עטרת חכמים חלק ב קפ

לקרוב שבודאי אסור' לו להסתיר את קורבתו ולהעיד אבל מי שאינו פסול רק מחמת חימוד ממון שאין פסול הגוף רק שחשוד הוא להעיד שקר מצד לקיחת שוחד וכיון שהוא יודע בעצמו שמעיד באמת יכול להעיד וסמוכין לספיקו של החוות יאיר יש לי ממה שנהגו בסדר הגט לומר לעדים שיהרהרו בתשובה וקשה הא בפסול ידוע לא מהני להכשיר ע"י הרהורים בלב ולא בחזרת דברים בלבד ובפסול שאינו ידוע אין עליו שם עד פסול. א"ו כה"ג דבעבירה שאין ידוע להב"ד אם יודעים בעצמם שעברו על חייבי מלקות אסור להיות להן עדים עד שיהרהרו בתשובה וידעו בנפשם שנקיים המה לשמים מפסול הגוף ואף שלפני הב"ד אין הכשר מצד הרהור התשובה ל"ל בה. דהא גם פסולו לא נודע לב"ד ומה שאין מכשירים בעלי עבירה בחזרה לפני ב"ד רק בהליכה למקום שאין מכירין ויאמר חשוד אני וכדומה וכמבואר בחו"מ סי' ל"ה אינו רק משום דכיון דהפסול ידוע להב"ד ועל התשובה בחזרה לפני ב"ד יש לפקפק דילמא תשובה של רמי' הוא משא"כ כשאין הפסול ידוע להב"ד ועליו בעצמו יש לסלק מן העדות כיון שהוא יודע שיש לו פסול הגוף מצד רשעת בחייבי מלקות די לו ע"ז להסתרת פסולו בינו לבין עצמו בהרהור תשובה בלבו וא"כ לפי שיטת הנמוקי יוסף דנוגע פסול מצד בע"ד וא"כ אסור לו להסתיר עדותו כמו קרוב שאסור להסתיר את קרבתו וא"כ לשיטת הנמוקי יוסף ל"ק כלל קושייתי הנ"ל. כי הוכחתי לעיל שבפסול מצד בע"ד לא מהני המיגו להכשירו ונוסף שאסור להם להסתיר את נגיעתם כפי שבארתי לשיטת החוות יאיר הנ"ל וי"ל דזה היא פלוגתת ר' אבין ב"ר חייא עם ר' יוסי בהירושלמי הנ"ל דר' אבין ב"ר חייא סובר דפסול נוגע היא משום בע"ד ולא משום חשד דילמא משקר ע"כ אף היכא דאי"ל מיגו אין בעדותו ממש ואדרבא שאסור לו להעיד בהעלמת נגיעתו לכן אמר הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא דנעשה כנוגע בעדותו ור' יוסי סובר שלא פסלה התורה נוגע מצד בע"ד רק משום חשש דילמא משקר וממילא היכא דאי"ל מיגו עדותו מתקיימת הרי בקדושי כסף יש להשלוחים מיגו כמו שכתבתי לעיל שבידם להסתיר נגיעתם ולהעיד שראו שהאשה קיבלה כסף קידושין משלוחי הבעל וזה כוונת ר' יוסי כיון שהאמינתו התורה פי' שאין פסולו מצד פסול התורה מצד גזה"כ אפי' קידשה בכסף אינו כנוגע בעדותו מטעם מיגו כנ"ל ודו"ק

ובסגנון הנ"ל נלע"ד ליישב קושי' הש"ך בחו"מ סי' נ"ח על דברי הרמ"א בשם הרמב"ן שפסק בלוה שפרע למלוה בפני עדים ואח"כ אמר המלוה סטראי נינהו אינו נאמן דהא אין לו מיגו דהוי מיגו במקום עדים אבל אם פרע בפני ע"א שייך שפיר מיגו והקשה הש"ך האיך כ' הרמ"א דין זה בפשיטות הא מדברי התוס' בכתובות דף פ"ה ומרמב"ן בעצמו בפ' חז"ה לא משמע כן וז"ל הגמ' בכתובות דף פ"ה אבימי ברי' דרבה בר אבוהו הוי מסקי זוזי בי חוזאי אזיל פרעינהו ביד חמא ברי' דרבה בר אבוהו כו' לענין שלומי שליח מאי כו' הב זוזי ושקול שטרא לא משלם כו' והקשה בתוס' האיך פסק ר' אבוהו שבי חוזאי נאמנים במיגו הלא השליח יכול להיות עד וא"כ אי אמרו להד"מ יצטרכו לישבע נגד העד וכפי טענתם עתה אינם מכחישים את העד רק שאומרים סטראי נינהו: וא"כ הוי מתושאיל"מ דומי' דנסכא דר"א ותרצו דהכא מיירי אחרי שנתקנה שבועת היסת שהשליח נוגע בעדות מחמת השבועה ולא הוי עד ולכך נאמנים שפיר במגו והרמב"ן בב"ב מקשה ג"כ כקושי' התוס' ומתרץ כתרוצם הנ"ל. א"כ מוכח דאף בע"א לא יכול לטעון סטראי נינהו דאל"כ מאי דוחקא לשנוי' דמיירי לאחר שנתקנה שבועת היסת הא אפילו קודם שנתקנה ש"ה ויש ע"א גמור יכול לטעון סטראי. כן תורף דברי הש"ך בס"ק כ"ג ונלע"ד ליישב בהקדים דברי הריטב"א שמקשה ג"כ כעין קושי' התוס' ובהוספת דברים. וז"ל ובשלמא אי אמרינן שהשליח חייב לשלם ל"ק מידי דהשליח נוגע בעדות הוא ובע"ד הוא ואינו נעשה עד אבל אם נאמר שהשליח אינו חייב לשלם א"כ אינו נוגע בעדות ושפיר יכול להיות עד א"כ קשה הא הוי מיגו במקום עד ור' אבוהו עדיין לא ידע אם הי' המעשה באופן שחייב לשלם או לא א"כ אמאי פסק בפשיטות דנאמנים במגו דילמא הי' באופן שהשליח אינו חייב לשלם ויכול להיות עד ותו לא הוי מגו ותירץ דדין מתושאיל"מ לא שייך רק בשבועה דאורייתא היינו נשבע ונפטר כמו בנסכא דר"א אבל בנשבע ונוטל דהוי רק שבועה דרבנן כמו הכא דהמלוה מחויב שבועה וליטול וא"כ לא שייך דין מתושאיל"מ וזה תירוץ נכון הוא עכ"ל ולכאורה קשה למה לא תירצו התוס' והרמב"ן כתירוץ הריטב"א דמתרץ אליבא דדינא ולמה הוכרחו לאוקמי אחר שנתקנה שבועת היסת אך לפי מה שבארתי לעיל דהרמב"ן והנמוקי יוסף מחולקים בטעם פסול נוגע: הרמב"ן סובר דמטעם נוגע פסול וא"כ במקום דאי"ל מיגו לאמת את דבריו נאמן כאשר הוכחתי לעיל והנ"י סובר דמטעם בע"ד הוא וגזה"כ הוא וא"כ לא מהני שום מיגו. כי לו יהי' שאמת כדבריו עכ"ז פסול מצד בע"ד וקרוב כמו משה ואהרן מצד גזה"כ והנה הריטב"א סובר כשיטת הנמוקי יוסף שמטעם בע"ד הוא פסול כי איתא בכתובו' דף פ"ד ההוא בקרא דתפסי תורא מיני' וטוען הבע"ח שתפסו מחיים ולא הי' עדיין מטלטלי דיתמי ומועיל תפיסתו והבקרא טוען שלאחר מיתה תפסו ופסקינן דאין אנו מאמינים אותו לגבי הבע"ח שיצטרך להחזיר מה שתפס. אבל מ"מ אנו מאמינים אותו לגבי' דידי' שכדבריו כן הוא שהבע"ח תפס לאחר מיתה נמצא פשע וחייב הבקרא לשלם אבל לגבי הבע"ח אין אנו מאמינים אותו משום דיש להבע"ח מגו דלהד"מ וכ' הריטב"א ואע"ג דהבקרא טוען שתפסו לאחר מיתה וא"כ אמאי לא יהי' מהימן כע"א וא"כ אין להב"ח מיגו מ"מ כיון דאינו נפשה עד. עד שיוגמר בעדותו ולא הוי עד עכ"ל ואף על גב דהתם ודאי לא שייך טעמא דמשקר דמה לו לשקר כיון דלפטור עצמו מתשלומין הי' יכול להודות לדברי בע"ח דתפס מחיים ואדרבא הי' לו טענת הבע"ח לסייע וא"כ טעמו כיון דכשאם אין אנו מאמינים אותו לגבי הבע"ח ולגבי דידי' נאמן הוי בע"ד ואינו נעשה עד. הרי לעינים שהריטב"א סובר דנוגע פסול מטעם בע"ד ומטעם גזה"כ וממילא אף כשיש לו מיגו כיון שהתורה פסלתו הוי קרוב המעיד ואינו נאמן בשום אופן

והנה בנידן דידן יש לתפוס טענת הלוה נגד המלוה בשני פנים: הצד הא' שהלוה אינו בא לתבוע שום דבר מהמלוה רק שבא לפטור א"ע ששוב לא יתחייב לו כדבריו והמלוה רוצה ממנו באמרו שהמעות שלקח ממנו הי' על הלואה אחרת והצד הב' שהלוה רוצה ליטול מהמלוה המעות בהחזרה. והמלוה בא ליפטר ונוכל להבחין כוונת טענת הלוה ע"י כך שאם השליח לא פשע בשליחתו א"כ גם הלוה מודה שהמעות בא ליד המלוה עפ"י דבורו ובשליחותו ושוב אינו יכול לתבוע בחזרה כיון שגם לפ"ד הממון בא בכשרות ליד המלוה וע"כ טענתו היא רק שיפטור מיהו בזה התשלומין והמלוה טוען סטראי ונמצא שרוצה ליטול וכשישבע להכחיש את העד יהי' נשבע ונוטל. אבל אם השליח פשע א"כ הלוה תובע המעות בהחזרה שטוען שבא מעות ליד המלוה שלא עפ"י דבורו והוי כמו שהי' מעותיו נפקד ביד השליח והוא תופסו בעד חובו וא"כ הלוה רוצה ליטול והמלוה לפטור ולפי"ז מתיישב שפיר כל הנך קושי' דלעיל דהריטב"א לשיטתי' דסובר דנוגע פסול מטעם בע"ד והוי גזה"כ ואינו נאמן אף במיגו ולכך מדייק שפיר דבשלמא אי אמרת דשליח מחייב לשלומי א"ש דנוגע בעדות הוא ובע"ד הוא ואינו נעשה עד פירוש אף שיש להשליח מיגו דאהדרינהו ללוה דהא בקודם שנתקנה ש"ה איירי מ"מ כיון דסובר דהוי בע"ד א"כ מאי מועיל לו המיגו. כיון דלטענתו השתא אם לא נאמינהו יהי' חייב לשלם א"כ הוי בע"ד וגזה"כ הוא דפסול רק דהקושי' אם נאמר שאינו חייב לשלם פי' היכא דלא פשע וע"ז קשה קושי' התוס' הנ"ל וכיון דקושייתו הוא בלא פשע א"כ הלוה א יכול לתבוע המעות בהחזרה כנ"ל ובודאי הוא בא רק לפטור א"ע והמלוה רוצה ליטול עוד ממנו וע"ז מתרץ הריטב"א שפיר כיון דהמלוה ישבע ונוטל א"כ הוי רק שבועה דרבנן ולא שייך מתושאיל"מ והשתא מתורץ ממ"נ קושייתו דבפשע לא התחיל להקשות משום דסובר דהוי בע"ד ובדלא פשע ג"כ ל"ק מידי משום דהוי רק שבועה דרבנן כנ"ל אבל הרמב"ן ותוס' לשיטתם לא יוכלו לתרץ כתירוץ הריטב"א דהא הם סוברים דטעם פסול נוגע הוא רק משום דאמרי' דילמא משום נגיעתו הוא משקר אבל היכא דיש לו מיגו דאזיל מיני' טעם הנ"ל בודאי הוא כשר לעדות ובנ"ד יש להשליח מגו דאהדרינהו ללוה דהא ס"ד דקודם שנתקנה ש"ה איירי א"כ לשיטתם קשה גם היכא דפשע שיהי' נאמן בתורת עדות דלא שייך טעם דמצד נגיעתו משקר דהא יש לו מיגו וע"ז לא שייך תירוץ הריטב"א דהוי בזה ש"ד דהא: בפשע תובע הלוה המעות בהחזרה והמלוה רוצה להחזיקו וא"כ המלוה נשבע ונפטר ואמאי לא יהי' דינו כנסכא דר"א ע"כ מוכרחים לתרץ תירוץ אחר משום דאחר שנתקנה ש"ה איירי ולפי"ז מתורץ נמי קושי' הש"ך הנ"ל דהנה הרמ"א מיירי שהלוה בעצמו פרע המעות למלוה ובודאי לא יכול הלוה לתבוע המעות בהחזרה דהא הוא בעצמו נתן לו המעות א"כ שפיר קאמר הרמב"ן דבע"א לא איתרע שטרא דהא יש להמלוה מגו ולא קשה דהוי מיגו במקום עד ונימא משואיל"מ ז"א דכיון דלא משכחת לה בשום אופן שהלוה יכול לתבוע המעות בהחזרה. ובודאי הוא בא רק לפטור א"ע והמלוה רוצה ליטול וא"כ שייך תירוץ הריטב"א דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתושאיל"מ. וגם דברי הרמב"ן אינם סותרים אהדדי ודוק היטב

בסוגיא הנ"ל גמ' מאי קסבר אי קסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים הני נוגעין בעדותן נינהו דאי אמרי לא פרענו אמר להו פרעוני ולכאורה קשה הא לא שייך לשון פרעון