפלוני חייב קרבן וכן ביאר להדיא באס"ז בשם הראב"ד גם בשם הרא"ש ובשם המאירי הביא ג"כ כן בדף מ"ם. ויעוין תוס' ב"ק דף ט"ו. ועפי"ז יש לכאורה להבין דברי הריטב"א בחידושיו למכות דף ב' פ"ב דאיתא שם ארבעה דברים נאמרו בעדים זוממין כו' ואין משלמין את הכופר כו' קסברו כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו ומקשה הריטב"א דאכתי למה יהי' פטורין מלשלם הכופר שהיו מחייבין אותו לקיים בהם כאשר זמם כו' ומתרץ כיון דכופרא כפרה אלו לא רצה לתת כופר לא היו כופין אותו ואם הי' יודע בעצמו שלא הי' כמו שהעידו לא הי' נותן וכיון שכן אין כאן דין הזמה כו' נ"ל עכ"ל

ולכאורה אינו מובן דאכתי לתחייבו מדין הזמה היכא שבעל השור לא ידע אם משקרים בעדותן אבל לפי הנ"ל ניחא דבכה"ג שאין בעל השור יודע מתחייב בכופר אפי' רק ע"פ ע"א והיכא שהחיוב יש גם בע"א אף אם העידו שנים אינם בדין הזמה דדין הזמה לא נאמר רק היכא שנאמנות העדים היו מצד שני עדים

אמנם ז"א לפ"ד הריטב"א שכ' שם במכות דגם ר"ע סובר כופרא כפרה כדמוכח שם במכות והא דאמר ר"ע לר"א והלא הוא עצמו אין משתלם מגופו כו' ולא נחית ל דר"א שדינו בהמית ע"פ ע"א או ע"פ בעלים משום שסובר ר"ע כרבה שאמר דאם אין השור בסקילה אין חיוב כופר א"כ לא משכחת כלל לר"ע מציאות חיוב כופר ע"פ ע"א כשאין הבעלים מכחישי' דהא אינו בסקילה אמנם באס"ז לב"ק ד"ה אין דינו כתב בשם רבינו ישעיה דאפשר לומר שסובר ר"ע דאף כשאין השור בסקילה חייב כופר גבי מועד דהתורה רבתה מאם כופר לרבות שלא בכוונה כמו בכוונה אבל בתם דלא משכחת חיובא היכא שחייב סקילה משום דאומר הביאו לב"ד כו' ליכא עוד לחייבו היכא שאינו בסקילה ולכך, חולק ר"ע על ר"א יעו"ש וא"כ א"ש דברי הראשונים: