עטרת חכמים חלק ב קעב

ועוד קשה להבין דברי הרמב"ם פ"ג מהלכות אישות דיליף קדושי כסף כשהיא נערה שייך לאביו מאת בתי נתתי הא הגמ' מדחה זה דלא מצינו למילף מפסוק זה גם בתוס' ד"ה דזכי לי' רחמנא לאב מקשו על פי' רש"י דיליף מאת בתי נתתי. הא מפורש בגמ' דהקרא קאי על קטנה ולא על נערה

ונלע"ד לתרץ הכל בפשיטות דבגמ' דף מ"ו ע"א אי' פלוגתא דראב"י ורבנן דרבנן סברו דדין מש"ר שייך בין בעל ובין לא בעל. וראב"י סובר דוקא כשבעל (ופוסק הרמב"ם כראב"י וכ' המ"מ הטעם דמשנת ראב"י קב ונקי ועוד דשני כתובי' אתי כוותי' יעו"ש מ"ש עוד) ומקשה שם בגמ' בשלמא לראב"י היינו דכתיב ופרשו השמלה וכ' בתוס' שם תימא דע"כ כשיש עדים שזינתה איירי דאי משום שלא ימצאו על השמלה דם בתולים אין להורגה א"כ מה תועלת יש בפרישות השמלה דלא מתכחשי עדים בשביל כך כשימצא דם על השמלה דיש לתלות שהנואף הטה. יעו"ש שמתרצים בדוחק ובאס"ז מביא בשם הרמב"ן שזהו משפט התור' דמוציא ש"ר צריך להיות שבדברי הבעל לבד יהי' הוצאת ש"ר. כי באמרו לא מצאתי לה בתולים בא לאוסרה ולהפסידה כתובתה וגם שיביא עדים לחייבה מיתה ובדבריו מיושב קושי' התוס' הנ"ל שפרישות השמלה הוא לברר שהוא הוציא ש"ר בחנם דלולא השמלה אף שמביא האב עדים להכחיש עידי הבעל מה שהעידו על זנותה עכ"ז יכול להיות שהאמת אתו שלא מצא לה בתולים ואין פסול בהוצאת שיר זה רק במה שהביא עדים שקרני' לכך צריכין פרישת השמלה שיהי' מבורר שגם הוצאת ש"ר שלו יהיה שקר גם אי' ברמב"ן עה"ת פרשת תצא ובמורה ח"ג שקנס מאה כסף שהטילה התורה על מוציא ש"ר הוא עונש כפל בעד הכתובה שרוצה להפסידה ויעוין תוס' כתובות דף ל"ב ד"ה דאין לוקה מה שכתבו דמש"ר הוי חידוש יותר מעדים זוממין משום דלא איתעביד מעשה בדבורו אלא ע"י עדים ולפי דברי הרמב"ן גם בדבורו לבד איתעביד להפסידה כתובתה וכ' הרמב"ן דאף למ"ד כתובה דרבנן. מ"מ הי' המנהג ליתן כתובתה וכדכתיב בקרא כמוהר הבתולות והוא בא להפסידה

והנה במכות דף ד' איתא מתני' מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין ממון כו' דברי ר' מאיר וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה שם גמ'. בשלמא לרבנן כדי רשעתו כתיב משום רשעה אחת כו' אלא לר"מ מ"ט אמר עולא גמר ממוציא ש"ר מה למוציא ש"ר שכן קנס. סבר לה כר"ע דאמר עדים זוממין קנס היא ע"כ ויעו"ש בתוס'. ובתוס' כתובות דף ל"ב ד"ה דאין לוקה כתבו בפירוש דלר"מ משו' בנין אב דמוציא ש"ר מוקי כדי רשעתו במיתה ומלקות ומפיק לקרא ממשמעותיו והיוצא מדבריהם דסובר ר"מ שאף באמת מפשטי' דקרא דכדי רשעתו הי' למעט גם ממון ומלקות מ"מ מדמצינו במש"ר דחייבה התורה בקנס ומלקות ממילא גם בעדים זוממין כן וכיון דכדי רשעתו בעדים זוממין ע"כ לא אתי על ממון ומלקות לכך אף במקום שאין קנס רק ממון גמור אמרינן ג"כ דלוקה ומשלם וכדי רשעתו לא אתי רק על מיתה ומלקות ורבנן סוברים כפשטי' דקרא. ומוציא ש"ר חידוש הוא דלוקה ומשלם ואין למידין ממנו היוצא מזה דלדידן צ"ל מש"ר חידוש הוא ולר"מ צריכין לאפוקי כדי רשעתו ממשמעותיו וע"כ שבקא לקרא דהוא דחיק ומוקי אנפשי' אבל בודאי אם הי' סברא לומר דכדי רשעתו הוא מורה בפשיטתו למעט גם ממון ומלקות ושלא יהי' מש"ר חידוש במה דלוקה ומשלם כי כן יהי' שורת הדין במש"ר אז בודאי לא דחיק אנפשי' לאוקמא הקרא במיתה ומלקות והי' מוקי בפשיטות על ממון ומלקות. כי לא דמי עדים זוממין למש"ר. ודאי נכון יותר להעמיד כן

מעתה נלע"ד דלאותו ה"א דנערה תקדש נפשה יתכן לומר כן דדוקא במש"ר לוקה ומשלם ואעפי"כ לא הוי חידוש. דבסנהדרין דף ט' ע"ב אי' אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימם לעידי הבעל עידי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון ובדף יו"ד ע"א שם ואמר רבא פ' בא על נערה המאורסה בתו של פ' והוזמו נהרגין ומשלמין ממון ממון לזה ונפשות לזה. ומפרש רש"י שבאו להפסידה כתובתה מן האירוסין כו' ולא פליגי דרבא אדרב יוסף דאמר לעיל עידי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון דהתם כיון דניסת הנך תשלומי דכתובה דידה בעי מיהוי וכיון דעלה מיקטלי לא משלמין לה ממון אבל היכא דלא ניסת הנך תשלומי דממון דאב נינהו דכל שבח נעורים לאבי' והוי לי' ממון לזה לאב ונפשות לזה משום דבועל ונערה מיקטלי עכ"ל רש"י והא דבאמת כתובת נשואה שייך לה ולא לאבי' הוא משום דנשואין מפקה מרשות אב וכדאי' בפירוש המשנה בכתובות דף מ"ד דר"י סובר דכתובת נשואה לאביו דאזיל בתר כתובה. ור"מ ורבנן פליגי עליו ואי' שם במשנה אמרו לו אם משהשיאה אין לאביו רשות בה ובתוס' כתובות דף ל"ט ע"א ד"ה הואיל ונשואין מוציאין מרשות אב כתבו בזה"ל פי' הקונטרס דילפינן מהפרת נדרים ואע"ג דקי"ל דממון מאיסור' לא ילפינן הנ"מ כו' וריב"א פירוש כיון דגלי קרא דלאוקמא ברשות אב איסורא וממונא שוין ה"ה לאפוקי עכ"ל ולפי תירוץ הריב"א נראה לומר דלאותו ה"א דאין ביד האב לקדש נערה. והרי אין ממון ואיסור שוין דבהפרת נדרים יכול להפר כשהיא נערה ואין יכול האב לקדש כשהיא נערה לפי הה"א ממילא לא ילפינן עוד מנדרים דנשואין מפקי מרשות אב והכתובה כשיקדש אותה כשהיא קטנה שייך לאב והנשואין אינו מפקיע את הכתובה מרשות אב ואף שגדלה אח"כ מ"מ נשארה. תמיד הכתובה שייכה לאב וכאשר אבאר לקמן ול"ד לכתובת ארוסה דבבגרה שייך לה שאני כתובת ארוסה שאינה אלא מדרבנן לכ"ע דמוהר הבתולות כתיב [וכן מפורש בספר הפלאה והפנ"י שגג בזה. ויעוין בדבריהם על הסוגי' דף מ"ג] והי' כך תקנת חכמים שלא יהי' לאבי' כ"א כשיגרשה או נתאלמנה בנערותה אבל בכתובת נשואה אם הי' הדין ששייכה לאב לא היתה נפקעה ממנו אף כשתלבין ראשה דעיקר אחר התחלות החיוב והמעיין בכל הסוגי' ימצא כדברי. ועוד אנופף ידי בזה אי"ה] וכיון שכן לאותו ס"ד דנערה תקדש איהי נפשה ובקטנה אין נשואין מפקיעין מרשות אב והי' הדין שהכתובה מנשואין שייך לאב והוי במש"ר ממון לאב ומלקות לה. כי זמם להמיתה וליכא עוד חידוש כי יענש על שקרו בממון ומלקות וכדברי רבא ולפי שיטת הרמב"ן הנ"ל דעיקר קנס של מאה כסף הוא על עונש שרצה להפסיד הכתובה מעתה היינו נוכל לומר לאותו ה"א שהתורה לא חידשה כלל במש"ר כי באמת לא חייבה התורה את הבעל בעונש השתי רשעות כ"א דוקא כשנישאת כשהיא קטנה שהכתובה שייך לאב אבל כשנישאת כשהיא נערה שהכתובה שייך לה לפי אותו ה"א דתקדש איהי נפשה באמת לא חייבה התורה המש"ר בממון ומלקות משום עונש שתי רשעות לאחת דהיינו לה ולכך א"ש לפרש את בתי נתתי כשהיא קטנה דהאב הבא לבד בתביעתו לעשות משפט כתוב בבעל קנס ומלקות וצריך לבאר טענתו שהוא נתנה להאיש הזה והיינו כשהיתה קטנה [דנערה לא הי' הוא הנותן לפי ההו"א] לכך חלה עליו העונש של מש"ר בקנס ומלקות ואין כאן יתור לשון במה שאמר האב את בתי נתתי דהא עיקרו של עונש מש"ר תלוי בזה ומיושב שפיר קושי' התוס' הנ"ל בד"ה ואימא ה"מ קטנה שהקשו הא על קטנה לא צריך הקרא דאת בתי נתתי ולפי הנ"ל ניחא דעיקר חיוב של מש"ר הוא עי"ז וסרה גם השני קושי' של הפ"י הנ"ל ודו"ק

אמנם אחר דאסיקנא דיציאה דכוותי' קא ממעט ומוכח דגם קדושי נערה שייך לאבי' וא"כ לפי ה"א זו דמעשה ידי' דנערה שייך לה ולא לאב ולא דמי להפרת נדרים ממילא גם כתובת של קדושי נערה שייך לאבי' דהא הנשואין לא מפקע מרשות האב דלא שייך תירוץ הריב"א הנ"ל כיון דלפי הו"א זו אין איסור וממונא שוין ונוח יותר לומר דכתובה מקידושין ילפינן דהוי ממון מממון כשם שכסף קידושין בנערותה שייך לאב כ"כ הכתובה וא"כ א"ש דברי הגמ' דזכי לי' רחמנא לאב למימסרה לחופה הנלמד מאת בתי נתתי. דליכא למימר דילמא את בתי נתתי הכוונה שנתנה בקטנות ז"א דכיון שדין מש"ר שייך לפי אותו הו"א גם כשנכנסה לחופה בנערותה ואפי' ע"י עצמה דאף דאבי' לא יכול לכופה על הכניסה לחופה משום דמבמלה ממעשה ידי' מ"מ כשמכנסת א"ע לחופה שייך הכתובה לאבי' משום דאין נשואין מפקיעין מרשות אב לאותו ס"ד דמעשה ידי' דנערותה לעצמה ואין דמיון שוה עם הפרת נדרים. כ"כ אין ללמוד דנשואי נערה מפקיעין וליכא סברא לחלק לענין דין מש"ר בין קטנה לנערה ותו א"א לומר דאת בתי קאי על קטנה דלמה לי' להאב מר שהוא מסרה לחופה הא אף אם היא עצמה מסרה א"ע לחופה ג"כ הכתובה לאבי' והוי ממון לזה ומלקות לזה וישנו הבעל בעונש הוצאת ש"ר. אלא ש"מ מאת בתי נתתי דמעשה ידי' שלו ובידו למסרה לחופה אף שמבטל אותה ממעשה ידי'

ומעתה מיושב גם קושי' התוס' מאי שמקשי' למה לא ילפינן קידושין מחופה דאי לא הוי לן לימוד דקדושי נערה שייך לאבי' גם חופה לא הוי ידעינן דבאותו ה"א היינו יכולין לומר דאת בתי נתתי הכוונה שגם לחופה מסרה כשהיא קטנה והאב צריך לומר כן דבנערותה שייך לה הכתובה כמו הקידושין והוי ממון ומלקות לאחד

ודע דהפנ"י כתב דאם אין לארוסה כתובה רק שהבעל בעצמו נתן לה מדעתו הוי כמתנה ומציאה שאין לאביה רשות בה וא"כ מיושב גם הקושא על הרמב"ם דיליף שפיר מאת בתי נתתי שהאב זוכה בקידושין ולהכניסה לחופה דא"ל ואימא ה"מ קטנה ונתתי הכוונה שנתנה לאיש הזה בקטנות דיקשה כנ"ל ל"ל בתי