עטרת חכמים חלק ב קעז

דאמר שה לבית לאו דאורייתא ע"כ סובר דאכילת פסחים מעכב ואתי' קרא דשה לבית להורות שאם המשפחות מרובות ואין שיעור אכילה לכל א' צריכין שה לבית אבל למ"ד אכילת פסחים לא מעכב צ"ל שה לבית אתי לרבות קטנים ומדאורייתא חייבין קטנים בפסח ומיושב בזה מה שקשה לכאורה בהתוס' בסוגי' דידן ד"ה אינו זוכה כתבו בזה"ל וא"ת ל"ל הא קי"ל דאין יד לקטן וי"ל דגבי פסח איצטרך ס"ד הואיל וחייב באכילת פסחו דכתיב שה לבית כו' ובתוס' מס' גיטין דף ס"ד ביארו יותר בהדי' משום דשה לבית דאורייתא ולכאורה תמוה דהא פסקינן בפסחים דף פ"ח ובנדרים דף ל"ו בשם ר' זירא דשה לבית לאו דאורייתא אמנם לפמ"ש ניחא דכאן אזלי הסוגי' אליבא דר' יונתן שסובר דאכילת פסחים לא מעכב ולדידי' ע"כ שה לבית לרבות קטנים והוי דאורייתא דאל"כ שה לבית למה לי

היוצא מזה שאם נתפוס שיטת ר' יונתן צ"ל שה לבית דאורייתא וקשה א"כ אמאי אסור לשחוט ע"י בנו ובתו הגדולים ואשתו שלא מדעתן וכקושי' הגמ' בנדרים נימא כשם שיכולין לשחוט על בניו הקטנים שלא מדעתן כך מותר לשחוט פסח של חבירו שלא וצ"ל דסבירא לן דלא דנין אפשר משא"א הרי הוכחה מבוארת דאליבא דר' יונתן אמרי' דאין דנין אפשר משא"א. א"כ י"ל אליבי' דשחיטת קדשים צריכין להיות עכ"פ ע"י שלוחי הבעלים דמושחט פר החטאת לא נשמע למעט אלא שא"צ שחיטה שתהי' בבעלים בעצמם דוקא אבל משליחות מנ"ל למעט ומזריקה א"א למילף דאין דנין אפשר משא"א וכדברי הגמ' במנחות דף י"ט שהבאתי לעיל

והשתא דאתינא להכי דלשיטת ר' יונתן יש מצות שחיטה על הבעלים לשחוט בעצמם או ע"י שלוחם ממילא י"ל דכששוחש אחד מהשותפים להקרבן שייך מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' דהא באותו השחיטה ששחט אחד מהשותפין זכה לנפשי' לצאת ידי מצות שחיטה המוטלת עליו וזוכה גם לחבירו המשתף עמו ומקשה הגמ' שפיר אליבא דר' יונתן דילמא ש"ה דאי"ל שותפות בגווה אבל לר' יהושע ב"ק שסובר דאכילת פסחים מעכבא. ולדידי' צריכין שה לבית אבות לדרש הראשון שאם הי' משפחות מרובות צריך לשחוט שה לבית ולא קאי שה לבית לרבות קטנים וכדברי ר' זירא שה לבית לאו דאורייתא ולא צריכין למימר דלא דנין אפשר משא"א וכיון דאיכא למימר שדנין אפשר משא"א. י"ל דילפינן שחיטה מזריקה דליכא כלל מצות שחיטה על הבעלים וכמ"ש הפנ"י ולא שייך גבי שחיטת פסח ע"י א' מהשותפין מגו דזכה לנפשי' וליכא לחלק בין שותף השוחט לשחיטת אינש דעלמא ושפיר מוכרח דין שליחות מדכתיב ושחטו וכפי' הר"ן שהבאתי לעיל דכיון דנקראת השחיטה ע"ש כל הקהל כאלו שחטו בעצמו נשמע דשליחות של אדם כמותו וא"ש מה דלא מקשה הגמ' דילמא ש"ה דאי"ל שותפות רק אליבא דר' יונתן

ועפי"ז יש ליישב מה שקשה בדברי הגמ' והא דתנן חבורה שאבד פסחו כו' מנלן מאי קושי' דילמא שאני התם דאי"ל שותפות אבל לפי מ"ש א"ש דהתחלות הסוגי' אזלינן לדידן דשה לבית לאו דאוריית' ודנין אפשר משא"א וליתא כלל מצות שחיטה על הבעלים מהקרבן. ודי בלקיחת הקרבן אמנם לגבי בני חבורה שלקחו לעצמן פסח אחר כבר נתבטל מנוי שלהן שנמנו על הפסח הראשון שנאבד מהם ואין חלות מנוי שלהם על הפסח שנשחט ע"י א' שהלך ומצאו כ"א מצד השחיטה והיינו כיון ששחט עליהם בשליחותם. ז"א אלא כי אמרינן דשלוחו של אדם כמותו אבל אי לא אמרינן שליחות הוי כלא אימנו כלל וכעין זה כתב הפנ"י ומקשה הגמ' שפיר ותו ליכא למידחי דילמא ש"ה דאי"ל שותפות דהא בשחיטת אותו הפסח לא זכה השליח לנפשי' כלום דהא כבר זכה בפסח משמצא וכבר יצא מצות לקיחת הפסח ומצות שחיטה ליתא בבעלים של הפסח. ולא שייך בעת השחיטה הואיל וזכי לנפשי' דזכותו באותו הפסח כבר זכה קודם השחיטה ולא הוסיף לעצמו זכות בשחיטת הפסח ואיך זכה לבני החבורה שיהי' כאלו אמנו על אותו הפסח אם לא בדין שליחות

ועפי"ז יש ליישב גם קושי' המהרש"א שמקשה למה לא הקשה הגמ' תיכף ממשנה דעבד שאמר לו רבו והוא קדומה ממשנה דבני חבורה ואקדים קושי' המפרשים שמקשים מאי ראי' מעבד שאמר לו רבו דילמא שאני התם דיד עבד כיד רבו כדאי' בב"מ דאף ע"י שליח לא מיקרי שאילה בבעלים מ"מ בשאול עבדו הוי כשאילה בבעלים דיד עבד כיד רבו דמי ולכאורה יש ליישב דאי' בכתובות דף ע"ד דחליצה ע"י תנאי אינה מבוטלת כיון שהמעשה א"א לקיים ע"י שליח וכן הלכה פסוקה דכל דבר שא"א לקיים ע"י שליח אין התנאי מבטל המעשה ומבואר במל"מ פ"ו מהלכות אישות הלכה א' דאף בתנאי של עבר כגון אם עשית דבר זה או לא עשית דבר זה. אף שתיכף נתברר הדבר אם נתקיים המעשה או לא מ"מ צריכין בזה כל משפטי התנאים ומביא ראי' לזה מסוגי' דפ' האומר דפריך לר"מ דבעי פנאי כפול מקראי דסוטה דליכא התם כפילת התנאי ומשני דאיכא התם כפילת התנאי והתוס' שם הקשו דאכתי הוי לאו קודם להן ונדחקו בתירוץ קושי' זו יעו"ש. מוכח מזה דאף בתנאי דלשעבר בענין משפטי תנאים. דהא תנאי בסוטה תנאי דלעבר היא זה תורף דברי המל"מ ואף שראיות המל"מ מדברי הגמ' הנ"ל נדחים בפשיטות עפ"י דברי חדושי הר"ן לגיטין פ' השולח בסוגי' והוא שאמר לה משום שם רע שכ' להדי' בתנאי דלעבר לא בעינן דיני התנאי רק תנאי כפול בעינן אליבא דר"מ דל"ל מכלל לאו אתה שומע הן אבל מדברי התוס' שמביא המל"מ מוכח שדעתם דגם בתנאי שלעבר בעינן כל משפטי התנאים ולפי"ז מיושב קושי' המפרשים הנ"ל דאם נאמר דאין מועיל שליחות בשחיטת פסח א"א לשחוט פסח על תנאי והרי שם במשנה גבי עבד מבואר דבשכח מה שאמר לו רבו מתנה אם גדי אומר לי רבי עלה שלי כו' אן יכול לשחוט פסחו על תנאי הא כל דבר שא"א לעשות ע"י שליח. א"א להתנות בו תנאי אף תנאי שלעבר העומד להתברר ודע דבתוס' מס' נזיר דף י"א ובחדושי הרמב"ן ב"ב דף קכ"ו מביא קושי' למה מועיל תנאי בנזירות הא א"א לקיים ע"י שליח ומובא בהגמ"ר פ' הכותב דין ר"צ בשם תוס' בזה"ל איכא למימר דודאי מעשה הנעשה בידים כגון קנין וגט וקידושין וחליצה וכיוצא בו שאין המעשה יכול להיות ע"י שליח כ"א ע"י אדם עצמו אלים המעשה טפי כו' אבל במעשה שאינו אלא בדבור בעלמא כגון נדר לא אלים המעשה כולי האי שמקיים אם לא מקיים התנאי [וגם בספר הפלאה דף ע"ד נחית לסברא זו ויעוין מ"ש בדף נ"ו ע"א] וכן אי' להדי' באס"ז במס' נזיר בישוב קושי' תוס' הנ"ל ולפי"ז י"ל דדוקא אי ס"ד שמעשה השחיטה צ"ל בבעלים אז הי' מקום לקושי' הנ"ל דא"כ אמאי יכול העבד להתנות בפסחו בתנאי וז"א אלא לשיטת ר' יונתן כמו שבארתי לעיל אבל לריב"ק ולדידן וכדברי הפנ"י דהשחיטה אינה כלל מצוה על הבעלי' כמו הזריקה והקטרה ואין הקושי' ממשנה דבני חבורה רק מצד המינוי שמנוי' של בני החבורה על הפסח שמצא א' מהם הוא ע"י שליח וידוע דלמנוי על הפסח א"צ למעשה כלל ורק באמירה נמנין ומושכין וכיון שמועיל להתמנות באמירה בעלמא אף אי לא הוי מצינן למעבד המנוי ע"י שליח הי' אפשר לתלות בו תנאי ולכך לא מקשה הגמ' בתחלת הסוגי' ממשנה דעבד שאמר לו רבו דהומ"ל דשאני עבד דידו כיד רבו אבל שליחות דעלמא אינו מועיל במינוי ומהא דיכול עפבד לעשות תנאי בפסחו לא קשה דדבר שיכול להגמר באמירה לחודא יכולים להטיל בו תנאי אף כשא"א לעשות ע"י שליח. ע"כ לא הי' מקום לקושי' הגמ' ממשנה דעבד שאמר לו רבו כ"א לשיטת ר' יונתן דלדידי' אי לא הוי דין שליחות היתה מעשה שחיטת הפסח צ"ל ע"י הבעלים ולא הי' אפשר להטיל תנאי במעשה השחיטה דכל שא"א לעשות ע"י שליח א"א להטיל בו תנאי והרי מיושב קושי' המהרש"א

ויעוין במס' זבחים דף ע"ו ובמנחות דף ק"ה מבואר בברייתא דספק נזיר טהור או טמא וכן בספק מצורע שמביא קרבן על תנאי והתנאי דהתם אינו עומד להתברר וי"ל דבכה"ג גם הר"ן מודה דבעינן משפטי התנאים וא"כ ממילא מוכח משם דמועיל שליחות דאל"כ האיך יכול להתנות דדבר דליתא בשליחות אין להטיל בו תנאי

ובסגנון הנ"ל נ"ל ליישב לשון הגמ' במנחות דף י"ט שהבאתי לעיל אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים ההוא לא מצית אמרת מק"ו מה זריקה דעיקר כפרה לא בעינן בעלים שחיטה דלאו עיקר כפרה לא כ"ש וכ"ת אין דנין אפשר משא"א גלי רחמנא ביוה"כ ושחט את פר החטאת אשר לו כו' ולכאורה אינו מובן דהתחלות לשון הגמ' ההוא לא מצית אמרת מורה שמוחלט שא"א לומר כן ובתוך כדי דבור מדחה הגמ' ואמר וכ"ת כו' גם קשה כיון דיש ללמוד מדגלי קרא למה שקלי וטרי' אי דנין אפשר משא"א או לא ונ"ל דבמהרש"א במכילתין בקידושין ד"ה תוס' בד"ה נפקא לי כ' בזה"ל דליכא למילף במה מצינו שאר קדשים דלבעי בעלים מפרו של אהרן דא"כ לא איצטרך קרא כלל דמה"ת ו דלא בעי בעלים דשליחות מנלן וק"ל עכ"ל ולכאורה קשה דבתוס' מנחות הנ"ל ד"ה גלי רחמנא אי' בזה"ל משמע הכא דלר"ש שחיטת פרו בזר פסולה כו' ע"כ ויעוין במס' יומא דף מ"ב דמ"ד שסובר ששחיטת פרו פסולה בזר יליף לה מחוקה הנאמר באותו פרשה שסובר דחוקה קאי גם על שחיטת הפר נשמע מזה דלולא הלימוד מחוקה גם בפרו של אהרן לא הוי ידעינן לעכובא א"כ נשאר קושי' המהרש"א דנימא דגלי קרא דפרו של אהרן לעכובא ונלמד מיני' לכל הקדשים וצ"ל דגם לעכובא לא הי' צריכים קרא לפי ס"ד להקיש סמיכה לשחיטה דכל שחיטת קדשים צריכה להיות בבעלים ולא ע"י אחר ממילא הי' דין שחיטת קדשים בבעלים ככל מצות שבגופו ובכל מצות שבגופו אם נעשית ע"י אחר הוי כאלו לא נעשה כלל והי' הדין נותן שבכל שחיטת קדשים שיופסלו אם נשחטו שלא ע"י בעליהן בעצמן. ולא הי' צריך ררא דושחט אם פר החטאת כיון דלעכובא