עטרת חכמים חלק ב קעט

היא לפי דברי' בעצמה א"א גמורה כמו בכל אשה שאומרה שנתקדשה בפני עדים ואין העדים בפנינו דנאמנת דשווי' אנפשה חתיכה דאיסורא: וא"ל דשאני הכא דכיון דהשלוחים נוגעים אין כאן עדים רק ע"פ הודאתה ז"א דגם בשעת קידושין שם עדים עלייהו כיון שהיה בידם להעיד על קידושין בפני ב"ד להסתיר נגיעתם. ולפ"ז קשה דאף אם היא מכחשת אותם ליהמנו במיגו דאי בעי הי' מסתירים את נגיעתם והיה אומרים שהמה ראו איך האשה נתקדשה את עצמה ע"י שלוחי הבעל בפניהם דבכה"ג היו נאמנים. וכעין זה מובא בש"ך חו"מ סי' קכ"א בשם הג"ת דהיכא דהלוה אמר דראוהו שפרעו נאמנים השלוחי' במיגו דאי בעי הוי אמרו שהלוה פרע והמה ראו ובאמת יש לפקפק על מיגו דהתם דאפשר לומר דהעדים יראים לומר כן שאם יאמרו שהלוה פרע יהיה ביד הלוה לתבוע אותם בעצמו להחזיר לו המעות ששלח ע"י לפרוע להמלוה ואם יאמרו שהחזירו להלוה המעות יהיה צריכים לישבע בשקר אבל על מיגו דהכא גבי שלוחי קידושין אין מקום לחשש נגיעה כזו כי אין להבעל לתבוע מהם חזרת הכסף קידושין. אחרי שהעידו באמת שנתקדשה האשה ע"י קבלת כסף מיד שלוחי הבעל וכוונתם היו על עצמם רק שלפני הב"ד לא יאמרו בפירוש שהמה השלוחין כדי שלא יבוטל עדותן מחשש נגיעה וקשה כנ"ל. ובשלמא בממון אין להם מיגו שראו ששליח הלוה פרע החוב למלוה בפניהם כיון שבממון בהכרחם לגלות לפני הב"ד מי ומי היו השלוחים אבל בקידושין שא"צ דו"ח כלל קשה כנ"ל

הן אמת שלפמ"ש הריטב"א בחידושיו וז"ל ואע"ג דאמרי' בעלמא שכל עד שאינו נאמן מתוך עדותו אינו נאמן במיגו התם הוא כשאינו נאמן מתוך פסול עדות אחר אבל הכא כשר לעדות הוא אלא שאתה אומר שנוגע הוא בעדותו בהא אמרי' דלאו נוגע בעדות הוא דהא אי בעי אמר אהדרינהו ללוה עכ"ל י"ל דמש"ה לא מהני המיגו הנ"ל כיון דעכ"פ יצטרכו להעיד ואי אפשר להעדים לסלק נגיעתם אם לא בדרך עדות ומיגו בעדים לא מהני רק היכא שהמיגו הוא שהיה בידם לפטור א"ע בלא העדאת עדים ובכה"ג אין המיגו להחזיק עדותן רק להסיר החשש נגיעה משא"כ כשא"א לפטור את עצמם כ"א בהגדה דרך עדות

אבל לפי דברי הריטב"א הנ"ל אין מקום לדברי הג"ת והש"ך הנ"ל בדין הנ"ל היכא שהלוה אומר שראה נתינת המעות על ידי השלוחים להמלוה דמאמינים להשלוחים במיגו שהיה בידם להעיד שהלוה בעצמם פרע בפניהם. והרי בכה"ג לא הוי מיגו לשיטת הריטב"א כיון דעכ"פ יצטרכו להעיד ואין מקום לדברי הג"ת הנ"ל כ"א בשיטת התוס' כאן בד"ה השתא ובכתובות דף י"ח בד"ה הרי אלו נאמנים שנראה מדבריהם שמועיל מיגו בעדים להאמינם במיגו שהיה בידם להעיד בסגנון אחר על אופן שהיה עדותן מועיל כמו שמקשו התוס' שיועיל עדותן באנוסים היינו מחמת ממון במיגו שאנוסים היינו מחמת נפשות ואף שעכ"פ צריכין להעיד. וא"כ נשאר קושייתי הראשונה הנ"ל. דאף אם היא מכחשת אותן ליהמנו במיגו שהיה בידם להסתיר את נגיעתם ולומר שהמה ראו איך שהאשה נתקדשה א"ע לשלוחי הבעל בפניהם דבכה"ג היה בפניהם

אמנם לכאורה דברי התוס' סותרים א"ע למ"ש התוס' בכתובות דף כ"ה ע"ב ד"ה זה בני וכהן הוא דלכך אינו נאמן במיגו דאי בעי לא היה אומר שהוא אביו. מ"מ כיון שלפי דבריו בעצמו הוא אביו ואין עדות לאב כו' יעו"ש מבואר דעד הפסול אף שיש לו מיגו אינו נאמן ובאנוסים היינו מחמת ממון עלה בדעת התוס' שיהיה נאמנים במיגו דאנוסים היינו מחמת נפשות

אך דעת לנבון נקל לחלק בין הנושאים ואקדים דברי הריטב"א בשם הרמב"ן המובאים באס"ז לכתובות שכ' בזה"ל ואינו מאמינו ליוחסין לפי שאינו בידו להשיאו אשה לבדו כלומר דלענין יוחסין כיון דבעינן שני עדים עדות גמורה בעינן ואין תורת עדות משום מיגו וכדאמרי' בב"ב אטו משה ואהרן משום דלא מהימני אלא גזה"כ הילכך אף בצירוף אחר עמו אינו נאמן אע"ג דאיכא להאי מיגו דרחמנא פסלי' אבל לענין תרומה כו' עכ"ל

הן אמת שלפי דברי הריטב"א בחידושיו בכתובות דף י"ח שמדחה קושית התוס' הנ"ל וכתב בזה"ל וא"ת ויהיה נאמנים בזה מתוך שיכולים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות או כיוצא בו וי"ל שאין עד נאמן במיגו כשיש בעדותו חשד מחמת גוף עדותן ומה ששנינו כו' עכ"ל נראה דכללא כייל דכל עד שאינו נאמן מצד שום פסול לא מהני מיגו לקיים עדותו ואין חילוק בין אם הפסול מצד קורבה או פסול אחר וכן כוונתו במ"ש בחידושיו לקידושין דכל עד שאינו נאמן מתוך עדותו אלא משום מיגו אינו עד אבל בדעת התוס' י"ל שסוברים לחלק דהיכא דהפסול הוא מצד קורבה כמו באומר זה בני הוא דלא מהני מינו דהא פסול קורבה גזה"כ הוא כדאמרי' בב"ב אטו משה ואהרן כו' וכיון דכל מיגו הוא תועלת שיצא לבירור שהדברים מה שאומר השתא הם אמת אבל בקרוב אף כשאין לפקפק על אמיתית דברי עדותו אם מוחזק לו שבודאי דברים אמיתיים מ"מ אין עליו שם עד בגזה"כ כמו משה ואהרן אבל בשאר פסולי עדות כגון היכא דמשווי נפשייהו רשעים שי"ל שאין גזה"כ רק שלא האמינו אותו התורה בכה"ג שפיר מצינן למימר דאם יש לו מיגו נאמן בעדותו וכעין זה מצינו בש"ך חו"מ שעלה על דעתו לומר דתחילתו בפסלות לא שייך אלא בקרוב ונתרחק ולא ברשע שעשה תשובה

ובמקום אחר הארכתי בזה ובגליון דגול מרבבה סי' ל"ה סק"ז במה שמצדד לחלק בין בעל עבירה שעשה תשובה ובין כותי שנתגייר כתבתי בזה"ל החילוק פשוט דכותי פסולו מיקרי פסול הגוף שהתורה לא הכשיר כותי לעד ואם נתגייר הוי כקטן שנולד וכ"כ העובר על דבר שיש בו חיוב מלקות שפסולו מקרא דאל תשת רשע עד. אבל בעובר מא' מדברים שאין בו חיוב מלקות רק שיש בו משום חימוד ממון הוא שפסול לעדות י"ל שאין זה בכלל פסול הגוף רק שמצד שעובר עבירה של חימוד חושדין אותו שיעיד בשקר ולכך אפשר לומר שכשתחזר בתשובה יכול להעיד אף עלמה שראה כשהיה בעל עבירה ודמי לפסול מחמת נגיעת ממון דלא דיינינן בי' דין תחלתו בפסול ולשיטת הפוסקים שמחלקים בין פסול הגוף לפסול מחמת נגיעת ממון ונכון שפיר להבין מבואר יותר לפי דברי רש"י בסנהדרין דף כ"ז ע"א ד"ה ומלוי ברבית כו' שכ' ומיהו לתיאבון כגזלנין ומלוי ברבית דמי דמשום ממון קא עביד הילכך חשוד למשקל שוחדא ואסהודי שקרא ע"כ ופסול מטעם זה הוי כפסול מחשש נגיעת ממון מעתה אף לדידן דפסקינן כאביי דנא בעינן רשע דחמס הפסול ברשע הוא לא מחשש של חשד לקחת שוחד להעיד שקר רק כיון שהוא רשע פסלה התורה אותו. וממילא י"ל דמיקרי פסול הגוף מ"מ ז"א רק בפסול מחמת עבירה שיש עליו מלקות דקרוי רשע כדכתיב והיה אם בן הכות הרשע וגו' אבל בעבירה שאין בה חיוב מלקות שפסול מדאורייתא אינו רק כשעבר להנאת ממון וחימוד שפיר י"ל דדמי פסולין כה"ג לפסול מחמת שנוגע בעדותו דאינו נקרא פסול הגוף גם בתוס' סנהדרין דף ט' ע"ב ד"ה לרצונו איתא אליבא דרבא דרשע דחמס פסולו משום שחשוד שבשביל הנאת ממון יעיד שקר יעו"ש וכן הוא בנ"י פ' ז"ב ובחדושי רשב"א יבמות דף כ"ה ובדברי הנ"ל י"ל שזה כוונת מהרא"י בפסקיו סי' רכ"א במ"ש א"נ לגבי רשע במזיד ברציחה כה"ג בעי' תחילתו וסופו בכשרות והאי מעיד מה שחזא בעת שהיה רשע גמור ויעוין סמ"ג ל"ת סי' רי"ד שמבואר מדבריו דרשע בעבירה שיש עליו מלקות פסולו מפסוק דאל תשת ידך עם רשע ורשע דחמס נלמד פסולו מפסוק כי יקום עד חמס באיש וגו' וכן כתב הרמב"ם. ובזה ישבתי מה שמקשה הב"ח חו"מ סי' ל"ד שהסמ"ג סותר א"ע שבמצות ל"ת הנ"ל כתב דאסור לצרף א"ע להעיד עם רשע נלמד מדכתיב אל תשת ידך עם רשע ובמצות עשה סי' ק"ז כתב מדרש רבותינו מדבר שקר תרחק ולפי דברי א"ש דמאל תשת ידך למידין איסור הצירוף עם רשע בעבירה שיש עליו מלקות. ודין רבותינו שמביא הסמ"ג במ"ע הנ"ל הוא ביודע בחבירו שהוא גזלן כמבואר כן להדיא וה"ז אינו אלא רשע דחמס עכ"ל הגליון

מעתה מיושב סתירת דברי התוס' שבאומר זה בני וכהן אינו נאמן במיגו ובאנוסי' היינו מחמת ממון עלה בדעת התוס' להאמינו במיגו דאנוסים מחמת נפשות כי באומר זה בני וכהן וא"כ אף אם מאמיני' פסולו מגזה"כ כמו משה ואהרן ומה מועיל המיגו לאמת את דבריו. לו יהי' שהאמת אתו פסולו מגזה"כ אבל באנוסי' מחמת ממון שאין בו חיוב מלקות וי"ל כנ"ל שאין פסולו מגזה"כ רק שהתורה לא רצה להאמינו והוי דינו כנוגע שאין פסולו פסול הגוף ע"כ מהני מיגו לאמת את דבריו ומיגו דאורייתא הוא ולפי זה מה שהקשיתי דיהי' העדים נאמנים בקידושין במגו שהי' בידם להסתיר שהמה לא הי' השלוחים רק שראו שנתקדשה האשה משלוחי הבעל. מיתלי תלי במחלוקת שבין הלבוש והסמ"ע חו"מ סי' ל"ז והיא מחלוקת קדמונים שבין הרמב"ן והנמוקי יוסף בפ' חז"ה דף מ"ב בהטעם של פסול נוגע הרמב"ן סובר דפסול נוגע מחמת שמשקר מחמת נגיעתו ולפי"ז היכא שיש לו מיגו דאזיל הטעם דמשקר מחמת נגיעה ממילא הדין דכשר להעיד והנ"י סובר דהטעם דכשהוא נוגע נעשה תיכף בע"ד והתורה פסלה לעדות בע"ד מצד גזה"כ אף אם נודע לנו בבירור שאמת כדבריו והוי כקרוב המעיד שאין מועיל לו המגו נמצא לפי שיטת הנ"י ל"ק קושייתי דליהמנו העדים במגו שהי' בידם להסתיר את נגיעתם. דהא כיון דנוגע פסולו לשיטתו מטעם בע"ד אינו מועיל לו המיגו דהוי כקרוב שפסולו מגזה"כ כמו משה ואהרן ויותר יש לומר שלפי שיטת הנמוקי יוסף הנ"ל אין ביד העדים שיעידו ולהסתיר את דבריהם שהמה לא היו השלוחים דבחוות יאיר מסופק באדם שיודע בעצמו שהוא רשע ואין עדים על רשעתו אם מותר להעיד. ולענ"ד יש לחלק בין רשע בעבירה ובין פסול דחמס דרשע בעבירה שיש עלי' מלקות הוי כפסול הגוף ובכה"ג י"ל שאסור לו להעיד ודמי