עטרת חכמים חלק ב קצ

להחזיר אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין ומפרשים שם בתוס' דרבנן הפקיעו הקידושין אבל ברמב"ם בפ"ה מהלכות אישות דין כ"ד אי' בזה"ל האומר לאשה כו' ע"מ שתחזירהו לי אינה מקודשת כו' ואם החזירתו הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום עכ"ל נראה מדבריו שמפרש דברי הגמ' לפי שאין אשה נקנית בחליפין ר"ל דהא הטעם דאין חליפין בקדושי אשה משום דחליפין איתנייהו בפחות מש"פ ואשה בפחות מש"פ לא מקני נפשה כדאי' לעיל דף ג' הרי דעיקר תלי במה שתהנה האשה בפרוטה. ומינה במתנה ע"מ להחזיר אף דבכ"מ חשיב נתינה עכ"ז אין לה הנאה בזה וקדושין צריכין להיות בהנאת פרוטה כמו כן י"ל בטוה"נ אף שהוי ממון מ"מ כשאין בהנאה ש"פ מהראוי שלא תתקדש אמנם בחידושי ריטב"א כאן מבואר דיש קידושין אף כשאין בשיעור טוה"נ ש"פ שכ' בזה"ל א"נ דלמ"ד טוהנ"מ הוא כאלו שלו לגמרי משום האי טוה"נ דאית לי' בגווה וכדתנן המקדש בתרומות ומעשרות ומשמע דומי' דכהן דמקדש בתרומה ממש ולא בטוה"נ שיש לו בה וכן עיקר עכ"ל הרי לדבריו דברי המתני' ואפי' ישראל הוא בחד גוונא דומיא דקדושי כהן בתרומה שלו ושווים המה בדינם א"כ אף שאין שיעור הטוה"נ ש"פ מקודשת כיון דתרומה עצמה ש"פ ובאמת הריטב"א לשיטתי' דמפרש בחידושיו לעיל דף וא"ו דמדרבנן הוא דאינו מועיל מתנה ע"מ להחזיר בקדושי אשה גזירה אטו חליפין אבל מדאורייתא מועיל הרי דחולק אסברת הרמב"ם וסובר דא"צ שתהנה בפרוטה רק שתקבל דבר שיש בו דין ממון פרוטה. והגאון אפשר קאי בשיטת הרמב"ם ולכך מצריך שתהא הוא כהנת ואין להקשות לשיטת הגאון שמיירי במקדש כהנת. למה הקשה הגמ' לעולא דסובר טוה"נ אינה ממון הא מ"מ יש לה ממון כיון דהיא כהנת וצ"ל דסובר הגאון שמעות הקידושין צריך שיהי' שלו וע"כ אי טוה"נ א"מ אינה מקודשת כיון דלא הוי ממונו של המקדש והוא מוכרח להוציא מרשותו וליכא חסרון לשום אדם ולא שייך לדמותו למ"ש בדף ז' הילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת מדין עבד כנעני דאע"ג דלא חסר מידי דשם עכ"פ יש נתינה וחסרון מהנותן לצורך הקידושין [יעוין לעיל דף נ"ב ע"ב בתוס' ד"ה המקדש בחלקו כו' ובפני יהושע שם] ולכאורה יש להקשות דאף דטוה"נ אינה ממון מהראוי שיוחשב ממונו מטעם הואיל כיון דפסקינן כר"א בסוגיא פסחים דף מ"ה דכיצד מפרישין חלה דלא יקרא שם עד שתאפה והיינו ע"כ מטעם הואיל כיון דאי בעי מיתשל כדידי' דמי ומקרי ממוני' דל"ל מטעם טוה"נ כיון דטוה"נ אינה ממון [ובמקדש ישראלית לא קשה קושי' הנ"ל מטעם הואיל כיון דאין בידה לשאול על התרומה אבל לפי דברי השאילתות במקדש כהנת קשה] אך ז"א דלא שייך הואיל כאן לענין שיהי' נחשב מה שנותן שהוא נותן ממונו דאף אי מתשיל ויהדר לטבלי' יצטרך עכ"פ להפריש ממקום אחר ואיך שייך לומר גבי קידושין הואיל שיהי' זה ממונו ממש הא יצטרך ליתן אחר עבורו ואין זה נקרא ממונו אבל ז"א רק לפי ס"ד דגמ' שאין חטה אחת פוטרת את כל הכרי וא"כ לא שייך לומר הואיל כנ"ל אבל אליבא דשמואל דסובר דחטה אחת פוטרת את כל הכרי שייך שפיר לומר הואיל ואי מיתשל יהי' נחשב ממונו ממש ויפריש ממקום אחר רק חטה אחת ולפי"ז סרה תירוץ הפני יהושע על קושי' מהרש"א הנ"ל. שמתרץ דמתני' מיירי במקדש בתרומה ממש וע"ז לא שייך לומר חטה אחת הא אף בתרומה ממש ולפי דברי שמואל דחטה אחת שייך שפיר לומר הואיל דאי בעי מיתשל ויהי' נחשב ממונו ממש כיון דלפטור מתרומה יכול לפטור א"ע בחטה אחת. וצדקו דברי הגירסא ישינה דמתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד וטוה"נ אינה ממון ול"ק קושי' רש"י מתני' כמאן די"ל כפי התירוץ של המהרש"א לכך המקדש בתרומה מקודשת כיון דחטה אחת פוטרת ואין לדחות כסברת מהרש"א דמתני' מפורש גם במעשר ובמעשר לא שייך לומר חטה א' פוטרת. י"ל דמיירי בטבלים שנפלו מא"א כהן וכסברת מהרי"ט לפי' הרמב"ם דפטור ממעשר בטענה שבאתי מאיש הפטור ליתן מעשר ואין לדחות כתירוץ הפנ"י דמתני' מיירי בתרומה ממש ולאחר הפרשה לא שייך לומר חטה א' פוטרת. הא לפי דברי השאילתות דמיירי במקדש כהנת ובדידי' שייך לומר הואיל כיון דאי בעי מיתשל לפי האקומתא דשמואל דחטה א' פוטרת והוי ממונו גמור (שוב ראיתי במל"מ בפ"ה מהלכות אישות הלכה א' שכ' בזה"ל וכ"ת כו' דאף דשמא בתר דידי' נמי אזלינן מ"מ חשוב ממון מה שנותן לה משום דאי בעי מיתשל והותר לו הא ליתא שטעם זה דאי בעי מיתשל אינו מעלה ומוריד כלל בענין קידושין וכמ"ש הרשב"א בתשו' עכ"ל אמנם המעיין בשו"ת הרשב"א שהיא בסי' תר"כ יראה שסברותיו שם אינם רק אם היא אסרה על עצמה נכסי המקדש אינה מקודשת מחמת הואיל ואי בעי תשאל על נדרה והיינו כיון דמעולם לא הי' שלה גם עתה אין לה זכי' כיון דבאותה שעה אינה יכולה להנות ממנו ואף שתשאל אח"כ לא יהי' הזכי' למפרע יעו"ש. אבל לגבי המקדש שאסר ע"ע דבר שהוא שלו שייך לומר דאכתי לא נפקע מרשותי' ועדיין ממונו הוא מטעם הואיל כמו בהפרשת חלה הנ"ל) אך רש"י דמדחה הגירסא ישינה לשיטתי' אזיל דבמס' פסחים דף מ"ח שמוחק הגי' דפליגי בהואיל דאי בעי מיתשל מטעם דאין הואיל בדבר שאינו שלו יעו"ש. וא"כ לפי"ז קמה וגם נצבה תירוץ של הפנ"י הנ"ל על קושי' מהרש"א הנ"ל לכך אמר רש"י מתני' כמאן ודוק

אמנם לכאורה קשה לשיטת רש"י למה נא מתרץ הגמ' דמקשה לעולא דסובר טוה"נ אינה ממון ממתני' ומתרץ הגמרא דמתני' מיירי בטבלים שנפלו מא"א כהן. הא לפי דברי השאילתות דמיירי במקדש כהנת הי' להגמ' לתרץ אליבא דעולא דמתני' מיירי במקדש כהנת ואין לדחות. אי טוה"נ אינה ממון אין הבעל נותן לה כלום כאשר תרצתי לעיל לשיטות השאילתות הא לפי המבואר במל"מ בפ"ה מהלכות אישות הלכה א' באריכות דרש"י סובר דלא אזלינן בתר המקדש רק בתר דידה ואם הוי ממון אצלה אף דלדידי' לא הוי ממון מקודשת ומוכיח כן מדברי רש"י בע"ז דף נ"ד דסובר דדמי ערלה וכלאי הכרם אסורין מדרבנן להבעל ומ"מ מתקדשת האשה בדמי' של ערלה כיון דהיא שרי' לאתהוני מנייהו ומסיים במל"מ בזה"ל וא"כ יש להוכיח מדברי רשיי אלו דכל היכא דלדידה שוה פרוטה אף דלגבי דידי' נמצא שלא נתן לה כלום הוי מקודשת דהא חליפי אסורי' בהנאה להמקדש ונמצא שלא נתן לה כלום ואפ"ה הוי מקודשת כו' וכ"כ הר"ן ז"ל אע"פ שהי' הדמים אסורים להמקדש משום דכיון שהיא מותרת להנות בהן וקנאתן מחמתו דומי' דהמקדש בגזל דאחרים כו' דאע"ג דיאוש כדי לא קני כ"ז שהוא בידו כו' אפ"ה כיון שקנאתו היא בנתינתו מקודשת. וה"נ הנאה הבאה לה מחמתו הוא עכ"ל א"כ במקדש כהנת בתרומה או ע"י אבי' מהראוי שיחולו הקידושין אף למ"ד טוה"נ אינה ממון. כיון דלגבי דידה ממון גמור ואף דלגבי דידיה לא הוי ממון כנ"ל ואפשר לומר לכאורה דלמ"ד טוה"נ אינה ממון לא הוי כקני' הבא מחמתו דאין בידו למנוע מכל הבא ליטול אבל ז"א דהא עולא סובר טוה"נ אינה ממון והוא סובר במס' ב"מ דף י"א ע"א דאין חצר קונה אא"כ עומד בצד שדהו. ולדידי' צ"ל כתירוץ הגמ' שם על מעשה דר"ג וזקנים או דהקנה להם מטלטלין אג"ק או כתירוץ רב פפא דעת אחרת מקנה אותן שאני. הרי אף דטוה"נ א"מ מחשיב זכות הכהו שבאה מכח הבעלים הנותנים ולכך מדייק רש"י בהך סוגי' בד"ה אינה ממון לקדש בו האשה דר"ל בזה דלא לכל מילי סובר עולא אינה ממון דאל"כ קשה מדידי' אדידי' כנ"ל א"ו דמ"מ בצד מה הוי ממון דאין הכהנים יכולים ליקח מעצמם. וכן מורה לשון הרמב"ם בפ' י"ב מהלכות תרומות דין ט"ו שכ' בזה"ל ולא יטלם אחר שהורמו אלא מדעת בעליו שהרי הם בעליו ליתנם לכל כהן שירצו שנא' ואיש את קדשיו לו יהי' ואם לקח שלא מדעת בעלים זכה בהם שאין לבעלים בהן אלא טוה"נ וטוה"נ אינה ממון עכ"ל הן אמת שעדיין יכולים לומר דשאני באיסורי הנאה או בגזל הקני' שקונה בהן האשה בא מחמתו של המקדש משא"כ בתרומה שגוף הקני' שקונה בהם הכהן הנוטלים אינו בא מחמתו של הבעלים כי מתת אלקים הוא לכהנים שבא לידם רק להבעל הי' זכות המסירה למי שירצה ולכך אפשר דקדק הר"ן בדבריו במ"ש וקנאתן מחמתו אבל מדברי הגמ' בב"מ הנ"ל משמע דגם בתרומה הוי הקני' כבא מחמתו של הבעלים ולכך מועיל אג"ק וחשוב דעת אחרת מקנה ובלא"ה יש מקום עיון אמאי יהי' באיסורי הנאה הקני' באה מחמתו של המקדש דלכאורה מיד שאסור בהנאה הוי כהפקר כדמוכח בנדרים דף פ"ה. ויש במקום אחר אריכות דברים בזה]

ואין לומר דעדיפא מיני' משני עולא בטבלים שנפלו כו' דמיירי המתני' גם במקדש לישראלית אכתי יקשה על רש"י שמקיים הגירסא ואבע"א דכ"ע מתנות שלא הורמו כמשה"ד כו' ומיאן בגירסא הישינה שמובא בתוס' רי"ד דכ"ע לאו כמי שהורמו דא"כ מתני' כמאן דלפי הנ"ל יש לקיים הגירסא הנ"ל ולומר דבאמת להך אבעיא מתרצינן המתני' ואפי' הוא ישראל דמיירי במקדש כהנת

ולכאורה יש לומר דע"כ לא מיירי המתני' במקדש כהנת דאי' בבכורות דף יו"ד ע"ב איכא דמתני כו'. המקדש בפטר חמור אינה מקודשת כו' מני אי ר"ש תקדש בכולה פי' דריש סובר דפטר חמור מותר בהנאה ואי ר' יהודא דאוסר בהנאה תקדש בהך דביני ביני פירוש דיכולה לפדות בשה אף שאינו שוה כשיעור החמור. אמר רבה ב"א אמר רב לעולם ר' יהודא וכגון שאינו שוה אלא שקל וסבר לה כו' אין פדי' פחותה משקל ע"כ וא"כ אי איירי המתני' במקדש כהנת ולסברא הנ"ל דלא אזלינן בתר דידי' רק בתר דידה ולשיטת הפוסקים דפטר חמור יכולים ליתן לכהנת כמו לכהן ודלא כהרמב"ם [יעוין בריש הלכות בכורות ובמל"מ שם] או כשמקדש ע"י אבי' הכהן מהראוי שתקדש בפטר חמור ואף אם אינו שוה יותר משקל דהא הכהן יכול לפדות בשה ולהחזיק השה לעצמו ויש לו הנאת כל השקל.