עטרת חכמים חלק ב קפא

על החזרת המעות מיד השלוחים להלוה וכדמוכח מלשון הגמ' לקמן דאמרי' מיגו דאי בעי יכולים לומר אהדרינהו ללוה ואמאי נקיט הגמ' לשון פרעוני הול"ל הדרוני. גם דברי רש"י קשה להולמן אמאי שינה מלשון הגמ' דבגמ' אמרי' דאי אמרי לא פרענו מפרש רש"י דאי לא שאם לא יאמרו מעידין אנו שקבלם המלוה כו' גם מלת מעידין אנו ברש"י לכאורה שפת יתר

ונלע"ד ליישב דהנה בתוס' ד"ה והשתא כו' הקשו מ"מ למה לא יהי' העדים נאמנים לאחר שנשבעו לומר פרענו להמלוה שהרי שוב אינם נוגעים בעדות כו' ע"כ פשטות לשון התוס' מורה שלא הי' קושייתם שיגידו עדותן בשבועה אלא שבתחלה ישבעו לפטור את עצמן מהלוה ואח"כ יגידו עדותן לפטור את הלוה נגד המלוה ולכאורה אינו מובן למה יועיל ההגדה אחר השבועה הא צריכין להחזיק דבריהם הראשונים שבזה נפטרו מהלוה וגם כבר נשבעו ע"ז אך י"ל דלא שייך חשש דלאחזוקי דבריהם הראשונים מעידים דהא בידם להשמיט את עצמן שלא לבוא כלל בפני ב"ד להעיד שאין על הב"ד לקרוא את העדים שיבואו להעיד אם אינם באו מעצמן אינם נזמנים לב"ד ועד"ז מצינו כמה פעמים בש"ס דאמרי' גבי עדים מגו דאי בעי שתקי והיינו שלא יאמרו כלל וישתקו. ואף אם משביען הבע"ד והם אינם משיבים לו דבר ליכא עלייהו חיוב מחמת שבועת עדות (יעוין שבועות דף ל"א ע"ב במשנה שם) ולדברי התוספות ישיני' במס' כריתות דף י"ב ע"ב בד"ה דאי בעי אמר כו' היכא דלא נתכוונו בשעת ראי' להעיד לאו בר הגדה המה. ובקל יכולים העדים להשמיט א"ע מהבע"ד על כבישת עדותן ואמתלא שלא כוונו להעיד ולדברי הש"ך חו"מ סי' דאף לדידן דלא בעינן בעדות ממון עדות שאתה יכול להזימה ז"א אלא שלא בעינן לדרוש ולחקור אבל אם אמרו להדי' שאינם זוכרים הזמן היום והשבוע וכדומה לא מקבלינן עדותן וא"כ יכולים השלוחים לומר שאינם זוכרים הזמן והמקום ולכך אינם מעידין ע"כ היכא שבאו להעיד אף לאחר שנשבעו מהראוי שיקבל עדותן ומקשו התוס' שפיר דאי משום דלאחזוקי דבריהם ליכא למחשד אותן דהא הי' בידם להשמיט א"ע שלא יהי' צריכין להעיד כלל וכנ"ל

אך לפי כל זה קשה מאי קאמר הגמ' דאם המלוה את חבירו בעדי' צריך לפורעו בעדים אין להם מיגו הא יש להם מיגו דאי בעי הי' פוטרים את עצמן מהלוה בטענה שקיימו את שליחתן ופרעו להמלוה כי לא הי' אגודים לפרוע בעדים רק להלוה ומטעם דכיון שהוא לא האמינם לא הי' להם להאמין לו אבל בפרעון להמלוה לא אסקו אדעתיהו לחוש שיהי' דוקא בעדים ויכולים לומר שסברו דמן הסתם המלוה בחזקת כל אדם כשר ואין צריכין ליתן לו בפני עדים וא"כ יש להם מיגו דמן הסתם המה אומרים אמת בתורת עדות שנתנו להמלוה דאל"כ רק שהוא שקר וברצונם לפטור את עצמן למה יעידו כן בתורת עדות ויכשלו בהגדת עדות שקר הי' להם לומר דרך הגדה ולא בתורת עדות שנתנו להמלוה ובזה יפטרו מהלוה וצ"ל דבש"ך חוה"מ סי' קכ"א ס"ק מ"ה מביא בשם הראב"ן ז"ל דוקא שנים דלא מצי אמר להו לתקוני שדרתי יתכון ולא הוי לכו למיתב למלוה בלא סהדי דלא לכפור משום דמצי אמרי אנן הוי סברינן דלהכי בררת תרי דנהוי אנן סהדי ואת מטעיתנא. דתרי שלוחים מילתא דלא שכיח הוא ולא דמי לדאבימי. דלא הוי רק חד שליח דלא מצי מסהיד ולא הו"ל למטעי עכ"ל הרי לפי דברי הראב"ן כשאמרו שפרעו להמלוה אינם פטורי' מהלוה רק כשרוצים להיות עדים אבל אם ישמטו את עצמן מלהעיד יבוא המלוה עליהם בטענה לתקוני שדרתי יתכון ולא לעוות ומקשה הגמ' שפיר מאי קסבר

ובזה מדויק היטב לשון רש"י שגרס דאי לא ומפרש רש"י שאם לא יאמרו מעידין אנו שקיבלם המלוה כלומר שאם לא יאמרו בדרך עדות רק שיאמרו דרך הגדה בעלמא שפרעו להמלוה וכנ"ל יטעון הלוה נגדם אף אם כדבריכם כן הוא שפרעתם להמלוה כיון שאינכם מעידין ע"ז אין לכם התנצלות על העיוות שעוותתם במה שנתתם להמלוה בלא עדים. ומחויבים אתם לפרוע לי מה שהפסדתם אותי בפשיעתכם. ולזה מדייק הגמ' אמר להו פרעוני דבכה"ג שלפי דברי השלוחים כבר נתנו הממון להמלוה לא שייך בחיוב תשלומין שלהם להלוה שם החזרה רק פרעון ואתה הטעתני לא היכי שהמה אינם רוצים לומר השתא בתורת עדות אף האמתלא ששכחו הזמן ג"כ לא מועיל כיון דע"כ הי' לפי טעותם לכון להעיד ולהיותם רמי' עלייהו למדכר הכל כל הצורך לעדות. וכמבואר בכמה מקומות שעד שנתכוון להעיד לא יכול למפטר א"ע מקרבן שבועת העדות בטענת שכחתי ובמקום אחר הארכתי בזה ובארתי שי"ל שזה כוונת הגמ' שם בכריתות דף י"ב דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות כלומר שיכול לטעון שכחתי רק בנתכוון להעיד הוי מילתא דרמי' עלי' ולא מועיל טענת שכחתי אבל כשאומר שלא נתכוון להעיד שפיר מצי לומר שכחתי

וע"ד הנ"ל משכחת עוד שיהי' אפשריות להשלוחים להשמיט א"ע מלהעיד בטענה דלא נתכוונו להעיד אבל לדידן דלא פסקינן כדברי התוס' הנ"ל במס' כריתות דמקבלין עדות מעדים אף שלא נתכוונו בשעת ראי' להעיד מ"מ יש גוונא שאם לא נתכוון אין בעדותן ממש והיינו כגון שהי' גם קרובים ופסולים באותו מעמד שמצד מציאות קרוב או פסול בין הרואים א"א להכשיר עדות רק אותן שנתכוונו להעיד וכמפורש בתוס' ובריטב"א מס' מכות ובחו"מ סי' ל"ג דראיית עדים הקרובים פסולים שלא נתכוונו להעיד מבטל מדין עדות הרחוקי' שלא נתכוונו להעיד ועד"ז מיושב דקדוק הנ"ל בגמ' ובלשון רש"י בסגנון הנ"ל ודו"ק

סוגיא דקידשה בגזל [דף נ"ב

] אמר רב ש"מ ממתני' ארבע כו' הכי קאמרי מי אמר רב כוותי לכאורה קשה דקארי לה והוא לא אמר הכי מאי קארי לה הא מוכח ממתני' כרב. גם קשה מאי מקשה והא"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו כו' הא י"ל דלכך לא קיבל ר"י דינו של רב משום דסבר דחיישינן בקידושין שמא אייאש או דסובר סתם גזילה יאוש בעלים. ומאי שאמר ר"י שאין הגזלן יכול להקדיש מיירי בידוע שלא נתייאשו הבעלים. ואף אם יש הוכחה ממקום אחר דר"י סובר סתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא עכ"פ ממימרא זו דר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים ליכא הוכחה. גם על תירוץ התוס' דמשוי איסור א"א להקדש קשה דהא בהקדש אזלינן בתר רובא בכמה מקומות ובא"א מחמירין אף במיעוטא בכמה מקומות [ויעוין בסוגי' דסבלונות ובדברי הקדמונים שם] גם נכון לתרץ הבדיחותא של ר' יוחנן מי אמר רב כוותי למה נחשוב לו לזר שרב יאמר כוותי'

ונ"ל בהקדם דברי הירושלמי א"ר חייא בר בא ש"מ מקדשין בגזילה וש"מ מקדשין בפירות עבירה דברי הירושלמי האלו נעולים: גם אין פותר מה זה פירות עבירה [יעוין בירושלמי פ"ו דשביעית שם קרי פירות עבירה פירות שביעית שנעבדה בהן עבירה שנהג בהן שלא כדין שביעית] וסתם פירות שביעית מה"ת יהי' נקראים פירות עבירה ונ"ל דהנה בחידושי הריטב"א בסוגי' זו ד"ה ממאי כו' כתב בזה"ל קשיא לי דילמא ה"ה בשאר שני שבוע והא דקתני ושל שביעית היתה לאשמעינן אידך דאמרן דמקדש בפירות שביעית מקודשת. סד"א לאכילה אמר רחמנא ולא לסחורה קמ"ל ואיכא למימר דדייק לה רב מדקתני ושלהן היתה וכיון דשביעית היא דהכל הפקר מאי שלהן איכא ומה לי שלהן היתה או של אחרים או שלו דהא ליכא בעלים לפירות שביעית א"ו הא קמ"ל דהא דמקדשה בשלהן היינו משום דשל שביעית היתה הא בשאר שני שבוע לא משום גזל כנ"ל עכ"ל אמנם דבר זה שמחליט הריטב"א בפירות שביעית שייך הלשון שלהן מיתלי תלי בפלוגתת הקדמונים דבעדיות פ"ה משנה א' אי' אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה כדברי ב"ש. וב"ה אומרים אין אוכלין אלא בטובה ומפרש הרמב"ם בזה"ל ופירוש בטובה בטובותיו כאלו עשה לו צורכו או עשה לו עמו חסד ומניח אותו לאכול מפירות ארצו עכ"ל וכן פסק להלכה בפ"ו מהלכות שמיטה ויובל דין ט"ו] אבל הראב"ד בפרושו כ' בזה"ל ונראה דטעמייהו דב"ה משום דגזרו שביעית אטו שאר שני שבוע כדי שלא יהי' אדם רגיל לכנוס בשדה חבירו ובגינתו ובפרדיסו שלא מדעתו אבל מן הדין ודאי מותר דכתיב ובשנה השביעית תשמטנה ותניא במכילתא מגיד שהוא פורץ בה פרצות כו' עכ"ל ומדברי הראב"ד אלו נראה שהי' מפרש דברי המכילתא שרשות לכל אדם בשביעית לפרוץ פרצות בשדות וגנות דאפקעתא דמלכא הוא ואין להם בעלים אבל מדברי הכ"מ פ"ד מהלכות שמיטה ויובל דין כ"ד נראה שהבין כוונת המכילתא הנ"ל שמן המצוה שבעל הגינה או השדה לפרוץ פרצות בגדר בכדי לברר הפקירו לעין כל וכדבריו מוכח לומר בשיטות הרמב"ם כי ז"ל הרמב"ם שם מצות עשה להשמיט כל מה שתוצא הארץ בשביעית שנ' והשביעית תשמטנה ונטשתה וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית בטל מצות עשה וכן אם אסף כל פרותיו לתוך ביתו אלא יפקיר הכל כו' עכ"ל יעו"ש. דבריו אלו מורין להדי' שהוא סובר דאין הפירות שביעית הפקר באפקעתא דמלכא רק המצוה הוא על הבעלים שהמה יפקירוהו ואם לא יפקירו יושאר שלהם אלא שביטלו מ"ע ודלא כדברי הראב"ד והריטב"א הנ"ל ודלא כדברי הר"ש בפ"ד דשביעית משנה ב' יעו"ש

והנה לשיטת הרמב"ם יש לספוקי הגוזל פירות שביעית מהבעלים טרם שהפקירוהו מה דינו ולפשוט ספק זה אציע דברי רש"י בחולין דף ד' ע"ב על הא דאי' שם חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מפני שהן מחליפין וכ' שם רש"י בד"ה שהן מחליפין בזה"ל וי"א שאף לעצמו מותר וטעות הוא בידם דא"כ מצינו דמים