עטרת חכמים חלק ב קעח

ע"כ ממילא ידעינן מהקישא דסמיכה לשחיטה דכשם אם סמך אחר הוי כאלו לא נעשה כלל סמיכה כ"כ בשחיטה אם נעשית ע"י אחר הני כאלו לא נשחט כלל וממילא פסול ומה שאין סמיכה מעכבת כדאי' במס' יומא דף ז' הוא משום דכל עצמות הסמיכה אינה מעכבת ואין כשרות הקרבן תלי בסמיכה משא"כ בשחיטה שהכשר הקרבן הוא בשחיטה ואם ס"ד דשחיטה צריכה להיות בבעלים וכך מצותה. ממילא הוי ידעינן דמיפסל אם נעשה השחיטה ע"י אחר כיון דהוי כאלו לא נשחט הזבח כלל ואין קרבן בלא שחיטה וגדולה מזו נשמע מדברי הרשב"א למס' נדרים דף ל"ו ד"ה וא"א שלוחי דידן אף שדבריו צ"ע כאשר אבאר לקמן עכ"פ אין לפקפק בדברי אלה שאם הי' בדין דשחיטת קדשים צריכה להיות בבעלים דוקא לא היתה שחיטת אחר חשובה שחיטה והי' כאלו לא נשחט וא"ש דברי הגמ' כיון דגלי רחמנא בפרו של אהרן ושחט כו' מכלל דשחיטה בעלמא לא בעינן בעלים

אמנם לכאורה קשה הא התוס' במס' מ"ק דף ט"ו ובמס' גיטין דף כ"ט ובמס' מנחות דף ס"ד מקשים דאמאי ערל וטמא כו' הני דאין ראוין לסמוך שולחין קרבנותיהן ניהו דסמיכה לא מעכבא: נימא כל שראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ומתרצים דאתי' ממקרא דטמא מת משלח קרבנותיו יעו"ש ועד"ז היו מקום ללמוד ג"כ דליכא עיכובא בשחיטת בעלים [ויעוין בספר המקנה בסוגי' דידן ד"ה מנין ששלוחו כו' שמקשה כעין קושי' זו משחיטת קרבנות של מחוסרי כפרה רק שזה יש לדחות דהא אי' בנדרים דף ל"ה דבמחוסר כפורים לא בעינן דעת בעלים יעו"ש] ולפי"ז שפיר איצטרך קרא ושחט את פר החטאת להורות לעיכובא דאי לא גלי קרא הוי ילפינן מטמא ששולח קרבנותיו שאינו לעיכובא וכיון שכן הדרא קושי' הנ"ל לדוכתי' דנילוף כל הקרבנות מפרו של אהרן אמנם למ"ד דאין דנין אפשר משא"א אף אי לא הוי כתיב לעיכובא גבי פרו של אהרן הוי מחזקינן לעיכובא וכנ"ל ואף דטמא משלח קרבנותיו אין ללמוד ממנו לשארי קרבנות דהא אין דנין אפשר משא"א ושאני טמא שא"א לו לשחוט אבל במי שאפשר לו לשחוט בעצמו קרבנו אינם יכולים לעשות ע"י אחר ואם שחט אחר הוי כאלו לא נשחט כלל

היוצא מזה הא דשמעינן מדגלי קרא ושחט את פר החטאת דבעלמא לא בעינן בעלים אינו אלא אי אמרת דאין דנין אפשר משא"א דלשיטה זו אי ס"ד דשחיטה בבעלים בעינן הי' הקרבן כשלא נשחט בבעלים ומיותר קרא דושחט פר החטאת וגו': א"ו מדגלי קרא ושחט את פר החטאת שמעינן דבעלמא לא בעינן בעלים אבל למ"ד דדנין אפשר משא"א אף אי הוי מחליטין דשחיטה בעי בעלים מ"מ לא היינו מצינו למפסל הקרבן כשלא נשחט בבעלים דהוינן דנין כל קרבנות מקרבן טמאים שכשר אף שאין השחיטה בבעלים ותו לא מייתרא קרא דושחט את פר החטאת להורות עיכוב וי"ל דמיני' ילפינן לכל הקרבנות דבעינן שתהי' השחיטה בבעלים ועכובא הוי ושאני טמא דא"א ועתה א"ש דברי הגמ' הנאמר ע"ד ממ"נ דאי דנין אפשר משא"א ילפינן שחיטה מזריקה. ואם נאמר דאין דנין אפשר משא"א יש הוכחה מדגלי קרא ושחט פר החטאת וגו'. דבעלמא לא בעינן בעלים

היוצא מזה דאי ילפינן אפשר משא"א. ילפינן שחיטה מזריקה מק"ו וכמו בזריקה הכהנים שלוחי דרחמנא כן בשחיטה ואין למידין מפרו של אהרן אף דלהך סברא דדנין אפשר משא"א איצטרך קרא בפרו של אהרן מ"מ דחינן המה מצינו שיש ללמוד מפרו של אהרן מפני הק"ו שיש בלימוד שחיטה מזריקה וק"ו עדיף ממה מצינו. ובפרט די"ל דשאני בפרו של אהרן דשם גם הזריקה בבעלים דהא כל עשייתו רק ע"י כהנים משא"כ בשארי הקרבנות שעכ"פ אין הזריקה בבעלים ויש קיו אם הזריקה שהוא עיקר הכפרה א"צ להיות בבעלים ק"ו לשחיטה וכיון שיש ק"ו גם בפסח אף דכתיב גבי ושחטו אותו וגו': אמרי' דאינו למצוה על הבעלים וזה טעמו של ר"א שסובר דשוחט אדם פסחו של חבירו שלא מדעתו

באופן אחר יש ליישב דברי הירושלמי הנ"ל דלפ"ד המהרש"א על פוס' ד"ה נפקא לי' מדרבנן יש סברא דהיכא שהדבר תלי ברצון הבע"ד ואין כופין אותו שלא מדעתו יכול לעשות שליח משא"כ היכא שיכולים לכוף אותו ומדברי הגמ' דקאמר מה לגירושין שכן ישנו בע"כ נשמע שיש סברא להיפך דהא בגירושין יש לנו לימוד שגם הוא עושה שליח לקבלות הגט וקשה דנילוף מינה דין שליחות א"ו די"ל דכיון שמתגרשת בע"כ יכולה היא שתעשה שליח לקבל גט עבורה הרי לפי פירש מהרש"א צ"ל דיש סברא לכאן ולכאן וכ"כ בספר המקנה ולפי"ז יש לומר דלר"א לשיטתי' שסובר אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו ואין אדם מפריש פסח על חבירו צריכין ב' למודין על שליחות בקדשים דמושחטו אותו ילפינן לשחיטה ומויקחו ילפינן להפרשה. ואי לא הוי כתיב אלא ויקחו הוי ס"ד דרק בלקיחה שאינה בע"כ מצי' שווי' שליח כסברת המהרש"א ואי לא הוו כתיב אלא ושחטו ה"א להיפך דרק בשחיטה שנעשה אפי' שלא מדעתו יכול לעשות שליח ובזה מובן היטב דברי היושלמי דמתחלה מביא שלמד ר"א שליחות מושחטו ומקשה בירושלמי ע"ז וייבא אמר דא ויקחו כו'. הרי שלמד שליחות מויקחו ומתרץ ע"ז ר' יוסי שנייא דא שכן אדם שוחט פסח של חבירו שלא מדעתו ואין אדם מפריש פסח על חבירו שלא מדעתו ומצד אותו השינוי שבין הנושאים צריכין ב' קראי לדין שליחות ונשמע מתרזוייהו ששלוחו של אדם כמותו בכל דבר הך כשהמעשה תלי רק לרצונו והן כשיכולים לכופו בע"כ

אמנם מאד קשה פי' המהרש"א הנ"ל שלדבריו צריכין לשבש הגמ' בדברי התוס' וגם צריכין לדחוק כנ"ל ולומר שיש סברא לכאן ולכאן ולכאורה הי' נ"ל לומר בישוב הגי' שלפנינו שאין כוונת התוס' דבחטאת יכולים לכוף על הפרשה דהא משנה שלימה היא חייבי חטאת אין ממשכנין. רק כוונת התוס' דבחטאת משכוני הוא דלא ממשכינן אבל אם כבר הפריש החטאת והקרבן עומד וקאי אינו רוצה להקריבו מקריבין בע"כ וילפינן מזה מדכתיב בחטאת [ויקרא ד' פסוק כ"ד] ושחט אותו ומ"ש התוס' בזה"ל וה"ט כיון דבחש אה כתיב אותו אפי' בע"כ הילכך כיון דאי' לקמן מקריבין אותו בע"כ דין הוא שיעשה שליח הכוונה במ"ש דאי אי' לקמן היינו אם הקרבן שהופרש הוא לפנינו דכיון שהופרש מדעת הבעלים מקריבין אותו בע"כ ואף שמסוגי' דערכין דף כ"א ע"ב נראה דלא כדברי הנ"ל מק"ו יש לחלק ולומר דרק היכא שהפריש אחר הוא דצריכין דפת הבעלים גם בשעת הקרבה אבל לא כשבעל הקרבן הפריש משלו קרבן לחטאתו שבכה"ג אפשר לכ"ע מקריבין בע"כ וסמוכין לסברא זו מלשון הרמב"ם בפי"ד מהלכות מעה"ק דין יו"ד שכ' דין הנ"ל היכא שהפריש אחר עבורו ורצה בשעת הפרשה וחזר בו ולא רצה בשעת הקרבה

אמנם אף שיש לומר כן מ"מ נראה מבואר דפת שמואל דבעולה ושלמים מקריבין בע"כ אף היכא שהפריש אחר עבורו. ק"ו היכא שהפריש בעצמו קרבנות לעולה או שלמים ואף לעולא עדיפי שלמים ועולה מחטאת דלחטאת בעינן דעת בהפרשה ובשעת הכפרה ובעולה ושלמים לא צריך בשעת הפרשה אלא בשעת הקרבה וא"כ א"א לפרש בדברי התוס' מה שכתבו דרק בחטאת מקריבין בע"כ ולא בשארי קרבנות [ויעוין יומא דף י"ט שציינתי לעיל וצ"ע] ודוק היטב

בסוגיא דהן שלוחיו הן עדיו [דף מג]

ז"ל הירושלמי א"ר אבין בר חייא נראים הדברים בקידשה בשטר אבל אם קידשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו אמר ר' יוסי מכיון שהאמינתו התורה אפילו קידשה בכסף אינו כנוגע בעדותו והקשה הר"ן הא כיון דנוגע פסול מדאורייתא היאך שייך לומר כיון שהאמינתו התורה הא ע"ז אנו דנין אם להאמינו או לא גם צריך להבין סברת הפלוגתא שבין ר' אבין בר חייא ובין רבי יוסי

וליישב זה אקדים מה שכתב הרא"ש בשם רבינו יהונתן הכהן בקדושי כסף היכא דליכא כפירת ממון כגון שהאשה אומרת לפקדון נתנוהו לי והם אומרים לקידושין אמרינן הן הן שלוחין הן הן עדים אבל היכא דאיכא כפירת ממון כו' ע"כ. ובר"ן איתא בזה"ל ודברי ר' יוסי שבירושלמי תמוהים כו' ולא מבעיא כשהיא מכחישן אלא אפי' כשהיא מודה שקבלתן אינה מקודשת ודאי כיון שאינם נאמנים מצד עצמו אלא מצד הודאתה הוי כמקדש שלא בעדים דאפילו שניהם מודים אינה מקודשת כו' ע"כ ומובא בא"ע סי' ל"ה ס"ב ולענ"ד נראה שי"ל דהוי שפיר גמקדש לפני עדים דהנה לכאורה נראה פשוט דאף למאי דפסקינן שאין השלוחים נאמנים מ"מ אם מערימין השלוחים ואינם מזכירים בהגדתן עדותן לפני הב"ד שהמה היה שלוחי הבעל רק אומרים שמעידין שבעיניהם ראו שהאשה קבלה כסף קידושין משלוחי הבעל ובכה"ג מועיל עדותן להחזיקה בא"א כי עידי קידושין אין צריכין דו"ח ולא בדיקות ואין על הב"ד לדרוש מהם מי היה השלוחין והו' בהגדתן כה"ג עדות מעלי' שהאשה ההיא נתקדשה בקבלת כסף קידושין מיד שלוחי הבעל ואף שהשלוחים בעצמם יודעים שהמה היה השלוחים יכולים להעיד כה"ג וגדולה מזו נשמע מדברי הפוס' במס' מכות דף וא"ו ע"א ד"ה נרבע יציל במה שהקשו שם דגם על הנרבע שם עד אף שהנרבע יודע בעצמו שנרבע ברצונו והוא רשע מ"מ כיון שאין רשעתו ידוע להב"ד ומתקבל עדות הוי עליו שם עד עאכו"כ בגוונא הנ"ל דמה שאין מאמינים להשלוחים אינו רק משום שאומרים לב"ד שהמה הי' השליחי' ונחשבום לנוגעים. משא"כ כשמסתירים חשש הנגיעה ומעידין בסתם שראו שנתקדשה האשה בפניהם כנ"ל וכיון שמשכחת שמועיל עדותן שפיר הוי כמקדש בפני עדים לכך כשהאשה מודה שקיבלה הקידושין