עטרת חכמים חלק ב קצד

חדושי מסכת בבא קמא בסוגיא דכופרא כפרה [דף מ"א ע"ב]

בתוס' ד"ה עפ"י ע"א כ' ותימא לר"י וכו' ובפ"ק דסנהדרין כו'. לכאורה י"ל דחיוב מיתת השור יכולה שתהי' מב' פנים. אחד מצד עונש השור עצמו כיון שהרג את האדם ציותה התורה לעונש בסקילה והוא בכלל ובערת הרע וגו' דגם הריגת שור הוא מכלל זה כדאיתא סוף חולין [ודלא כדברי הכ"מ בפ"י מהלכות נזקי ממון דין ז'] לפסק הלכה כת"ק דר' יהודה לקמן דף מ"ד ע"ב במשנה דגם שור המדבר והפקר שהרג אדם חייב מיתה. והרי בזה אין העונש כ"א על השור דהא אין לו בעלים גם מקום יש לחייב השור בסקילה שיהי' לעונש קנס על בעליו שלא שמרוהו מזה והנה אם דנין על חיוב השור מצד עצמו ולא מחמת קנס לבעליו אין לחייבו מחמת עדות בעליו ואף שהי' לו ב' בעלים או בעליו וע"א דהא אדם קרוב אצל ממונו ואין קרוב עד אמנם אי מודה בקנס הי' חייב הי' אפשר לחייב השור מיתה מחמת הודאות בעליו ולא מדין עדות רק מחמת הודאת בע"ד שמועיל בממון ולזה אמר רש"י שאף משום זה א"א לחייב השור במיתה דהא באמת מודה בקנס פטור וכיון שכן א"א לדון על החיוב כ"א מדין עדות כמו עדות על שור ההפקר ונגד זה ישנו הטעם שבגמ' סנהדרין דף יו"ד דאדם קרוב אצל ממונו ואין עליו שם עד הרי צריכין לטעמו של רש"י ולדברי הגמ' שם בסנהדרין והיכא שהבעל אומר פלוני רבע שורי דלא אמרי' פלגינן דבורא ויש גם על הבעל שם עד אי אפשר לפטור השור מסקילה מצד מודה בקנס דאמרינן דל חיוב קנס מהכא אכתי חייב השור בסקילה מצד עצמותו דהא יש עליו עדים ואדם קרוב אצל ממונו לא שייך בכה"ג כיון שהבעל מעיד גם על האדם הרובע ובכה"ג לא אמרי' אדם קרוב אצל ממונו דלא פלגינן דבורא וחשוב גם הוא עד ומצטרף עם העד השני והרי שני עדים לחייב השור בסקילה

שוב מצאתי בתומים סי' ל"ז ס"ק כ"א שנחית קצת לדברי הנ"ל. אבל לא ביאר כל הצורך ולא העיר במ"ש מדין שור הפקר. ונראה שלא נתכוון לכל מה שכתבתי

ודע דבתוס' זבחים דף ע"א ע"א ד"ה עפ"י ע"א דחו טעמו של רש"י ולא כתבו כמ"ש כאן שהטעם משום דאדם קרוב אצל ממונו רק הא דאינו נהרג עפ"י בעלים מוכח מדאיצטרך בפ' כל האיסורין דף כ"ח מן הבהמה להוציא רובע ונרבע ואי הי' אסור גם להדיוט ל"ל למעטינהו לגבוה כוונתם דהיכא שדינו למיתה אסור להדיוט יעו"ש וצ"ע למה לא כתבו הטעם כמ"ש כאן דאדם קרוב אצל ממונו: עוד קשה דהא לפי דאסקו שם בפ' כל האסורין א"א למילף רובע בק"ו מבעל מום דמה לבע"מ שמומו ניכר וכיון שכן אף בנרבע לפני עדים ושחטו קודם שנגמר דינו דאז עדיין לא נאסר להדיוט לא הוי ידעינן שנפסל אם הקריבו כן לגבוה ולכך איצטרך מן הבהמה וכן מבואר שם מדברי התוס' ד"ה טול אתה כו' יעו"ש ואכתי קשה מנ"ל שאינו נהרג עפ"י בעלים דלעולם אימא לך שנהרג ומן הבהמה איצטרך למעוטי דקודם שנגמר דינו אסור לגבוה

וליישב קושי' הראשונה צ"ל דבעל התוס' שם שהוא רבינו ברוך סובר מאי דאסיק הגמ' בסנהדרין דף יו"ד ע"ב ואין אדם קרוב אצל ממונו אין הפי' כדברי רש"י שם והר"י בתוס' כאן שהכוונה משום דלא פלגינן דבורא רק שגבי ממונו מחשיב עד אף בעל הממון ובאמת מצטרף עם ע"א להרוג השור ורק עפ"י בעלים לבד אין השור נהרג וכן מדויק מלשון התוס' שם בזבחים שכתבו ונ"ל טעמו דאינו נהרג עפ"י בעלים אם אין ע"א עמו כו' הרי שסברתם שם שהשור נהרג עפ"י בעלים וע"א ולא הזכירו כלל שמיירי היכא שהעידו לחייבו גם האדם הרובעו ומחייבין השור מיתה משום דנאמן על האדם ולא פלגינן כו' רק כיון שאין אדם קרוב אצל ממונו מחשיב בעל השור לעד גמור על השור לחייבו מיתה עם עוד ע"א אבל עפ"י בעלים לבדו לא כהוכחת התוס' מדאיצטרך מן הבהמה והאיבעי' של רבא פלוני רבע שורי קאי לענין הריגת השור ואפשטי' דאדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן ומועיל עדותו על השור

שוב התבוננתי בלשון רש"י בזבחים דף ע"א ע"א שכ' בזה"ל שהמית את האדם עפ"י ע"א או עפ"י הבעלים דשור שהמית עפ"י בעלים איפטר לי' מסקילה דמודה בקנס פטור וכן רובע ונרבע עפ"י ע"א או עפ"י הבעלים כו' ע"כ לשון זה מורה דהטעם דמודה בקנס קאי רק על שור הנסקל וי"ל שדוקא בשה"נ דחיובא דבעלים הוא מפני שלא שמרו אבל במיתות שור הרובע או הנרבע שהוא משום תקלה וקלון כדאי' בסנהדרין דף נ"ד ליכא טעם דמודה בקנס וי"ל עוד הא דבאמת אין הרובע והנרבע נסקל עפ"י בעלים הטעם כדאי' בסנהדרין דף יו"ד דאדם קרוב אצל ממונו והוי כמעיד על קרובו וטעם זה א"א לומר גבי שה"נ דביש"ש ב"ק פ"ד סי' כ"א מקשה אדברי הגמ' הנ"ל דאדם קרוב אצל ממונו הא בממון הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכמו שמשלם נזקין וכופר עפ"י עצמו ולדעתי נראה פשוט דכאן שבאים הבעלים לחייב השור בסקילה וחיוב זה אינו מחמתם של הבעלים לא שייך הודאת בע"ד כי לא מצינו הודאת בע"ד כ"א לענין חיוב שמחייב האדם את עצמו כי נלמד מכי הוא זה כדאי' ברש"י קידושין ושם מיירי שמחייב א"ע ולכך מועיל הודאת בעלים לענין חיוב נזקין וכופר דחיובי דבעלים הוא משא"כ במיתות השור מצד הרביעה שאין משם חיוב על הבעלים כי אין מיתות השור רק מצד עצם השור והבעלים לא פעלו און ומינה דבשה"נ דחיובא דשור מצד הבעלים שפשעו בשמירתו שייך שפיר הודאת בע"ד וא"א לבטל הודאת הבעלים מטעם דאדם קרוב אצל ממונו ולזה הוצרך רש"י לומר בשה"נ טעם אחר דלכך לא שייך הודאת בע"ד דמודה בקנס פטור הרי דלענין עונש קנס לא אמרי' הודאת בע"ד כמאה עדים וא"ש דברי רש"י ומיושב קושי' התוס' הנ"ל בד"ה עפ"י ע"א שמקשים על רש"י מסנהדרין הנ"ל דלפ"ד אמאי בפלוני רבע שורי הוא ואחר מצטרפין להורגו משום דאין אדם קרוב אצל ממונו מה בכך מ"מ ליפטור מטעם מודה בקנס כו' יעו"ש. ולפמ"ש גבי רביעת שור לא שייך כלל מודה בקנס [ויעוין בחי' הר"ן לסנהדרין דף יו"ד בד"ה מ"ד וכו ופשיט שיש ליישב גם קושי' היש"ש הנ"ל במ"ש הר"ן שם דלעשות דין בממונו שהוא ענין חשוב לעצמו יותר מהפסד כו' יעו"ש] משא"כ בשה"נ דאף שמטעם אדם קרוב אצל ממונו היינו יכולין לבטל חיובא דשור מצד עצמו אכתי הי' להיות נסקל משום חיובא דבעליו דלגבי זה שייך הודאת בע"ד ולזה הוצרך רש"י לסברתו דמודה בקנס פטור

ודע שבתוס' בזבחים דף ע' ע"א ד"ה ברובע ונרבע כו' מסיימו וא"ת ומנ"ל הא כי כתיב קרא בנוגח כתיב ולא ילפי מהדדי כדאמרינן בפ' שור שנגח דו"ה שיש בנוגח שאין ברובע ויש ברובע שאין בנוגח ושמא איכא שום דרש ע"כ. ובאמת בתוס' כריתות דף כ"ד ע"א מביאים בשם רבינו אפרים שסובר דרובע ונרבע אינם אסורים בהנאה דאה"נ ליתא רק בשה"נ ויעו"ש שמקשי' על רבינו אפרים מתוספתא מפורשת ומדברי הגמ' בקידושין דף נ"ז התוספתא הוא בתוס' ב"ק פ"ד] והנה לכאורה י"ל שדבר זה תלוי בפלוגתא דתנאי דהא דלא ילפינן רובע מנוגח משום דנוגח חייב בכופר משא"כ ברובע הוא דברי ר' שמעון בתמורה דף כ"ח ע"ב יעו"ש ופירכא זו מה לנוגח שכן חייב בכופר משא"כ ברובע שאינו חייב בכופר לכאורה אינו מובן דמה שייכות כופר יש ברובע ומה מקום יש לחייב בעל השור על כופר נפש הרובע שבשאט נפשו עשה הזימה והביא א"ע לחיוב מיתה אמנם למ"ד דנין אפשר משאי אפשר גם בכה"ג פרכינן אף דא"א להיות בלמד ודבר זה אי דנין אפשר משאי אפשר הוא פלוגתא דתנאי ביבמות דף מ"ו ע"ב ובמס' מנחות דף פ"ב ור"ע סובר אין דנין אפשר משאי אפשר. ור' אלעזר סובר דנין לפי"ז י"ל דלר"ע אין דנין א"א לעשות פירכא משאי אפשר ושפיר יש למילף איסור הנאה ברובע ונרבע משה"נ. דא"ל מה לשה"נ שכן חייב בכופר משא"כ ברובע הא א"א להיות כופר ברובע ונרבע אבל למ"ד דנין ועושין גם פירכא מדבר שאי אפשר א"א למילף רובע ונרבע משה"נ דיש למיפרך כנ"ל. ויעויין בריטב"א למכות דף ה' ע"א שמפלפל שם בדברי אביי ורבא אי ס"ל אין דנין אפשר משאי אפשר ולחד שיטה מוכח שם מדברי אביי שסובר דנין וכ"נ מדברי תוס' יבמות דף הנ"ל ד"ה א"ל ובמנחות ד"ה והשתא מעתה יכולין לומר שרבינו אפרים תופס כן להלכה דדנין אפשר משא"א ויכולין לעשות גם פירכא משאי אפשר וא"א למילף רובע מנוגח וכן סובר רבינו אפרים דרובע מותר בהנאה ול"ק עליו מהתוספתא מפורשת די"ל שהתוספתא הוא אליבי' דר"ע שסובר אין דנין וליכא פירכא מדבר שא"א ויכולין ליליף איסור הנאה ברובע ונרבע משור הנסקל

אמנם אכתי נראה קושי' על רבינו אפרים מסוגי' דקידושין דף נ"ז ע"ב דקושי' ר' ירמי' שם הרי רובע ונרבע בעדים דבע"ח נינהו ואיסורי קאי אליבי' דר' שמעון שם והרי ר"ש בעצמו סובר בתמורה כנ"ל דא"א למילף רובע מנוגח. אבל לפמ"ש התוס' שם בקידושין בד"ה הרי רובע ליישב שיטות הר"ת שסובר ששה"נ ורובע אינם אסורים מחיים גם לשיטת רבינו אפרים לא קשה ולא הי' עומד לנגדו רק מדברי התוספתא מפורשת ולפי דברי הנ"ל אתי שפיר

אבל לכאורה כל דברי הנ"ל הראשונים המה נגד גמ' מפורשת בב"ר דף מ"ם ע"ב ה"ד אי לימא דרבעה וקטלה כו' אלא ברבעה ולא קטלה האי דלא משלם כופר משום דלא קטלה היא אמר אביי כו' מ"ד כמאן דקטלה דמי קמ"ל רבא אמר כו' יעו"ש אמנם המדקדק היטב בדברי הגמ' במה שאמר אביי מ"ד כו' קמ"ל דלכאורה אינו מובן דלמה אמר מ"ד קמ"ל הי"ל לומר בפשיטות דמשכחת קטלה ברביעה ואעפי"כ לא יש חיוב כופר ע"כ נ"ל דעל הפירכא שאמר ר"ש דרובע לא ילפינן מנוגח דמה לנוגח שכן חייב כופר ל"ק קושי' הגמ' היכי דמי דאף דלא משכחת כלל אמרינן פירכא אף מדבר דלא