עטרת חכמים חלק ב קעו

בגווה דלכאורה נראה דעיקר הסברא לחלק בין שותפות או לא. הוא משום דהיכא דאי"ל שותפות שייך לומר דכמו דזכי לנפשי' לקיים מצות שחיטה המוטלת עליו זכי נמי לחברי' וכעין שכ' רש"י במס' ב"מ דף ח' ע"א גבי שותפים שגנבו שאחד הוציאו מרשות בעלים לדעתו ולדעת חבירו דאף דאין שלד"ע מ"מ מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ופשוט דזכי לנפשי' לא שייך אלא אי אמרינן שמצות השחיטה מוטלת על בעל הקרבן אבל אם נאמר דבכל מעשה הקרבן הכהנים שלוחי דרחמנא ואין צריכין כלל דעת בעלים ויכולים אחרים לשחוט שלא מדעת הבעלים וכמו שנראה מדברי התוס' במס' יומא דף י"ט ע"ב ד"ה מי איכא מידי דאי אמרי' דאין הכהנים שלוחי דידן יכול כהן שבאותו משמר להקריב אף אם אמר בעל הקרבן לא בעינא דלקרבא כהן שבאותו משמר א"כ אף כששחט אחד מהשותפי' אינו זוכה בעצמו כלל באותו שחיטה דהא אין עליו כלל מצות שחיט' וממילא לא שייך לגבי השחיטה לומר כיון דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' וליכא לחלק בין כשהשחיטה ע"י אחד מהשותפים או ע"י אחר ומאי מקשה הגמ' דילמא שאני הכא דאי"ל שותפת בגווה

אמנם דין זה אי מצות שחיטה על הבעלים או לא י"ל שתלוי בפלוגתא ואקדים דברי הגמ' במנחות דף י"ט ע"א אלא מעתה דכתיב ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו את הדם מקבלה ואילך מצות כהונה כו' ה"נ בזר תהי' פסולה שאני התם דא"ק וסמך ושחט מה סמיכה בזרים אף שחיטה בזרים אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים האי לא מצית אמרת מק"ו מזריקה מה זריקה דעיקר כפרה לא בעי בעלים שחיטה דלאו עיקר כפרה לא כ"ש וכ"ת אין דנין אפשר משא"א גלי רחמנא ביוה"כ ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דשחיטה בעלמא לא בעינן בעלים ע"כ והנה פשוט דאי לא ידעינן רק מדכתיב ושחט את פר החטאת. י"ל דלא ממעטינן אלא דשחיטה לא בעינן בעלים: כלומר שאין הבעלים צריכין לשחוט בעצמם דוקא כמו בסמיכה אבל מ"מ י"ל דמצות שחיטה על הבעלים והיינו או שישחטו בעצמם או ע"י שלוחם ולולי מיעוטא דושחט את פר החטאת ה"א דא"א לשחוט ע"י שליח וצריך להיות דוקא בבעלים בעצמם כמו סמיכה דדרשינן וסמך ידו ולא יד שלוחו כדאי' במנחות דף צ"ג ע"ב אמנם אי אמרינן דדנין אפשר משא"א יש ללמוד שחיטה מזריקה ולמידין דליכא כלל מצות שחיטה על הבעלים כמו זריקה. דבזריקה לא שייך כלל שם שליחות כדברי ר"ה ברי' דר"י מי איכא מידי דאיהו לא מצי למיעבד מצי שווי' שליח

היוצא מזה דאף לשיטת היש מפרשים הנ"ל דבשחיטה נשאר באיבעי' דלא איפשטא אי שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא י"ל דמתלי תלי בהך פלוגתא אי דנין אפשר משא"א או לא ולמ"ד דנין אפשר משא"א למידין שחיטה מזריקה דכמו דבזריקה ליכא שום מצוה על הבעלים והכהן הזורק אינו שלוחו של בעל הקרבן כ"כ אין צריכין שליחות בשחיטת קדשים מהבעלים וי"ל דלכך סובר ר"א דאדם שוחט את פסחו של חבירו שלא מדעתו מעתה א"ש דברי הירושלמי הנ"ל דר"א לשיטתי' הוצרך לילף שליחות מושחטו דמויקחו להם איש שה הקדום בפרשה לא הוי מצי למילף דהוינן מצינן למידחי דילמא שאני התם דאי"ל שותפת בגווה דהא על הלקיחה נצטוו הבעלים ושייך לגבי כ"א מהשותפים מגו דזכי לנפשי' בלקיחה זכה נמי לחברי' וליכא למילף בשליחות דעלמא דשלוחו של אדם כמותו אבל מושחטו אותו כו' שפיר נשמע דין שליחות דהא חזינן דקרי הקרא השחיטה ע"ש כולם אע"פ שאין שוחט אלא א' דליכא למידחי דילמא שאני התם דאי"ל שותפות דהא לענין עצמות השחיטה א עילוי יותר לשותפות מאדם דעלמא דהא אין כלל שם חיוב שחיטה ע הבעלים ור"א לשיטתי' שהוא תלמיד ר' יוחנן וסתם דבריו הי' ממה ששמע מר"י כדאי' ביבמות דף צ"ו ע"ב ור' יוחנן סובר בפירוש דדנין אפשר משא"א כמפורש בירושלמי פ"ב דתרומות הלכה א' ומובא בר"ש: אין תורמין מן הטהור כו' ר' יוחנן משום ר' ינאי ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב. מה גורן ויקב אפשר שיהי' מקצתו טמא ומקצתו טהור פי' בלשון בתמי' וכי אפשר לחטה א' או יקב א' מקצתו טמא ומקצתו טהור וזה אף על פי שאפשר ובחיטה א' לא אפשר ש"מ דס"ל לר' יוחנן דלמידין אפשר משא"א ונמצא ר"א דקאי בשיטת דלמידין אפשר משא"א יש לימוד שחיטה מזריקה. ואין שום מצוה על הבעלים בשחיטת קדשים. ע"כ מותר אדם לשחוט פסחו של חבירו שלא מדעתו ושפיר יליף ר"א מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל כיון דקרי הקרא השחיטה על כל הקהל ואינו שוחט אלא אחד ש"מ דשלוחו של אדם כמותו ולא מצי להקשות ש"ה דאי"ל שותפות בגווה כיון דלא שייך לומר מגו דזכי לנפשי' במצוה המוטלת עליו. דאין שום מצוה על הבעלים יותר מאיש אחר אבל מויקחו לא מצי למילף דמצי לומר שאני דאי"ל שותפות כיון דהלקיחה הוא מצוה על הבעלים ושייך לומר מגו דזכי לנפשי' במצוה המוטלת עליו זכה נמי לחברי' וע"כ אין אדם מפריש פסחו של חבירו שלא מדעתו כיון דמצות הלקיחה על הבעלים. וא"ש דברי הירושלמי אבל בפי' הרמב"ם והברטנורא אי' טעם אחר על המשנה אין מן הטהור על הטמא ובדין אין תורמין מן הטמא על הטהור מבואר דרש"י ותו' יבמות פ"ט מנחות כ"ה שנחתו למצוא טעמים שונים ולא הזכירו מדברי ר' יוחנן הנ"ל שבירושלמי הנ"ל דגם מטמא על הטהור יש למעט מפסוק כדגן מן הגורן כשם שממעט מן הטהור על הטמא מפסוק הנ"ל. וצ"ל שסוברים להלכה שאין דנין אפשר משא"א ויעוין בספר כריתות בלשון למודים שער ג' ק"ט שמסופק לדינא אם הלכה כר' אליעזר שסובר ביבמות דף מ"ו שלמידין אפשר משא"א או הלכה כר' עקיבא שסובר שם אין דנין אפשר משא"א ובחדושי הריטב"א ביבמות שם אי' בשם מצא כתוב שיש לומר דרק לענין פסח דורות שאינו בא אלא מן החולין אמר ר"א שלמידין מפסח מצרים אף דהוי לא אפשר דנין אפשר משא"א מטעם כיון דעיקר פסח היה במצרים והוא הי' אב לכל הפסחים ודאי שפיר גמרינן מינ' לשאר פסחים. וכן נמי לענין טבילת גרים שפיר גמרינן מטבילת אמהות שהיתה ראשונה לכל הגרים הנכנסים תחת כנפי השכינה הא בעלמא אפשר לומר שאין למידין אפשר משא"א עכ"ל

היוצא מזה שאין בזה החלט אי סברינן דלמידין אפשר משא"א או לא. רק ר' יוחנן שסובר להדי' כנ"ל דלמידין אפשר משא"א ולפמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות על אין תורמין כו' טעם אחר נראה שסובר דאין למידין אפשר משא"א ולדידי' י"ל דשחיטת קדשים ופסח הוא מצוה וחוב על הבעלים לעשות בעצמן או ע"י שליח ולא ילפינן מזריקה דאין דנין אפשר משא"א וא"ש בזה המבואר ברמב"ם פי"א מהלכות ברכות דין י"ב שחט פסחו וחגיגתו מברך לשחוט והוא מדברי הגמ' פסחים דף ז' פסח וקדשים מאי איכא למימר אין ה"נ ומזה הטעם השמיט הרמב"ם ולא הביא דינו של ר"א המבואר בירושלמי הנ"ל אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו ויעוין מ"מ בפי"ד מהלכות מעה"ק דין יו"ד ובערכין דף כ"א ע"א וע"ב] אמנם מדברי התוס' בערכין דף כ"א ע"ב ד"ה מאי דפלפולו רק מצד מצות סמיכה ולא הזכיר מצות שחיטה נראה שסוברים שאין בקדשים מצות שחיטה בבעלים וכן מחליט הפנ"י בסוגי' דידן. אבל לא שפ לבו לכל מ"ש לעיל גם לא הזכיר מדברי הגמ' בפסחים דף ז' הנ"ל אבל בשו"ת מהרי"ל סי' י"ח מובא בשם רבינו יוסף בן פלטא פי' אחר בדברי הגמ' פסח וקדשים מא"ל ה"נ וז"ל ה"נ דגבי חולין אמרין לה דסגי דלאו איהו שחיט ה"נ אמרי' לך גבי פסח וקדשים דלאו בעלים שוחטים כו' יעו"ש שיש קצת טעות הדפוס וכוונתו מבוארת שמתרץ הגמ' דלא בעינן בשחיטת פסח שיהי' ע"י בעלים בעצמם וכיון שסגי ע"י שליח מברכינן בעל ופשוט שלפי סגנון פירושו יש להוסיף ולומר דאף שליחות בעלים לא בעינן בשחיטת פסח וקדשים ותירץ הגמ' ה"נ פרושו שאף בשחיטת פסח וקדשים לא בעינן בעלים ולא שלוחיהם כמו דלא בעינן בשחיטת חולין וביד כל אדם לשחוט אף שלא מדעת הבעלים וכדברי ר"א הנ"ל שוחט אדם פסחו של חבירו שלא מדעתו וא"כ ליכא מדברי הגמ' הנ"ל ראי' לסתור דברי הפנ"י הנ"ל

ולפי ההנחה הנ"ל י"ל דרך פלפול דלר' יונתן שסובר אכילת פסחים לא מעכבא. ע"כ צ"ל דאין דנין אפשר משא"א. דבמס' נדרים דף ל"ו איתא אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו כו' שכן מביא אדם על בניו ובנותיו הקטנים. אלמה אמר ר' אליעזר הפריש פסח על חבירו לא עשה כלום אמר ר' זירא שה לבית לאו דאורייתא ומפרשים הרא"ש והר"ן דקושי' הגמ' דכיון דאמר ר"א הפריש חטאת על חבירו לא עשה כלום וכן בהפריש פסח על חבירו לא עשה כלום. ע"כ צריכין לומר דאין דנין אפשר משא"א ומתרץ ר' זירא דלעולם דנין אפשר משא"א ושה לבית לאו דאורייתא וידוע שדינו של ר"א הנ"ל שאין אדם מביא פסחו של חבירו שלא מדעתו הוא ברייתא מפורשת ואיתא בפסחים דף פ"ח תנו רבנן שה לבית מלמד כו'. אבל אינו שוחט ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עבדו כו' אלא מדעתו וכן משמע מדברי המשנה שם. האשה בזמן שהיא בבית בעלה כו' הרי דהלכה פסוקה היא וז"ל הילקוט בפרשת בא בשם פסוק ויקחו להם שה לבית אבות כו' לבית אבות אינו בית אבות אלא משפחותם שנאמר משפחותם לבית אבותם הרי שהי' עשר משפחות לבית אב אחד שומע אני שה א' לכולם ס"ל שה לבית ומפרש בזה נחמיני שהכוונה שאם המשפחות מרובים ואינו כדי שיעור אכילה לכל אחד צריכין שה לבית דאכילת פסחים מעכב דבר אחר שה לבית מלמד שאדם מביא ושוחט ע"י בנו ובתו הקטנים וע"י עבדו ושפחותיו הכנענים בין מדעתן ובין שלא מדעתן ע"כ והנה נראה פשוט דמאן