עטרת חכמים חלק ב קעג

נתתי וגם למה אומר כן האב הא בדין מש"ר אין סברא לחלק ביך נכנסה לחופה בקטנות או בנערות דהא הרמב"ם פוסק דכתובה לאו דאורייתא ממילא אף אם קבל הבעל ע"ע לחייב כתובה הוי כמתנה ולא שייך לאב א"כ גם בנישאת בקטנותה שייך לה הכתובה והוי ממון ומלקות לאחד וצ"ע דחידוש חדשה תורה במש"ר לחייב משום שתי רשעות או דכדי רשעתו לא קאי רק אמיתה וממון. א"כ תו ליכא סברא לחלק בין נשאת כשהיא קטנה או נערה ולמה אמרה התורה שהאב אומר שנתן את בתו כשהיא קטנה אבל הקושיא בגמ' קאי אליבא דר"מ דסתם משנה ר"מ ור"מ סובר כתובה דאורייתא ושפיר הי' סברא לחלק לדידי' בדין מש"ר בין נישאת כשהיא קטנה דאז הוי ממון לאב ומלקות מחמת, אשר זמם לבתו ובין כשנשאת כשהיא נערה דהוי ממון ומלקות רק עבורה וכנ"ל

ויעוין ברא"ש על כתובות דף י' דין י"ט שמוכיח מסוגיא דיתומה שנתארסה שרב סובר כתובה דאורייתא ממה דפוסק שם כריה"ג ויש לי אריכות דברים ליישב לשיטת הרמב"ם שפוסק כתובה דרבנן וביתומה שנתארסה פוסק כר"ע והרא"ש רוצה להוכיח דמ"ד שפוסק כריה"ג שם דקאי בשיטת ר"ע. ע"כ סובר כתובה דאורייתא. והעליתי בפלפול רב שרק בשיטתו של רב קשה הוכחתו שם וא"כ בלא"ה א"ש קושי' הגמרא כאן ואימא ה"מ קטנה דהקושי' הוא לרב לשיסתי' ולשיטת הרמב"ם אליבא דהילכתא ל"ק ואימא ה"מ קטנה. ולכן מביא הרמב"ם ראיה מפסוק דאת בתי נתתי

אמנם לכאורה אין מקום לדברי הנ"ל רק אם נאמר תירוץ של הרמב"ן הנ"ל בהוצאת ש"ר הוא להפסיד כתובתה אבל אם נאמר בהוצאת ש"ר הוא לאוסרה לכאורה אין לחלק בין כשקדשה כשהיא קטנה או בנערותה אמנם בדרך פלפול אמינא שגם אם בא לאוסרה יש סברא לחלק ולומר שאינו בכלל מש"ר להעניש על הוצאת ש"ר רק כשנישאת כשהיא קטנה. דהנה מה שנאדו התוס' מתירוץ הרמב"ן הנ"ל נראה פשוט דתרוצו שזמם בהוצאת ש"ר להפסידה כתובתה אינו לפי הילכתא דכתובה לאו דאורייתא ולא ניחא להו סברת הרמב"ן דמ"מ היה המנהג ליתן דהא קרא סתמא כתיב ומשפט שוה לכל מש"ר ומאי פסקא דנהג בה מנהג זה [ויעוין ברמב"ן עה"ת פלפול דבריו בזה דע"כ מיירי שנתן לה כתובה ובא להפסידה בהוצאת ש"ר דאל"כ למה הוציא ש"ר היה לו לגרשה בע"כ אבל בקל יש לדחות דבריו אלו] והרי הוא בעצמו כ' שהוצאת ש"ר היה לאוסרה או להפסידה כתובתה ומ"ש באס"ז בשם הרמב"ן שזמם בהוצאת ש"ר לאוסרה. לכאורה אינו מובן דהא הדין בפ"פ מצאתי דאינו נאמן לאוסרה רק בקידשה פחותה מבת שלש או באשת כהן ולפי האמת את בתי נתתי פרושו הן בקטנות והן בנערות ובאשת ישראל דהא כתיב במש"ר ולו תהיה לאשה דדרשינן מיניה בעמוד והחזיר קאי ואף לס"ד דגמרא דמקשה ואימא ה"מ קטנה לא יעלה על הדעת לומר שס"ד שכוונת האב שקידשה פחותה מבת ג' דזה אין בכלל דבריו דממאמרו את בתי נתתי לא נודע רק שקידשה כשהיא קטנה ולא בנערותה (שאז אין הקידושין מסורין בידו) אבל אימת היה בקטנותה קודם ג' או אחר ג' שנים לא נשמע מזה שאומר את בתי נתתי. וממילא מייתרא בקרא האי דאת בתי נתתי

אמנם עדיין יש מקום לומר דאף אם באמת נתקדשה אף ביותר משלש שנים היה יכול הבעל לאוסרה אם נתקדשה לו בקטנותה. משא"כ אם נתקדשה לו בנערותה דביבמות דף מ"א קאמר הגמ' משמיה דרבא דפיתוי קטנה אונס ורמב"ם פוסק דפיתוי קטנה רצון וכתב המ"מ דאתיא ליה מסוגיא דפ"פ דקשה ליה הא אף בפחותה מבת ג' יש ס"ס ספק אונס ספק רצון ואת"ל רצון דילמא כשהיא קטנה ותירץ התוס' דשם אונס חד לא ס"ל להרמב"ם אמנם לדעתי אפשר לומר דגם הרמב"ם מודה לסברת התוס' דשם אונס חד ועכ"ז יש לו הוכחה מסוגיא דפ"פ דפיתוי קטנה רצון דבאס"ז בסוגיא הנ"ל מקשה בשם הרמב"ן והרשב"א דאף בקידשה בקטנותה יותר מבת שלש ליתסר דהא ליכא כיון דבספק אינו תחתיו צ"ל דזינתה בקטנותה והוי אונס א"כ שני הספיקות דאינה תחתיו ותחתיו באונס שם חד הוא ומתרצים דכיון דבספק אינה תחתיו לא צריכין לשריותא מחמת פיתוי קטנה אונס דהא אף זנות רצון ואינה תחתיו אינה אסורה הוי כאילו לא נזכר כלל עדיין ספק אונס וע"כ נוכל לומר אח"כ עוד ספק שני ספק אונס והנה תרוצם זה א"ש אם לא בעינן ס"ס המתהפך אבל לשיטת הסוברים דבעינן ס"ס המתהפכת הקושי' במקומה עומדת דבכו"פ מקשה לסברת התוס' דשם אונס חד לא חשיב ס"ס אמאי נחשוב בספק דרוסה לס"ס ספק על ספק לא על. ואת"ל על שמא לא דרס הא שני ספיקות המה שמא לא דרס וכדומה לזה כמה ס"ס שהם כזה ונחשוב לס"ס אמנם הדבר פשוט שאין מקום לקושיא זו דעיקר סברת התוס' כך הוא דמיד דאמרינן ספק אונס כלול בזה כל מיני אונסין מה לי אם היא אונס מחמת פחד הריגה או פיתוי קטנה אי אונס הוי או אם היא מוטעת וכדומה. וכשמתחילין לומר ספק רצון מדחינן כל מיני אונסין וחושבים דשמא לא היה שום אונס רק רצון וכיון שכבר דחינו בפן זה כל מיני אונס תו אי אפשר לומר דילמא כשהיתה קטנה זינתה דהא זנות קטנה מיקרי אונס וזה היה כבר בכלל ספק הראשון שאמרנו ספק אונס אבל בספק לא על ואת"ל על שמא לא דרס לא שייך לומר כן כמובן (יעוין בפנ"י בקונטרס הספיקות ס"ק כ"ט)

אמנם לפ"ז בנתקדשה בקטנותה יותר מג' שנים תאסר דאף דיש ס"ס ספק אינה תחתיו ואת"ל תחתיו שמא באונס מ"מ להתהפך א"א דאם נתחיל לומר ספק אונס כלול בזה כל מיני אונסין וכשאומרים ספק רצון שוללים אנו כל האונסין והאיך אפשר לומר ספק אינה תחתיו דהא זה אינה רצון דאינה תחתיו היתה קטנה ופיתוי' אונס ואנחנו עומדים כעת בספק רצון א"ו צ"ל דבאמת פיתוי קטנה רצון והוי שפיר ס"ס המתהפכת ומוכח כדעת הרמב"ם

היוצא מזה דלרבא שסובר ביבמות דפיתוי קטנה אונס גם בנתקדשה יותר מג' שנים ליכא ס"ס כיון דאינה מהתהפכת וכנ"ל ואסורה לבעלה ולשיטה זו שפיר י"ל דאת בתי נתתי קאי אנתינה כשהיתה קטנה וזהו מטענת האב את בתי נתתי לאיש הזה וכיון דהנתינה היתה על ידו ממילא נשמע שהיתה קטנה בקידושי' לפי הס"ד דנערה אין ביד האב לקדשה והוי מש"ר גמור שבהוצאת הש"ר עלי' זמם לאוסרה עליו כיון דליכא ס"ס המתהפכת אבל אם לא הי' קידושין ע"י האב כ"א על ידה בנערותה לא היה על הבעל דין משיר במה שאמר לא מצאתי לה בתולים דהא אף אם לא מצא לה בתולים לא נאסרה עליו כיון דאיכא ס"ס המתהפכת מכל צד שאנו רוצין להתחיל ומקשה הגמ' שפיר ואימא ה"מ קטנה ואת בתי נתתי לא מייתרא. י"ל דאין על הבעל שם מש"ר מחמת אמרו לא מצאתי לה בתולים רק כשהיה קדושי' לו בקטנותה דאז אם היה מאמינים לדבריו היתה אסורה לו משא"כ כשהיה הקידושין לו בנערותה דאף לפי דברי הבעל לא היתה נאסרת עליו אין בדבריו שום הוצאת ש"ר ואזלא קושית הגמ' למ"ד דפיתוי קטנה אונס דלשיטתם יוקשה על סתמא דאתני' דהאב זכאי כו' בכסף מנלן

אמנם כ"ז לענין הקידושין דרש נפקותא בין אם היתה בקטנותה או בנערותה אבל בחופה ליכא נפקותא דאם אף רק הקידושין הי' בקטנותה תו ליכא ס"ס כו' וכיון דאת בתי נתתי לאיש הזה לאשה משמע גם חופה כפי' רש"י דהנתינה קאי על כל הנתינות. או כפי' הפנ"י דלשון לאשה משמע חופה בודאי כוונה גם אם היתה חופה בנערותה ע"י אביה דליכא למימר דוקא קטנה דהא ליכא נפקותא מזה לענין דין מש"ר דמיד שהיה הקידושין בקטנותה אף אם הים החופה בנערותה ולא מצא לה בתולים ג"כ נאסרת עליו ולמה אחז הקרא לישנא דאת בתי נתתי דהחופה היה ע"י אביה ובקטנותה א"ו דאת בתי נתתי מיירי בכל גוונא הן שהיה החופה בקטנותה או בנערותה והרי מוכח דאב יכול למסור בתו לחופה אף בנערותה

אמנם לשיטת הרמב"ם דסובר פיתוי קטנה רצון דהוי ס"ס המתהפך ואף בנתקדשה כשהיתה קטנה יותר מבת ג' אינה אסורה על בעלה ל"ק ואימא ה"מ קטנה אף לענין הקידושין כיון דאין נפקותא בדין מש"ר בין אם נתקדשה פ"י אביה כשהיתה קטנה או בנתקדשה ע"י עצמה בנערותה וקשה את בתי נתתי למה לי' אלא ש"מ דאת בתי נתתי אשר הוא מיותר בא להורות שאב יכול לקדש את בתו כשהיא נערה וא"כ צדקו דברי הרמב"ם דמוכיח דכסף קידושין בנערה שייך לאבי' מיתורא דקרא את בתי נתתי ודו"ק היטב: חדושי מסכת קידושין בסוגיא דהענקה [דף טו ע"א]

הרמב"ם פסק מדכתיב גבי מכרוהו ב"ד הענק תעניק לו. לו ולא למוכר עצמו ופסק דהענקה אינה משתלמת לבע"ח. אע"ג דבעלמא ס"ל כר' נתן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה הכא קי"ל דלא כוותיה והמעיין בסוגיא דקידושין דף ט"ו יראה לעינים שהיא תמוה גדולה כיון דאיצטרך לו ולא למוכר עצמו מה"ת נימא דלא כר' נתן כיון דלית לן מיעוטא

ונלע"ד לתרץ דהנה לכאורה קשה קושי' עצומה. דהא מצינו שהכתוב בא לרצות את האדון ולא יקשה בעיניך בשלחך