עטרת חכמים חלק ב קפט

הי' נ"ל לפרש בענין אחר דלא ניתנה תורה למלאכי השרת הוא לענין הפשטה עצמה דאין אדם יכול להפשיט איזה בגדים בבת אחת רק בזא"ז ונהי דזה ודאי לא חשיב מעילה במה שמשהה הבגד הראשון שלמעלה על עצמו לאחר עבודה כשפושטן עכ"פ כהרף עין [והיינו] מתחילת הפשטה עד סוף ההפשטה דהא הוא עוסק בה כדי להעביר מעליו ומה לו עוד לעשות אך מ"מ הבגדים האחרים אשר עדיין אינו עוסק בהם להפשיטם מעליו א"כ באלו שייך דין מעילה דהא הוא משהא אותם על עצמו לאחר עבודה והבגדי כהונה הי' שמנה בגדים ואין אדם יכול להפשיטם בב"א רק זא"ז (ובאהרן הוא שהי' דרך נס מה שאי' שהפשיטו בגדיו ממנו לאחר מותו כולן בב"א) נמצא אי אמרינן דשייך בבגדי כהונה דין מעילה א"א בשום אופן שלא ימעלו בהן באותן בגדים אחרים שעדיין אינו עוסק בהפשיטן כנ"ל איו דבבגדי כהונה פטרה התורה במעילה ולא שייך בהו כלל דין מעילה אבל היכא שיש רק בגד א' לא שייך לא ניתנה תורה כו' דהא בפשיטות אותו בגד אף שמשהה אותו עליו עוד כהרף עין מ"מ לא עשה שום עבירה כיון שהוא עוסק בפשיטתו גופא לאחר פשיטות אותו הבגד שוב אין עליו שום איסור כלל לכן לא שייך שוב לא ניתנה תורה כו' וא"כ השתא א"ש דנוכל לומר דהראב"ד הבין בדברי הרמב"ם שפירש דלא כפי' רש"י. רק כפרושי הנ"ל דלא נתנה תורה כו' פרושו משום דא"א להפשיטן כל הבגדים בב"א כיון שיש עליו איזה מיני בגדים לכן אמרי' דניתנה להנות בהן ולא שייך בהו מעילה כיון שא"א בל"ז אבל גבי כלאים שסובר הרמב"ם דרק האבנט הוא כלאים אבל לא שארי הבגדים א"כ כיון שהאיסור הוא רק על בגד א' ובבגד א' לא עביד בי' איסור בפשיטתו כיון שהוא עוסק בה להפשיטו ותו לא הוי עליו איסור כלל ולכן לא שייך בי' הואיל ולא ניתנה תורה למלאכי השרת כנ"ל כיין שאין עליו בגד איסור רק א' ובבגד א' לא עביד שום איסור ע"כ פסק הרמב"ם דלוקין ומקשה עליו הראב"ד שפיר דמ"מ יפטר דהא בפ' בא לו אי' דבכל היום מותר ללבשן. ומאי דקאמר מפני האבנט שהוא כלאים [פי' שדחקו קושי' הכ"מ דדילמא שאני התם משום דלענין מעילה וכנ"ל דהוי לענין מעילה כל הבגדים בחזקת איסור עליו כיון דאין באפשרי שלא ימעול בהן בהבגדים הנשארים עוד עליו אשר עדיין עליו אשר איננו עוסק בפשיטתם עדיין לכך אמרי' דהתורה פטרה אבל לענין כלאים דהוי רק האבנט כלאים ובחד בגד לא שייך התורה התירה וכנ"ל] אינו דאטו חושן ואפוד לית בהו כלאים פי' והוי נמי דומי' דמעילה דלגבי איסור כלאים יש ג"כ איזה בגדים וא"כ עבר על הבגדים שעדיין אינו מפשיטן וג"כ אנו מוכרחים לומר דהתורה התירה ואמאי לוקין על לבישתם כיון דע"כ אנו מוכרחים ג"כ לומר דהתורה התירה כמו גבי מעילה

וא"ל דיש חילוק דגבי מעילה שייך לב ב"ד מתנה עליהם ובאיסור כלאים לא שייך זה דאי' בתוס' ישינים ביומא דף ס"ט ע"ב דלא שייך גם גבי מעילה דלב ב"ד מתנה משום דאין הקדש לחצאין וא"כ שפיר מדוקדק סמיכות לשון הראב"ד ובטוב טעם ודעת. ודו"ק היטב

בסוגיא דטובת הנאה [דף נח ע"ב]

נימא כתנאי הגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי טבלו של חבירו דברי רבי ר' יוסי בר' יהודא אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו כו' ואב"א דכ"ע כמי שהורמו דמיין וטוה"נ אינה ממון והכא בדשמואל קמפלגי דאמר שמואל חטה אחת פוטרת כל הכרי. רבי אית לי' דשמואל כו' ופרש"י בד"ה ואב"א כו' בזה"ל וכי פליג רבי עלה דר"י בר' יהודא בתרומה לחודא פליג אבל במעשר מודה דלאו בע"ד דידי' הוא כו' עכ"ל פירוש דקשה לרש"י והלא במעשר סכומו קצוב ולא שייך בזה פלוגתתם, בדשמואל לכן פי' רש"י דפלוגתתם רק בתרומה ובד"ה לר' יוסי כ' רש"י בזה"ל וה"ה דמצי לאוקמי נמי בטבלים שנפלו לו ודכ"ע כמי שלא הורמו דמיין וטוה"נ אינה ממון וקמפלגי בדשמואל אלא כי אוקמת הכי מתניתין דלא כתרווייהו כו' ולכאורה יפלא בעיני למה לי' לרש"י לומר ה"ה דמצי לאוקמי בטבלים שנפלו כו' ודכ"ע לאו כמשה"ד וקמפלגי בדשמואל הא כיון דפלוגתתם בדשמואל אין שום שייכות לומר ולאוקמי בטבלים שנפלו הא אף בטבל דידי' שייך שפיר הפלוגתא בדשמואל ואין שום שייכות פלוגתא בדשמואל לאוקמתא בטבלים שנפלו

ונלענ"ד ליישב דכוונת רש"י בזה ליישב מה שפירש לעיל לפי הפלוגתא בדשמואל פלוגתת רבי ור"י בר יהודה רק בתרומה ולא במעשר כאשר האריכו בזה המפרשים הא מלשון רבי דאמר דמשלם לו דמי טבלו של חבירו משמע כל הטבל ולא לנכות לעצמו הגנב דמי המעשר. ע"כ רוצה רש"י לפרש כפי' הגירסא ישינה דכ"ע לאו כמשה"ד ופלוגתתם בטבלים שנפלו ויהי' פלוגתת רבי ור"י בר יהודא בלי שום דוחק דהנה הרמב"ם פסק בפ"א מהלכות תרומות דין י"א בזה"ל פירות העכו"ם שהגדילו בארץ ישראל כו' ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שנגמר מלאכתן כו' ומפריש תרומה גדולה לכהן ומעשר ראשון הוא שלו מפני שהוא אומר ללוי במעשר אני בא. מכח איש שאין אתם יכולין ליטול ממנו כלום כו' יעו"ש והקשה בשו"ת מהרי"ט תשובה פ"ה דלפי שיטת הרמב"ם הנ"ל למה להגמרא לתרץ אליבא דעולא דמתני' מיירי בטבלים שנפלו מבית א"א כהן וקא סבר מתנות שלא הורמו כמשה"ד. הלא לשיטת הרמב"ם אף אם נאמר דמתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד עכ"ז בטבלים שנפלו מא"א כהן פטור מליתן המתנות באומרו שבאתי מא"א כהן שהי' פטור מליתן ושפיר יכול לקדש את האשה אך נוכל לתרץ קושי' מהרי"ט בפשיטות דמתני' מיירי גם במחדש בתרומה ובתרומה אינו מועיל לו הטענה שבאתי מאיש אשר פטור מליתן כמפורש ברמב"ם הנ"ל לכן שפיר מוכרח הגמ' לומר דקא סבר מתנות שלא הורמו כמשה"ד ולפי"ז נוכל לומר דלכך רצה רש"י לפרש כפי הגירסא ישינה דכ"ע סוברים דמתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד ומיירי בטבלים שנפלו מא"א כהן ולכך אמר רבי דמשלם לו דמי טבלו פי' הן דמי התרומה והן דמי המעשר כי ממעשר פטור הנגנב מליתן מחמת שבא מכח א"א כהן כדברי מהרי"ט הנ"ל. ומתרומה פטור הנגנב כיון דחטה א' פוטרת כל הכרי ולכך צריך הגנב לשלם לו דמי טבלו כולו ור' יוסי בר יהודא דאמר אינו משלם לו אלא דמי חולין שבו כוונתו דגם דמי המעשר צריך הגנב לשלם כיון דהמעשר הי' שייך להנגנב בטבלים שנפלו כסברת מהרי"ט הנ"ל. רק שהגנב ינכה מלשלם דמי תרומה כי הוא אינו סובר כשמואל דחטה א' כו'. ובתרומה לא יכול לפטור עצמו הנגנב כסברת הרמב"ם הנ"ל ומעשר ראשון הוי ג"כ בכלל חולין כדאיתא ברמב"ם פ"א מהלכות מעשר דין ב' דמעשר הוא חולין גמור לכל מילי שמותר לזרים ולאוכלן בטומאה כו' יעו"ש ולפי גירסא זו דמתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד שפיר נוכל לאוקמי דברי רבי גם במעשר וא"צ לדחוק דכוונת רבי דמשלם לו דמי טבלו שהמעשר יהי' שייך להגנב וא"צ לשלם בעד דמי המעשר אבל לפי הגירסא שבגמ' דכ"ע מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין לא נוכל לאוקמי כנ"ל דהא כיון דמתנות שלא הורמו כמשה"ד מ"ט דר"י בר' יהודא דפוטר מלשלם דמי תרומה אף שאינו סובר כשמואל מ"מ התרומה שייך להנגנב כיון דמתנות שלא הורמו כמשה"ד ולכך רצה רש"י לפרש כפי' הגירסא ישינה אבל רש"י מדחה הגירסא זו דא"כ מתני' דלא כתרווייהו

אמנם לפי דברי הנ"ל נשאר קשה קושי' מהרש"א על רש"י הא נוכל לאוקמא המתני' כשמואל דחטה א' פוטרת כל הכרי ולכך המקדש בתרומה מקודשת ומה שמתרץ המהרש"א דמתני' מפורש גם המקדש במעשר ובמעשר לא שייך סברת שמואל הא לפי הנ"ל נוקמי המתניתין בטבלים שנפלו לו מא"א כהן והמעשר הוא שלו כסברת מהרי"ט אליבא שיטת הרמב"ם ולכך מקודשת ובתרומה מקודשת כי המתני' אזלי אליבא דשמואל דחטה א' פוטרת אך נוכל לתרץ קושי' מהרש"א הנ"ל כפי שמתרץ הפני יהושע דמתני' מיירי במקדש בתרומה שכבר הפריש ולא שייך בזה דינו דשמואל דחטה א' פוטרת כיון שכבר הפריש מחויב ליתן מה שהפריש

אמנם לענ"ד יש לקיים הגירסא ישינה דכ"ע סובר דמתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד. ורש"י דמדחה הגירסא ישינה לשיטתי' אזיל בהקדם דברי השאילתות פרשת קרח אי' בזה"ל ברם צ"ל אלו היכא דקא יהיב לה תרומה לכהנת וא"ל איקדשי לי בגווה א"כ לכהן וא"ל איקדשי לי ברתך מי הוי קדושי או לא מי אמרינן כיון דממונא דכהן הוא ולא ממונא דידי' הוא לא הוי קדושין או דילמא כיון דאית לי' טוה"נ בגווה דאי בעי למר יהיב לה ואי בעי למר יהיב לה כממון דידי' והוי קידושין ת"ש דתנן (נדרים פ"ג) קונם כהנים כו'. אלמא טוה"נ ממון הו"ל ממון דידי' ומצי אסר לי' עלייהו כו' יעו"ש. ולכאורה צריכין להבין למה אמר דוקא במקדש כהנת הא לפי הדין דטוה"נ ממון מהראוי שיהי' יכול לקדש אף ישראלית דיהי' לה בו טוה"נ וכמפורש כן בפרש"י וצ"ל דסובר דהא דטוה"נ ממון אינו רק שע"י שבידו לשלוט בו ליתן למי שירצה הוי כממונא דידי' אבל לענין שווי' שלו אינו רק כפי שיעור הטוה"נ דהיינו כמה יכולים ניקח מישראל בעד מה שיותן לבן בתו כהן ואחרי שאשה לא מקני' נפשה בפחות מש"פ ולפי' רש"י בקידושין דף ג' ע"ב דגנאי הוא לה מהראוי שלא תתקדש בתרומה אף שיהיה לה טוה"נ ליתן למי שתרצה. כ"א באופן אם הטוה"נ שוה פרוטה אבל במקדש כהנת דתרומה ראוי לה שתאכל בעצמה (ומה שקשה הא ארוסה בת כהן לישראל אסורה מלאכול בתרומה יעוין בספר המקנה שמתרץ ע"ז ויש לי אריכות דברים בזה] אף שכל התרומה אינו שוה רק פרוטה מקודשת כיון דממונא הוא לאשר יש לו טוה"נ בשליטתו ליתן למי שירצה והיא תתהנה בשיעור פרוטה וסמוכין לזה מהא דאי' לעיל דף וא"ו ע"ב לענין מתנה ע"מ