עטרת חכמים חלק ב קצב

כשהיא כהנת וחל עלי' איסור סחורה בתרומה כמו לישראל ואם כן שפיר הוי רבותא ואפי' ישראל ונשאר קושי' רש"י אמאי לא אוקי עולא מתני' בתרומה שנפלה כו' וצ"ל דל"ל כן דהא אשמעינן כבר במקדש בפירות שביעית דמקודשת ואתי' במכש"כ דמה התם המקדש עושה האיסור ויש בקידושין עצמן איסור מכירת שביעית הוי הקידושין בדיעבד מכש"כ במקדש בתרומה דליכא גבי המקדש שום איסור דלדידי' הוי נזדמנו

אמנם אכתי יש לדחות לפי המבואר בפנ"י בסוגי' בשביעית דלמ"ד שביעית בזמן בית שני דרבנן מסתמא מיירי המתניתין בשביעית דרבנן וי"ל דאשמעינן המתני' דאף דלא הוי הפקר רק מדרבנן יכולים לקדש בה אשה דהפקר ב"ד הפקר וא"כ לא אתי' דין קדושי תרומה מדין שביעית דהתם דרבנן והכא איסור דאורייתא וצ"ל דעולא נד מלאוקמא כזה. דסובר דלדינא פסקינן כרבנן דפליגי ארבי וכמבואר ברמב"ם בהלכות שמטה ויובל פ"ד דין כ"ה דשביעית נוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית [יעו"ש בכ"מ ומל"מ] אמנם לשיטת רבי דסובר דשביעית בבית שני לא הי' רק מדרבנן לפי פירוש רש"י בגיטין דף ל"ו בדברי רבי וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר. אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים יעו"ש. שפיר אתי מתני' דהמקדש בשביעית בשביעית דרבנן ויש שפיר רבותא גבי תרומה אה בתרומה שנפל לישראל מא"א ולא צריך לאוקמתא דעולא בטבלים. וי"ל כגי' הישינה דרבי סובר מתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד וטוה"נ א"מ ומתני' איירי בתרומה שנפל לישראל מאבי אמו ודו"ק

חידושי הלכות

סוטה

[ברמב"ם פ"א מהלכות סוטה דין י"ד] כתב בזה"ל האשה שקנא לה בעלה ונסתרה אחר: הקנוי עמו בעדים והרי היא עומדת לשתות ובא ע"א והעיד שנבעלה בפניו עם זה שקינא לה עמו הרי זו אסורה לבעלה לעולם ואינה שותה ויוצאת בלא כתובה ואפי' הי' עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה שנ' ועד אין בה והרי כאן עד עכ"ל וכתב בכ"מ ומ"ש ואפי' הי' עד טומאה זה כו' איני יודע מה מלמדינו רבינו בזה דמהיכא תיסק אדעתין שיגרע מפני שהוא א' מעידי הסתירה עכ"ל

ונ"ל לכאורה דאי' במס' כתובות דף י"ט ע"ב אמר ר"נ עדי' שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים מודעא היו דברינו אין נאמנין מר בר רב אשי אמר אמנה ה"ד א"נ מודעא ה"ד נאמנין מ"ט האי ניתן לכתוב והאי לא ניתן לכתוב ע"כ ומקשי' בתוס' דהא ע"כ מיירי באין כת"י יוצא ממק"א דאי כת"י יוצא ממק"א פשיטא דהכי פריך לעיל ועוד דמר בר"א קאמר דאין נאמנין משום דלא ניתן לכתוב ואי בכ"י יוצא ממק"א אפי' ניתן לכתוב פשיטא דאין נאמנין וא"כ קשה לר"נ כיון דאין כ"י כו' אמאי אין נאמנין במודעא דהא ר"נ גופא אי"ל מגו לפסול השטר במודה בשטר שכתבו כו' יעו"ש מה שתירצו וכתב באס"ז בשם תלמידי רבינו יונה דר"נ מיירי באין כ"י כו' והכוונה במודעא היו שהמוכר מסר מודעא תחלה בפניהם כו' דכי אמרינן תלוי' וזבין זביני' זבינא ה"מ כשלא מסר מודעא הילכך אם אומרים שמסר מודעא אינם נאמנים ואע"ג שבהיתר חתמו השטר הראשון כדי להציל אנוס כו' אפ"ה לא אמרינן הפה שאסר משום דהוי להו חוזרים ומגידין ולא דמי לקטנים היינו ואנוסים מחמת נפשות דהתם אינם חוזרים ומגידין אלא עוקרים העדות מעיקרא ואומרים כי מתחלה לא הי' הדבר כלום ונאמין אותם בהפה שאסר כו' אבל במודעא אינן עוקרין העדות אלא חוזרין ומגידין שמודים הם בעדות הראשון דאמת הי' ובהיתר נעשה אלא שמוסיפים עכשיו ואומרים שהי' מודעא והוי להו חוזרין ומגידין כן תורף דברי האס"ז שם היוצא מזה דסברת ר"נ אף שאומרים העדים דבר שהי' ראוי להם לעשות וקצת רגלים לדבר כגון היכא שידוע שבא הלוקח עליו בעקיפין שימכור לו השדה ואנסו ע"ז ואין בדברי העדים במה שאומרי' מודעא רק כגילוי מילתא בעלמא שלא גמר המוכר והקנה אגב זוזי ואונסי' כי מסר לפניהם המודעא מ"מ כך גזה"כ דאין עדים נאמנים אף להוסיף למה שאמרו כיון דע"י הוספה זו ישתנה הדין מכפי שהי' לפי דבריהם הראשונים אף דבהוספה זו אינם מבטלין דבריהם ראשונים אבל עדים אחרים נאמנים לומר דשטר זה שחתומים עליו עדים נגמר באונס ועפ"י מודעא שהי' לפניהם מעתה יש עיון לכאורה דאפשר לרב נחמן אין עד הסתירה נאמן להעיד אח"כ שנטמאה באותה הסתירה דאף דבתכ"ד בודאי בכה"ג נאמן דהוי כעדות אחת שנסתרה ונטמאה אז ואינו בגדר חוזר ומגיד דהא הסתירה הי' מסתמא לצורך טומאה אבל כשהעד העיד בתחלה עם חבירו בסתם על הסתירה [ומיד כשמכידין על הסתירה אנו מחזיקינן אותה בספק נטמאה וצריכה לשתות (ולא זכר מהטומאה שלפי הגדה זו הוחלט שעומדת לשתות וכשאומר אחר כך שבאותה הסתירה הי' הטומאה לעיניו כשנאמינייהו לא תהי' ראוי לשתות הרי הוא סותר. דבריו הראשונים והוי כחוזר ומגיד אחרי שמשתנה הדין לפי הגדה זו מכפי הדין שהי' לפי הגדה הראשונה. ועכ"פ להפוסקים ומכללם הרמב"ם דלא ס"ל כר"נ לא הוי בכה"ג חוזר ומגיד ואף לאחר כדי דבור דאף דבמודעא עכ"פ לאחר כ"ד אינם נאמנים משום דמבטלין עדותם כיון דבאמירתם הראשונה בקיום השטר נתחזק השטר ולא עלה בדעתינו לבטלו מחשש מודעא ועתה מבטלין השטר הוי שפיר חוזר ומגיד [ובאמת יש כמה פוסקים דס"ל דבמודעא נאמנים אף לאחכ"ד] אבל כאן בעדות טומאה הוי הוספה לדברי העדו' הראשונה ולזה מדייק הרמב"ם במ"ש בתחלה והרי היא עומדת לשתות כו' ואפי' הי' עד טומאה זה כו' להורות דאף שע"פ עדותו הראשונה בסתם עם העד השני היתה עומדת לשתות יכול לחזור ולהעיד שנטמאה אז ולא הוי חוזר ומגיד אף שע"י דבריו אלו מבטל דין השתי' שהיתה עומדת מחמת דבריו הראשונים ומקום הרבותא הוא היכא דאומר העד דהטומאה הי' בעת הסתירה שהעיד בתחלה וכאשר כן הוא דעת רש"י המובא במל"מ פרק הנ"ל דין י"ד דאין ע"א על טומאה נאמן רק כשאומר שהטומאה הי' באותו סתירה שמעידין עידי הסתירה. ולפי הנראה מדעת הב"י שמביא המל"מ גם הרמב"ם סובר כן וסתמא כפרושו אבל לדברי המל"מ שם דלהרמב"ם אף כשהעד אומר שנטמאה בזמן אחר נאמן אחרי שכבר עברה ונסתרה בפעם אחרת אחר הקנוי לא יתכנו דברי הנ"ל דבודאי בכה"ג לא יעלה על דעת שיהי' בגדר חוזר ומגיד דהוי כמו עידי השטר שמעידין על פרעון ואין חדוש בדין רק כשאומר העד שהי' הטומאה בעת הסתירה שהעיד בתחלה ולא הי' להרמב"ם לסתום דבריו רק לפרש אף שמעיד העד על הטומאה באותו הסתירה דבכה"ג לבד יש הרבותא

ובדרך אחר יש לפרש דברי הרמב"ם הנ"ל דבב"ק דף כ"ד אי' העידוהו שנים בראשונה ושנים בשני' ושנים בשלישית הרי כאן ג' עדות והן עדות אחת להזמה נמצאת כת ראשונה זוממת הרי כאן ב' עדות והוא והן פטורין נמצאת כת שלישית זוממת כולן חייבין וע"ז נאמר ועשיתם לו כאשר זמם ולפי המבואר מדברי הרמב"ם אין זה כ"א כשהעידו יחד בב"ד וכדאוקי בגמ' דקמרמזי רמוזי רב אשי אמר כשבאו רצופין אבל כשלא העידו בב"א ונמצאו רק האחרוני' זוממין כשידעו שבעדותן נעשה מועד מחויבים לשלם הכל הרי מבואר דמחמת שהי' עדותן במעמד א' אין בהם ש הזמה כ"א כשניזומו כולן וכולם לחיוב תשלומין ומדברי הרמב"ם הנ"ל מבואר שע"א על טומאה בסוטה כשמוזם מחויב לשלם כאשר זמם וכשעידי הסתירה עם עד הטומאה העידו במעמד א' אין תורת הזמה על העד הטומאה כ"א כשניזומו גם על הסתרה ובב"ק דף ע"ג אי' פלוגתא דאביי סובר עד זומם למפרע הוא נפסל ורבא סובר מכאן ולהבא הוא נפסל ואי' שם תנן גנב ע"פ שנים וטבח ומכר על פיהם ונמצאו זוממין משלמין את הכל מאי לאו שהעידו על הגניבה וחזר והעידו על הטביחה והוזמו על הטביחה ואי ס"ד למפרע הוא נפסל הני כיון דאיתזמי על הגניבה איגלאי מילתא למפרע דכי אסהדי אטביחה פסולין הוי אמאי משלמין אטביחה אמרי הב"ע כגון שהוזמו על הטביחה תחלה אמרי סוף סוף כי הדרי איתזמי אגניבה איגלאי מלתא דכי אסהידו אטביחה פסול הוי אמאי משלמין אטביחה והילכתא שהעידו בב"א והוזמו מעתה אם נאמר דע"א דטומאה אינו נאמן כ"א כשיש בו דין פורת הזמה הי' עד מעידי הסתירה פסול לעדות הטומאה אחר כ"ד [דלא משכחת בי' הזמה היכא שבמעמד א' מעיד על שניהם] שהעיד על הסתירה ואחר כ"ד העיד על הטומאה א"כ כשרוצין לקיים בו הזמה א"א רק כשניזום גם על מה שהעיד על הסתירה וכשמזימין אותו גם על זה מתברר למפרע שהי' פסול בעת שהעיד על הטומאה ולית בי' דין הזמה אך דבאמת נראה דגבי עד טומאה ל"צ שיהי' בו דין הזמה כיון דגם עד מפי עד ועבד ושפחה נאמנין ולכן שפיר אשמעינן הרמב"ם ז"ל רבותא: [רמב"ם הלכות סוטה ד"ג] במל"מ בפ"ג דין כ"ג מדקדק למאי תני במתני' ר"פ ארוסה בכלל אלו דלא שותות שבאו לה עדים שהיא טמאה דהא פשיטא דזונה היא. והרמב"ם השמיט בבא זו: