עטרת חכמים חלק ב קעה

רש"י שמפרש טעם משנה זו משום ברירה עוד קשה דזה הוא נגד הסוגי' דכאן דמוכיח דירושת הגר לאו דאורייתא כו' דאי ס"ל דאורייתא כי לא באו לרשותו נמי מותר ולא משום ברירה גם בדברי תוס' במס' חגיגה יש סתירה מורגשת שכ' שרש"י מפרש טעם של משנה זו ברישא מטעם ברירה אבל בסיפא דהוי בשני מינין לא אמרי' ברירה ומיד אח"ז כתבו שכן פרש"י עצמו משנה אחרת גר ונכרי שהטעם משום ברירה ותמוהין הדברים דהא גם כאן יש שני מיני' שהעכו"ם לוקח ע"ג והגר נוטל המעות יעוין היטב בגמרא דכאן ובחגיגה ובתוס'

ונלע"ד לתרץ הכל בפשיטות ויתרץ ג"כ הפשט במסקנת הגמ': ולא כדברי התוס' ישינים בסוגי' דכאן ד"ה אלא דהנה על סברא לחלק בין מין אחד לב' מינים מקשה הרשב"א בחידושיו כאן שהוא נגד הסוגי' דתמורה דף למ"ד ע"א דמקשה שם ניפוק חדא להדי כלבא כו והא התם הוי ב' מינים כלב וטלאים וכל עיקר קושי' הגמ' שם אינו רק מצד דין ברירה ונלע"ד בפשיטות דהא דמחלק רש"י בדין ברירה בין מין אחד לב' מינים אינו רק באיסור דאורייתא אבל בדרבנן שאף למ"ד אין ברירה מודה דבדרבנן אמרי' ברירה. ומינה נמי דבדרבנן ליכא חילוק בין מין א' לב' מיני' ובכל גוונא אמרי' ברירה בדרבנן ומדויק בזה מה שפי' רש"י בחגיגה. דדין חבר וע"ה מיירי לענין הכשר טומאה דלכאורה תמוה למה לא מפרש כדברי שארי מפרשים דמיירי לענין איסור דמאי דמשנה זו בדמאי שנוי' אבל לפי הנ"ל ניחא דאי מיירי לענין דמאי קשה מ"ט דסיפא: אבל לא יאמר טול אתה לח כו'. דהא בדרבנן אף בב' מיני' אמרי' ברירה כנ"ל אבל לפי פי' רש"י דמיירי לענין הכשר טומאה א"ש. דרש"י לשיטתו לפי דבריו בפירושו במס' ע"ז דף נ"ו ע"א ד"ה אין בוצרין בטבל לתרומה איסור הטומאה מדאורייתא ולכך לא אמרי' לענין זה ברירה בב' מינים וממילא מיושב קושי' הרשב"א הנ"ל מסוגי' דתמורה דהתם ליכא איסור דאו' דמדאורייתא איסור מחיר הכלב בטל ברובא דהתירא. רק מצד דבעלי חיים לא בטילי מדרבנן יש איסור מחיר הכלב בעשרה טלאים שכנגד הכלב וע"ז מקשה הגמ' שפיר וניפוק חדא כו' דלענין איסור דרבנן גם בב' מינים אמרי' ברירה

השתא דאתינא להכי אין לדברי רש"י שהביא תוס' בחגיגה סתירה מסוגי' דכאן די"ל דרש"י לא מפרש מסקנא דכאן כדברי התוס' ישינים והי' קשה לרש"י מה בכך דירושת הגר מדרבנן אכתי ליתסר מדרבנן כיון שממילא כבר זכה הגר גם בע"ג מצד ירושה דרבנן לכן מפרש רש"י דהטעם משום ברירה ואף דבב' מינים לא אמרינן ברירה שאני הכא כיון דאינו אלא איסור דרבנן. דהא מדאו' אין לו זכות כלל בירושה בנכסי העכו"ם ואזדא לה גם קושי' התוס' ד"ה חלופי כו' דשפיר מוכיח בגמ' דע"כ אין ירושת הגר מדאו' דאי מדאורייתא כי לא באו לרשותו נמי ואין לומר דהטעם משום ברירה דהא בדאו' עכ"פ לא אמרי' בב' מיני' ברירה ורש"י מפרש בחגיגה אליבא דמסקנא דכאן דירושת הגר הוא מדרבנן ע"כ מפרש דהטעם משום ברירה ומיושב בזה קושי' התוס' ד"ה אלא

והשתא דאתינן להכי נ"ל לחדש עוד דאף אם נחזיק מה שנראה מדברי התוס' הנ"ל ד"ה חלופי כו' דמשבאו לרשותו הכוונה שלא זכה בה מדין חלוקה ושייך עוד דין ברירה א"כ אכתי יוקשה אף לפי האמת לפי פרש"י הנ"ל דגם לפי המסקנא הטעם משום ברירה. אכתי אמאי אסור משבאו לרשותו ונ"ל בהקדים מה דאיתא בב"ש אה"ע סי' כ"ח ס"ק ל"ה דבקידושין במעמד שלשתן פסק רי"ו דלא הוי אלא קדושי דרבנן והב"י כ' דהיא מקודשת מדאורייתא וסיים בב"ש וכן משמע בר"ן דף תקפ"ד ואמרתי דמדברי הר"ן אין ראי' דידוע מה שמסופק המל"מ בפ"י מהלכות תרומות אי אמרי' דמחמת דרבנן נעשה דאורייתא והאריך בזה גם אני הרחבתי בזה דברים והעליתי להשוות כמה סוגי' הנראים סותרים זה לזה בסברא: ותורף הדבר דהיכא דשייך הפקר ב"ד שב הדרבנן לדאורייתא כיון שהתורה נתנה הרשות לכל ב"ד גדול לשלוט בגדרותם ותקנתם להפקיר ממונו של אדם כחם בזה כמו הבעל הממון בעצמו והפקירם הפקר גמור כאלו הופקר מבעלים

אמנם לפ"ד רבא שיליף בגיטין דף ל"ו ע"ב דהפקר ב"ד הפקר מדכתיב אשר לא יבוא לשלשת הימים יוחרם רכושו לא נשמע מזה רק שיש להם כח להפקיר אבל לא שיהי' קנוי' לאתר בלי שום דרכי קני' דלא עדיף מהפקר גמור שמפקיר בעל הממון בעצמו ע"ד שנזכה בו אחר וממילא אותו אחר אינו זוכה בו כ"א כשעושה דרך קני' פ"כ אף שחז"ל תקנו שיהי' קנוי' לאחר אין שם קנין דאו' לזה כיון דאין זה מצד הפקר ב"ד בכח שניתנה להם ואינו רק מצד תק"ח ובכה"ג לא ישוב לדאורייתא דהא מדאורייתא ליכא זכות קני' בלי דרכי קני' [מלבד ירושה דאתי ממילא] ולכן במעמ"ש אינה מקודשת מדאורייתא דאף שכח ביד חכמים להפקיר זכות המלוה שהי' לו על הלוה והפקירן הפקר דאורייתא מ"מ שיהי' קנוי' להשלישי שעדיין לא הגיע לרשותו א"א שיהי' מדאורייתא דמדרבנן לא ישוב לדאורייתא רק לענין ההפקר עצמו וכנ"ל אבל בזורק גט לתוך ד' אמות של האשה שפיר נוכל לומר שהיא מגורשת מדאו' והטעם לפי המבואר בדברי הקדמונים בכ"מ שהוא רשות הרבים הוי כקנוי' יחד לכ"א מבאי עולם ע"ד דכתיב והארץ נתן לבני אדם ומיחשב כל רה"ר כחצר שותפין. וד"א של אדם שתקנו חז"ל לאדם שבא תחלה לקנות בה כאדם בחצירו הוא מצד שהופקע לאותו רגע זכות העולם אשר להם גם כן באותן ד' אמות ורק הוא נשאר בזכותו והרי כחצירו וממילא קוני' מציאה הבאה לתוך אותן ד' אמות ובגט הוי הגט מדאורייתא דכיון דעפ"י הפקר ב"ד סר מד' אמות הללו זכות כל העולם נשאר העומד בזכותו באותן ד' אמות וקונה באותן ד' אמות כל הבא לתוכן קניות חצר משא"כ במעמ"ש דאף שיש הפקר ב"ד לענין שלא יהיה החוב שאצל הלוה שייך להמלוה. כי הופקר זכותו והוי כהפקר דאו' אין כאן דרך קניות לענין שיזכה השלישי באותו חוב דההפקר אינו מועיל לעשות הקני' ואין הקנין רק מצד תקנת דרבנן שגם זה מתקנתם שיהי' שייך להשלישי ע"י המעמ"ש מ"מ א"א למחשבי כדאורייתא

מעתה נכון דלפי האמת דגר אין יורש אביו ד"ת רק מדרבנן אף שבידם להפקיר זכות הנכרי היורש מצד הפקר מ"מ לענין שיהי' קנוי' להגר אף קודם שבאו לרשותו ולא נעשה דרך קני' כלל א"א להיות רק מדרבנן. וכיון דאין בהפקר גמור א"א לזכות בה בלא דרכי קני' ע"כ אף שמדרבנן קניי' להגר חלק ירושה א"א לומר שמחמת זה שב לדאורייתא וכיון דאינו של הגר רק מדרבנן. אמרינן לענין החלוקה טול אתה ע"א כו' ברירה כמו בכל דרבנן אבל כשבא כבר לרשות הגר תו א"א לומר ברירה דכיון דמחמת הפקר ב"ד נסתלק זכות הנכרי ושב לדאורייתא זכה בה הגר ממילא מצד קנין חצירו כי באה הירושה לרשותו וכה"ג שב הדרבנן לדאורייתא פא ודו"ק: בסוגיא דשליחות [דף מ"ב ע"א

] תוס' ד"ה ודילמא כו' וא"ת אמאי לא דחי לעיל נמי דההיא דר' יהושע ב"ק מיירי דאי"ל שותפות בגווה כדאמר הכא

וליישב קושי' זו אקדים לשון הירושלמי. מנין ששלוחו של אדם כמותו אמר ר' לעזר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כולם שוחטין אותו והלא אחד הוא ששוחט ע"י כולם אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו ויידא אמר דא ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית וכי כולם הי' לוקחין והלא אחד שהוא לוקח ע"י כולם. אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו אמר ר' יוסי שנייא היא שאדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו אין תומר אדם מפריש פסחו של חבירו שלא מדעת לית יכול דאמר ר' זעירא בשם ר' לעזר אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו אבל אינו מפרישו שלא מדעתו עכ"ל הירושלמי ומפרש הק"ע ויידא אמר דא לאיזה צורך אמר דא יעו"ש ואין שחר לדבריו אף בחילוף הגירסא שהוא גורס דלפירושו מסקנת הירושלמי דמושחטו לא ילפינן שליחות אלא מויקחו והאיך מיושב דברי ר' לעזר שהוא יליף מושחטו והוא בעצמו סובר דשוחט אדם פסח שלא מדעת של חבירו ונלע"ד להיפך דלשיטת ר' לעזר דשוחט אדם פסח חבירו שלא מדעתו מוכח שליחות מושחטו ולא מויקחו דלכאורה צריך הבנה לפי מה דאסיק ר"ה ברי' דר"י לעיל דף כ"ג דגבי קרבנות כהני שלוחי דרחמנא נינהו האיך ילפינן שליחות בקדשים מושחטו. הא ליכא על הבעלים כלל שום מצוה על השחיטה הן אמת לפמ"ש הרשב"א בחידושיו שם בשם יש מפרשים אף לר"ה ברי' דר"י י"ל דרק בזריקה והקטרה אמרי' שלוחא דרחמנא אבל בשחיטה כיון דהבעלים בעצמם יכולים לשחוט דשחיטה כשרה בזר י"ל דכל שוחט קרבן שליח הבעלים הוא אבל אף לדברי היש מפרשי' האלו אינו מוחלט דגבי שחיטה שלוחא דידן נינהו. רק היא בעי' דלא איפשיטא במס' נדרים דף ל"ה: ילפינן שליחות מושחטו וצ"ל: דאף אם גם בשחיטה שלוחי דרחמנא נינהו וליכא על הבעלים כלל מצות שחיטה מ"מ כיון דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל והרי שקרא הקרא מעשה השחיטה ע"ש כל הקהל אף דבאמת לא שחטו אלא אחד נשמע דמה שעשה השליח נקרא ע"ש בעלים דשלוחו כמותו לכל דבר וכן מוכח לשון הר"ן לאלפסי שם בזה"ל. תני ריב"ק אומר מנין ששלוחו של אדם כמותו כו' והלא אינו שוחט אלא א' ונפקא לך מדכתיב תזבח שלא יהי' שנים שוחטין זבח א' כדאי' בחולין בפרק השוחט ואפ"ה אמר רחמנא ושחטו דמשמע שכולם שוחטין

אמנם א"כ מאי מקשה הגמ' דילמא שאני התם דאי"ל שותפות