עטרת חכמים חלק ב קעד

אותו כי משנה שכר שכיר עבדך א"כ כל עיקר הענקה הוא משום משנה שכר שכיר וא"כ בודאי אי אפשר לומר שיהיה הענקה מרובה משכר עבודתו דאם יהיה הענקה מרובה משכר עבודתו א"כ ישלם האדון יותר ממשנה שכר שכיר ולמשל אם שכרו בעד שלשים זוז והתורה אמרה משנה שכר שכיר עבדך וא"כ לכל היותר יתן לו הענקה ג"כ שלשים זוז ומשלם לו מה שעבדו משנה ש"ש אבל אם יתן לו יותר משלשים הענקה תהיה יותר ממשנה ש"ש והנה אמרו בגמרא ונמכר בגניבתו ולא בכפילו וכת' הרמב"ם והכפל יושאר חוב ולפ"ז יהיה כל גנב שנמכר בגניבתו עדיין נשאר חוב על הכפל וא"כ למה איצטרכי בגמ' לו ולא לבע"ח דהא גם בלא זה א"א לומר שהענקה משתלמת לבע"ח דהא כל גנב נשאר כל כך בע"ח לבעל הגניבה כמו המעות שנמכר בכך והענקה אינה לעולם יותר ממשנה שכר שכיר כנ"ל וא"כ האיך שייך שיקבל העבד הענקה דהא לעולם צריך האדון ליתן ההענקה לבע"ח היינו לבעל הגניבה עבור הכפל שנתחייב לו. והאיך אמרה תורה ולא תשלחנו ריקם דהא העבד אינו מקבל כלום: אלא בעל הגניבה עבור הכפל כמובן וע"כ צ"ל דאינו משלם לבע"ח הענקה וא"כ למה איצטרך לגבי הענקה לו ולא לבע"ח דהא בלא"ה הוי ידעינן דאינו נותן לבע"ח מדכתיב ולא תשלחנו ריקם. ם אמנם לכאורה היה אפשר לומר דלעולם הו"א דהענקה משתלמת לבע"ח ואין להקשות כנ"ל דהאיך מצינו שיהיה ההענקה לעבד דהא לעולם צריך לשלם ההענקה לבע"ח היינו לבעל הגניבה עבור הכפל כנ"ל ז"א דאפשר היכא שהודה העבד מפי עצמו שגנב. וא"כ נפטר מהכפל דהוי ליה מודה בקנס ופטור וא"כ אינו נתחייב לבעל הגניבה כלום וא"כ שפיר שייך הענקה לעבד גם זה אינו: דאמרי' בגמ' דכתובות דף ע"ב משמשתו נדה אין לה כתובה ופריך שם הגמ' מנא ידעינן כו' יעו"ש והקשה הראב"ד שם מאי פריך הגמ' מנא ידעינן דהא אפשר שהיא הודה מפי עצמה ששימשה נדה ותירץ דאינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע. והקשה הרשב"א דהא הכא לא שייך אין אדם מע"ר כיון דע"י כך היא אובדת כתובתה נאמנת לעולם אע"ג שעשתה עצמה רשיעה. דאל"כ אם א' אומר גנבתי או גזלתי האיך נאמן הא אין אדם מע"ר וצ"ל כיון דע"י כך צריך לשלם נאמן ואמאי היא אינה נאמנת והניח בצ"ע: אמנם לענ"ד נראה לתרץ קושית הראב"ד הנ"ל דהנה ידוע הכלל הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ופירשו המפרשים מב' טעמים או מטעם מיגו שיכול לומר אני נותן לו המעות במתנה ומי יעכבנו מליתן לו המעות הזה במתנה או שהוא מגזה"כ דהו"ל כמאה עדים מדכתיב אשר יאמר כי הוא זה והנפקותא בין הני תרי טעמים אפשר לומר ע"פ מ"ש בהג"א הודה מפי עצמו ואח"כ אומר טעיתי אינו נאמן כיון דלגבי עדים אם העידו פעם א' שוב אינם יכולים לחזור שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ה"נ הדין כך גבי הודאת עצמו וא"כ מצינו שהשווה דין הודאת עצמו לדין העדאת עדים. וא"כ גם אנו יכולים לומר כי היכא דגבי עדים אם אמרו למשל אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים משום דאין אדם מע"ר גם בהודאת עצמו כן היכא שמשים עצמו רשע אינו נאמן אמנם כ"ז אם הטעם מצד גזה"כ דהוי כעדים. אבל אי אמרינן הטעם מצד מיגו וא"כ למשל אם אומר גנבתי נאמן דאע"ג דאינו נאמן לגמרי שגנב מטעם דאין אדם מע"ר מ"מ צריך לשלם מצד מיגו שיכול לומר אני נותן לו המעות במתנה והמפורשים הקשו האיך אמרינן משמשתו נדה אין לה כתובה הל"ל שצריך להוציאה דהא אסור לשהות את אשתו בלא כתובה ותירץ דכיון שהטעם אינו אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והאי כיון דעוברת על דת מצוה להוציאה אמנם כ"ז אם ידעינן כבר שהיא משמשתו נדה מותר לשהות אותה בלא כתובה. אבל אי לא ידעינן עדיין שהיא שמשתו נדה אלא היא באה ומודה בעצמה בודאי אינה נאמנת לפטור מכתובתה מטעם מיגו שתוכל לומר אינני רוצה בכתובתי. ז"א דהא גם זאת אינה יכולה לומר שאינה רוצה בכתובתה דא"כ אסורה לשהות עם בעלה ובודאי אינה לאמנת מטעם מיגו דהא לא שייך התם מיגו כנ"ל וא"ל מצד עדות תהי' נאמנת דהו"ל גזה"כ ז"א דהא מצד עדות בודאי אינה נאמנת משום דאין אדם מע"ר וא"כ שפיר כ' הראב"ד דממ"נ אינה נאמנת אבל אם בא א' ואומר גנבתי או גזלתי אע"ג דאינו נאמן לגמרי מטעם דאין אדם מע"ר. עכ"פ מחויב לשלם משום מיגו וכנ"ל וא"כ נחזור לענינינו. היכא שאומר גנבתי אינו נאמן להחזיקו בגנב אבל משלם הוא מטעם מיגו וא"כ כיון דאינו נאמן אלא מטעם מיגו אין אנו יכולים למוכרו דלא הוי ונמכר בגניבתו ואינו אלא כחוב בעלמא מה שנתחייב מחמת הודאתו וא"כ הדרא קושי' הראשונה האיך יכולין לומר שהענקה משתלמת לבע"ח הא בכל פעם נתחייב העבד לבעל הגניבה הכפל והענקה לכולם אינה מרובה מכפל וא"כ צריך לשלם ההענקה לבעל הגניבה והאיך שייך ולא תשלחנו ריקם וא"ל דאפשר ע"י הודאת עצמו ז"א כיון דהודאה מעצמו אינו נאמן להחזיקו בגנב או בגזלן אלא שמשלם מטעם מיגו. וזה לא הוי אלא כחוב בעלמא וא"כ לא שייך ונמכר בגניבתו וגם מכירה ליכא וא"ל דאפשר שהודה מעצמו וא"כ נתחייב לשלם ונפטר מהכפל. ואח"כ באו עדים שגנב וא"כ מחזיקין אותו לגנב העדאת עדים ונמכר ע"י כך וכפל ליכא דהא פוטר עצמו בהודאתו וא"כ שייך הענקה שפיר לעבד גם ז"א. דהנה בספר המקנה הקשה לפי מאי דאמרינן ונמכר בגניבתו ולא בזממו האיך יהיה עדים נאמנים שגנב הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה אמנם נראה לתרץ דודאי העדים לא באו לחייבו אלא ממון כיון דאם יש לו מה לשלם אינו נמכר אלא דאם אין לו מה נשלם מה יעשה הבעל גניבה מחזיר על תשלומי גניבתו וצריכין למכרו. אבל כל עיקר עדותם לא היה אלא לחייבו ממון ומזה שייך שפיר יכול להזימה כיון דאף הם אם יש להם לשלם צריכין לשלם ויעוין בתוס' כתובות דף ל"ג ע"א ד"ה אלא אפשר וא"כ באופן היכא שכבר נתחייב ממון דהיינו שהודה מעצמו ונתחייב לשלם מטעם מיגו ואח"כ באו עדים שגנב דכל עדותם אינו אלא לחייבו מכירה וא"כ בודאי אין עדותם כלום משום דהוי עדות שאי אי"ל ואינו נמכר כלל ע"י עדותם. וא"כ לא שייך מכירה בשום אופן כ"א כשבאו עדים קודם שהודה. ונתחייב גם בכפל וא"כ אם נאמר שהענקה משתלמת לבע"ח א"כ צריך לשלם הענקה לבעל הגניבה. וא"כ לא שייך שיהיה הענקה לעבד וצ"ל שאינה משתלמת לבע"ח וא"כ למה לי לו למעוטי בע"ח

אמנם נ"ל דהנה איזה פוסקים כתבו דהא דא"ר נתן שראובן שלוה לשמעון ושמעון לוה ללוי שמוציאין מלוי ומתנין לראובן: היינו דוקא אם לוי לוה כבר משמעון ואח"כ לוה לשמעון מראובן. וא"כ בשעה שלוה שמעון מראובן כבר נשתעבד החוב שיש לשמעון אצל לוי לראובן בזה אמרינן שמוציאין מלוי ונותנין לראובן אבל אם שמעון לוה מראובן מקודם ואח"כ לוה שמעון ללוי לא אמרינן שמוציאין מלוי ונותנין לראובן כיון דבשעה שהלוה ראובן לשמעון לא הי' לשמעון חוב כלל אצל לוי וא"כ לפ"ז לא היה מקום לקושייתי הנ"ל דלעולם אפשר לומר שהענקה משתלמת לבע"ח וא"ל לפ"ז האיך מצינו שיהי' הענקה לעבד דהא צריך לשלם הענקה לבעל הגניבה ז"א דהא העבד נתחייב הכפל לבעל הגניבה מיד בשעת הגניבה והענקה לא בא לעבד עד אחר מכירתו וא"כ בשעת הגניבה עדיין לא הי' ההענקה משועבדת לבעל הגניבה ולא אמרי' מוציאין כו' כנ"ל ושפיר שייך הענקה לעבד אמנם דבר זה אי אמרי' דוקא דבעינן שיהא משועבדת בשעת הגניבה תלי בפלוגתא דאמוראי דהנה הר"ן והרשב"א מקשים אי אמרי' שיעבודא דאורייתא מאי נ"מ בשיעבודא דר"נ הא בלא"ה משועבד החוב שיש לשמעון אצל לוי לראובן מטעם שיעבודא דאורייתא ותירץ בספר קצה"ח סי' פ"ו דמצד שיעבודא דאורייתא לא היה מוציאין מלוי ונותנין לראובן רק היכא שבשעה שהלוה ראובן לשמעון הי' כבר לשמעון חוב אצל לוי אבל אם לא נתחייב לוי לשמעון אלא עד אחר שהלוה ראובן לשמעון לא היה מוציאין מלוי ונותנין לראובן וע"ז בא שיעבודא דר"נ דאף אם הלוואת ראובן לשמעון היה קודם הלוואת שמעון ללוי אפ"ה מוציאין מלוי ונותנין לראובן וא"כ לפ"ז הקושיא במקומה עומדת למה לי לו למעוטי בע"ח תיפוק ליה דאינה משתלמת לבע"ח דאל"כ האיך שייך שיהיה להעבד ההענקה דהא צריך לשלם הענקה לבעל הגניבה (וא"ל כיון דנתחייב הכפל מיד משעת הגניבה וההענקה אינה באה אלא אחר מכירה ואם כן לא נשתעבדא לבעל הגניבה ז"א דהא כיון דאמרינן שיעבודא דאורייתא א"כ הוי שעבודא דר"נ אף אם לא נשתעבד בשעת הלואה כמ"ש הקצה"ח וא"כ שייכי ההענקה לבעל הגניבה אף אם לא נשתעבדה בשעת הגניבה) וצ"ל למאן דא"ל שיעבודא דאורייתא באמת לא איצטריך לו למעוטי אלא משום דכל הסוגיא אליבא דאביי דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא וא"כ לדידי' גם שיעבודא דר"נ ליכא אלא אם נשתעבד החוב מיד בשעת הלואה וא"כ לא שייך הענקה לבעל הגניבה כיון דהכפל נתחייב מיד בשעת הגניבה וההענקה אינה באה עד אחר המכירה ואם כן אפשר לומר היכא דנתחייב העבד באיזה חוב אחר הענקה דאז הוי שיעבודא דאורייתא וא"כ מוכח בלא"ה דאינה משתעבדת לבע"ח ולא בעי לו למעוטי בע"ח אלא למוכר עצמו ע"כ ודו"ק

(דף י"ז ע"ב) אמר רבא ד"ת עכו"ם יורש את אביו כו' גר את העכו"ם אינו אלא מדרבנן כו' תוס' ד"ה חלופי ע"ג ואיל דהטעם משום ברירה כו' דא"כ אפי' באו לרשותו נמי יהי' מותר מה"ט ע"כ שם בתוס' ישינים אלא מדרבן והשתא לא הוי חלופי ע"ג דהם אמרו והם אמרו ומקשה בט"א שתוס' סופרים דברי עצמן שבתוס' חגיגה דף כ"ה ע"ב ד"ה חבר כתבו בשם