עטרת חכמים חלק ב קצג

לכאורה יש לעיין לפי המבואר ברמב"ם ריש הלכות נערה ובתולה. כל נבעלת בשדה בחזקת אנוסה ודנין אותה בדין אנוסה עד שיעידו העדים שברצונה נבעלה וכל הנבעלת בעיר כו' והראב"ד שם חולק וסובר דליכא חילוק בין עיר לשדה ובכל זנות יש הספק אם הי' באונס או ברצון. ובנ"י בפ"ב דיבמות בסוגי' יבמות דף כ"ד] הנטען מא"א כו' כתב שם [על דברי האלפסי שמפרש שבעידי כעור אין מוציאין מהנטען כשיש לה בנים ממנו כ"א כשיש עדים שנטמאה אסורה על הנטען ומוציאין אותו ממנו אפי' יש לה בנים מהנטען] בזה"ל הקשו ז"ל פשיטא דאיסורא דאורייתא לא שרינן משום חשש לעז בנים ותירצו דאע"ג דעדים אלו אינם יודעים אם הי' באונס או ברצון אשמעינן דתצא ולא אמרינן אולי אנוסה היתה וספיקא לקולא משום בנים דאוקי איתתא אחזקת כשרות קמ"ל דאדרבא סתם מזנה בחזקת רצון והכי מוכח בהדי' פ"ק דכתובות (דף ט'] גבי הא דאמר ר"א האומר פ"פ כו' משום דפ"פ כעדים דמי וכל היכא דאיכא עידי בעילה קרי להו עידי טומאה משום דהכי הוי דין ביאתו מסתמא כו' עכ"ל אמנם בתוס' בסוגי' דפ"פ מבואר דלכך בס' א' של אונס אין להתיר בחזקת היתר משום דרובא רצון דאונס קלא אית לי' וכתבו עוד שם דלא הוי רובא מדאורייתא רק מדרבנן לפי"ז לשיטת הרמב"ם דבשדה מסתמא מחזיקינן לאונס גם א"א שבא עלי' עדים שנטמאה בשדה מותרת לבעלה ישראל וליכא חשש איסור אפילו מדרבנן ובלא"ה נראה דסברת התוס' דאונס קלא אי"ל לא שייך רק היכא דלא נודע כלל מהזנות עד שנזדקקה לבעלה ומצאה פ"פ אבל באשה שמזנת ואומרת מיד אחר הזנות שנאנסה לזה ליכא שום סברא להכחיש דבריו רק כשמזנת בעיר אינה נאמנת לשיטות הרמב"ם. שהיה באונס דסתם זנות בעיר בחזקה שהי' ברצון ובר"ן בסוגי' דפ"פ מפורש דבפ"פ באשת ישראל פחותה מבת ג' היכא שהיא מודית שזינתה רק אומרת שהי' באונס מותרת לבעלה וכן דעת רש"י כמבואר באה"ע סי' ס"ח סעיף ז' בהגה"ה וכ' שם הב"ש שכן דעת הרבה מהקדמונים וצ"ע שהב"ש בסי' י"א ס"ק ד' מביא דברי הנ"י הנ"ל. ולא ביאר שהקדמונים חולקים עליו בזה אבל לאחר קנוי וסתירה אסורה לכ"ע אף היכא שיש ספק אונס א"כ לפי הנ"ל י"ל דאשמעינן במתני' דהיכא שבאו עדים שנטמאה אף שאינם יודעים אם הי' ברצון מ"מ אסורה ולא שותת דהקנוי והסתירה מרצונה מורים דהזנות שהי' אח"כ הי' מסתמא ברצון וראי' לזה מדברי המרדכי פ"ב דכתובות הובא באה"ע סי' קע"ח אשה שנתייחדה עם אנשים בדרך ובא ואמרה נתייחדתי ונאנסתי י"א דנאמנת במגו דאמרה לא נבעלתי וי"א דאבדה מגו שלה הואיל ונתייחדה שלא כדין עכ"ל הרי דבזנות אחר היחוד מרצונה לכ"ע אינה נאמנת לומר שהי' הזנות באונס היכא דליכא מגו ואף היכא דאיכא מגו אסורה לדעה השני' הנ"ל לפי"ז כשעדים מעידים שראו שנסתרה מרצונה ונטמאה אף שאינם יודעים שהי' הזנות ברצון אסורה אף היכא דלא הי' קנוי בתחלה וכשהי' קנוי בתחלה ס"ד כיון דיש תקנה בשתי' נימא כיון דעכ"פ אין בירור גמור שהי' ברצון דאולי אף שנתייחדה מרצונה לא נבעלה מרצונה לכך אשמעינן במתני' היכא שבאו לה עדים שנטמאה אף שאינם מעידין על הרצון אינה שותת אבל בפ"ק דף ו' ע"א על המתני' ואלו אסורי' מלאכול בתרומה כו' ושבאו עדים שהיא טמאה כו' מקשה הגמ' שפיר דאתי עדים אימתי אי נימא מקמי דתשתי זונה היא דא"ל כנ"ל דאשמעינן אף שאינם מעידין שהי' ברצון דז"א הא לגבי איסור אכילת תרומה ליכא נ"מ בזה דאף אנוסה נפסלת מלאכול בתרומה אבל לפי"ז קשה מאי מקשה הגמ' אלא לבתר דשתאי אא"ב אין המים בודקין אותה שפיר א"אא מים בודקין אותה תיגלי מלתא למפרע דסהדי שקרא נינהו דילמא מיירי במעידים סתם שראו אותה שזינתה ואינם יודעים אם באונס או ברצון ואף דבסתם זנות שהי' אחר הסתירה אמרינן שהוא ברצון מ"מ כאן כיון דשתתה המים ולא בדקו המים ועדים מעידים על הזנות אמרינן שהי' בודאי באונס והוי כמו עדים שמעידין בפירוש שראו שזינתה באונס בעת שנסתרה מרצונה שבודאי נאמנים

גם יש עיון אף שמעידין בפירוש שהי' ברצון כיון דעדות רצון שקר מוחלט ואין בזה התחלות עדות כיון שכבר נתברר ע"י השתי' שלא זינתה ברצון אין זה בגדר עדות כלל וגרע מאומר פלוני רבעני דאמרינן פלגינן דבורא דמה שאומר על עצמו אינו בגדר עדות ולא שייך בזה עדות שבטלה מקצתה כמבואר באריכות בדברי הרא"ש בפ"ק דמכות אף דהתם יכול להיות הוא שהוא נרבע מ"מ כיון דאין לו נאמנות ע"ז מטעם היותו קרוב לעצמו הוי כאלו לא העיד ע"ז לכך אמרינן פלגינן דבורא מכ"ש הכא דמיד אחר השתי' נתברר שלא זינתה ברצון ואין התחלות עדות במה שאומרים שהי' ברצון ומהראוי לומר פלגינן דבורא להאמינם שזינתה אבל לא מה שאומרים שהי' ברצון דלא שייך בכה"ג עדות שבטלה מקצתה כיון שאינו כלל בגדר עדות. אבל זה יש לדחות די"ל היכא שמעידים מיד אחר השתי' אין השקר מתברר תיכף דאולי זכות תולה לה ואף דרב ששת סובר דמתנוונה. לפי' רש"י הכוונה מכחשת והולכת ואפשר אין יכולין להכיר הדבר מיד לכך מדייק רב ששת תיגלי מלתא למפרע. ר"ל אחרי שיעבור משך זמן ותהי' בריא אולם אז יתגלה למפרע שהעידו בשקר א"כ כיון שיש מקום לעדות על הזנות ברצון כ"ז שלא נתברר שאינה מתנוונת הוי בגדר עדות וכשנתברר שקרם אמרינן עדות שבטלה מקצתה או דהוי כהוכחשו למקצת עדותן ומלבד זה יש לומר דלא אמרי' בכה"ג פלגינן דבורא למ"ד דבחד גופא לא אמרינן פ"ד [יעוין בתוס' בסוגי' דהעדי' שאמרו כ"י] ועכ"פ קשה כנ"ל דילמא מיירי שמעידין על הזנות בסתם ואינם אומרים שיודעים שהי' ברצון וכמו שמפרש הנ"י בברייתא דנטען. אם יש עדים כנ"ל

גם ק"ל לשטות הראב"ד דבכל זנות בסתם יש ס' אונס מהא דאיתא בסנהדרין דף מ"א אלא באשה חבירה דקי"ל דמיקטלא אליבא דריב"י היכא משכחת לה כשזינתה וחזרה וזינתה והא יכולין לומר לאוסרה על בועלה שני באנו. דהא לדעת הראב"ד אף באשה חבירה אין יכולין לדונה במיתה רק כשהעדים מעידין בפירוש שיודעים שהי' הזנות ברצונה דאל"כ אף דבכל זנות סתם אם אינה טוענת בעצמה שהי' באונס או במכחשת הזנות אסרינן אותה לבעלה וכמפורש בפוסקים הנ"ל ובחידושי ריטב"א והרא"ה בסוגי' דפ"פ ומובא דבריה' באריכות בספר אס"ז. מ"מ לענין חיוב מיתה כיון דאין מועיל לזה הודאת בע"ד לא דיינינן אותה לזונה ברצון מחמת שתיקתה רק העדים צריכין להעיד כן בפירוש. א"כ לשטות הטור מובא בב"ש סי' י"א דאף בזנות באונס נאסרה לבועל כיון דהוא טמאה ברצונו א"כ באשה חבירה כשהעדים מעידי' עלי' שזינתה ושהי' מרצונה אין להם אמתלא שלאוסרה על הבועל באו דא"כ למה העידו שהי' הזנות ברצונה ולדעת הרמב"ם דבכל זנות בעיר מחזיקינן לרצון אפשר גם לענין חיוב מיתה מחזיקינן כן וממיתין על חזקה זו א"כ כשהעדים מעידין באיזה עקום שהי' הזנות ואותו מקום הי' בעיר לה משפט מות. והמה יכולין לומר שלאוסרה לבועל באו ומה שאמרו באיזה מקום הי' הזנות לא הי' לכוונת חיוב מיתה [יעוין באה"ע סי' י"א סעיף ד'] כי גם לאסור אשה לבועל אפשר צריכין חקירות ובדיקות וא' מהם באיזה מקום. ואף דעכ"פ משכחת כשאמרו בפירוש שיודעים שזינתה ברצון. ל"ק על הגמ' הנ"ל דאמאי לא מוקי בכה"ג דבלא"ה מדחי הגמ' שפיר. ומלבד זה הי' הגמ' יכול להמציא כמה גווני שלא שייך לומר לאוסרה לבועל באנו כמפורש שם בתוס' ובדף ט' ע"ב ד"ה עידי האב אבל לשיטת הראב"ד הנ"ל בכל עדים על אשה חבירה אין מקום לומר לאוסרה על בועלה באנו אחרי שע"כ צריכין לבאר בעדותם שזינתה ברצון ולאסור לבועל אין נ"מ בין אונס לרצון לשיטת הטור

וא"ל לפי המבואר בב"ש סי' הנ"ל דין זה אם באונס אסורה לבועל תלוי בשני התרוצים שמתרץ בסוגי' דפ"פ מעשה שהיו מ"ט לא אסרוה התם אונס הוי ואבע"א כו' גט כריתות כו' דל ראשון בזנות באונס מותרת לבועל ולא בע"א אף בזנות באונס אסורה לבועל ופוסק הטור כאבע"א ועתה י"ל דהגמ' בסנהדרין מהדר למצוא גווני אף ללישנא קמא דבזנות באונס מותרת לבועל והרווחנו בזה לחזק מה שמקשים בשו"ת שבות יעקב ובק"א לשו"ת שער אפרים ובהגהות מיימוני הלכות סוטה על מהר"א ששון סי' קצ"ו שמביא שנפל ספק בין החכמים באשה שזינתה וחזרה וזינתה אם נאסרת לבועל השני כיון שכבר נאסרה לבעלה מחמת זנות הראשון א"כ לא גרמה בועל השני לאוסרה לבעל ובכה"ג לא שייך כשם שאסורה לבעל ותמהו הגאונים הנ"ל דהא גמ' ערוכה הוא דבכה"ג אסורה לבועל שני דקאמר בגמ' ה"ל כשזינתה וחזרה וזינתה והא יכולין לומר לאוסרה לבועל שני באנו ועלה בדעתי לומר דבודאי לשטות הטור דפסק כאבע"א הנ"ל דאסורה לבועל אף שבא עלי' באונס והיא אשת ישראל ע"כ אין איסור של הבועל תלוי כלל באיסור שעל הבעל דאף במקום שמותרת לבעל אסורה לבועל ולא הי' מקום לספיקות החכמים הנ"ל רק לשיטת הפוסקים כלישנא קמא דבאונס מותרת לבועל כיון דלא נאסרה עי"ז להבעל. א"כ גם בזינתה וחזרה וזינתה שייך סברא זו שלא לאוסרה לבועל שני ואין ראי' מסוגי' דסנהדרין די"ל דמהדר הגמ' שם לתרץ אף להאבע"א דבזנות באונס ג"כ אסורה לבועל דלשיטם זו מכ"ש דאסורה לבועל שני אבל לפ"ד הנ"ל קשה ממ"נ דאי אזלי הסוגי' לשטה זו דאף באונס אסורה לבועל בלא"ה לא מקשה הגמ' והא יכולין לומר לאוסרה לבועל שני דא"כ למה אמרו בעדותם שזינתה ברצון: