עטרת חכמים חלק ב קעא

שוגג למזיד דלא אמרינן אי עביד מהני רק כשמתכוון לעבור יעו"ש

ועתה באתי לבאר מה שהערותי לעיל לבאר בסוף הקונטרס. דמתמורה דף ה' ע"ב והרי בכור דאמר רחמנא לא תפדה ותנן יש להם פדיון כו' חוץ מן הבכור ומן המעשר אלמא לא מהני אמר לך שאני התם דכתיב קדשיהם הם בהווייתן יהי' ולרבא האי הם ל"ל כו' לימד על בכור ומעשר שנתערב דמן בכל העולין שקריבין ע"ג המזבח ואביי האי סברא מנ"ל מולקח מדם הפר והלא דם הפר מרובה כו' ורבא התם מזה בפ"ע ומזה בפ"ע יעו"ש ור"י שסובר מב"מ לא בטיל יליף מדם הפר ותו ל"ל לימד על בכור ומעשר וע"כ הם אתי להורות שיהי' בהווייתן דהא אי עביד מהני ורבא לשיטתי' שסובר מב"מ בטל כפי שיטת התוס' בפסחים דף למ"ד ע"א. ובדברי הנ"ל י"ל לפי מאי דמשמע בב"מ דף צ"א דאביי מתרץ ה"מ ר"מ היא ורבא מתרץ בבא לצאת י"ש אתנן אסרה תורה כו' דאביי חולק בזה ארבא במה שסובר דבקלב"מ חייבים לצאת י"ש י"ל דאביי ורבא אזלו כ"א לשיטתי' דלרבא שסובר אי עביד לא מהני אין הפטור ממון בקלב"מ רק מצד שא"א להב"ד לעשות באדם ב' עונשין כדכתיב כדי רשעתו וגו' אבל אין צד קני' ופטור מצד הוספת האיסור שעשה לכך נשאר בחיובו לצאת י"ש אבל לאביי שסובר אי עביד מהני י"ל דחיוב דקלב"מ פוטרו לגמרי וקנה בזה ולכך אף לצאת י"ש ליכא. לכן צריך לאוקמי ברייתא דחוסם פי פרה ודש בה כר"מ דס"ל לוקה ומשלם אבל לדידן כיון דאיכא מלקות קנינהו ולפי הנ"ל דלדידן דפסקינן כר' יוחנן דבטלו ולא בטלו וכמ"ש הריטב"א למכות. דכך הלכה דהא פסקינן דהתראת ס' שמי' התראה. וגם פסקינן כרבא נגד אביי דאי עביד לא מהני א"א לומר שיהי' לגנב קני' למפטר ע"י כשמשברן אחר שיצא ממחתרת ולא מיפטר רק בשובר תוך המחתרת וזה נשמע כבר מדין הרודף ששובר כלים וכמ"ש המלחמות בסגנון תרוצי על האלפסי שפוסק כרבא: אמנם אכתי ליישב בזה שיטות האלפסי שמדבריו במכות שהי' לפניו הגמ' דר"י סובר קיימו ולא קיימי וכן הלכה בארתי הדברים במקום אחר

[דף ל"ד ע"א] תוספות ד"ה מ"ט דרבנן לא בעי למימר דלא רשו או ותחת לרבות את השליח דלא ניחא לי' למימר דפליגי בשליח ע"כ ומקשים המפורשים דאיך אפשר לומר דטעמייהו דרבנן משום דלא ס"ל דין שליחות בטביחה ומכירה א"כ מאי ארי' בשוחט בשבת ולע"ג הא אף בחול פטור בטובח ע"י שליח. עוד יל"ד בלשון התוס' מש"כ דלא דרשו או ותחת למה הכחידו לשונם הדרש וטבחו ומכרו מה מכירה כו'

ונלע"ד בהקדם שבאלפסי פ"ב דקידושין אי' מנין ששלוחו של אדם כמותו דכתיב ושחטו אותו כל קהל כו' [וכן אי' ברבינו יונה ברכות סוף פ"ה] והקשה הר"ן הא אסוקי בגמ' דאין ללמוד מקדשים וילפי לה מקדשים וגירושין ונ"ל דבמהרי"ט לקידושין מפלפל גבי טביחה ומכירה אי מחייב גם בטבח ע"י קטן כיון דעכ"פ ע"י רצונו נעשית הטביחה או דאין לחייבו רק בטבח ע"י גדול ששייך בו דין שליחות יען"ש והנה יל"ד בלשון הגמ' רפ"ב דקידושין בתחלה בעי שליחות מנ"ל ואח"כ קאמר מנין ששלוחו ש"א כמותו וי"ל דמתרומה לא ידעינן רק שמועיל אף כשנעשה ע"י אחר מרצונו אבל שיהי' הטעם משום דשלוחו ש"א כמותו אין ראי' מתרומה די"ל דאינו כמותו ומ"מ מועיל הפרשת תרומה ע"י אחר כיון שנעשית ברצונו שהוא צוה לאחר לתרום עבורו אבל מושחטו שפיר ילפינן דשלוחו ש"א כמותו כיון דכתיב ושחטו אף שבאמת לא שחט בעצמו א"ו דשלוחו כמותו והוי כאלו הוא בעצמו שחטו ולכך כתיב אותו כל קהל עדת כו' וא"ש דברי האלפס דלענין שיהי' שלוחו של אדם כמותו צריכין למילף מקדשים אבל עיקר השליחות שפיר ילפינן מגירושין ותרומה רק שיהי' נדון כאלו עשה בעצמו ילפינן מקדשים ותו ליכא למיפרך מה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח דהא באמת גם בכה"ת ידעינן בלא"ה דין שליחות ואין אנו באין למילף מקדשים רק לענין כמותו והרי גם בפסח אינו כן אלא בשחיטת הקרבנות אבל לא בזריקה והקטרה וא"כ ליכא פירכא הנ"ל שכן רוב מעשיהן

ודע שהמל"מ פ"ג מהלכות גניבה דין ו' מביא בשם הטור חו"מ סי' ש"ן שכ' בשם הרמב"ם עשה שליח לשחוט לו בשבת והשליח שחט בשבת כתב הרמב"ם שהוא חייב כו' עכ"ל ומשיג ע"ז המל"מ שמלשון הרמב"ם בהלכות גניבה במ"ש עשה לו שליח שישחוט לו בשבת ושחט לו השליח בשבת כו' נראה דאינו חייב בטביחה ע"י שליח כ"א היכא שלא נצטרף עמו איסור אחר בשליחות זה והיינו היכא דלא עשאו שליח כ"א להטביחה אבל היכא דעשאו שליח שישחוט בשבת דמלבד איסור הטביחה איכא איסור שבת ולגבי איסור שבת פשיטא דאין שלד"ע ה"נ לענין הטביחה לא נעשית השליחות כו' יעו"ש אמנם מדברי הרמב"ם לב"ק פרק מרובה שכ' להדי' בזה"ל כשיתן לזולתו שישחוט לו ביוה"כ כו' מבואר להדי' כדברי הטור בשם הרמב"ם ולא כדברי המל"מ אמנם י"ל דדין זה היכא שנתערב איסור אחר באותו שליחות אם יש חיוב דו"ה או לא מיתלי תלי בעיקר מוצא הדין בחיוב טביחה ומכירה ע"י אחר שלמ"ד דיליף מוטבחו ומכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר. נשמע מדרש זה דהחיוב בטביחה ע"י אחר משום דשלוחו של אדם כמותו דהא אף על טביחה ע"י אחר אמר קרא וטבחו שמשמעותו שהוא בעצמו טבחו א"ו משום דהוי שלוחו כמותו לכך נקרא וטבחו הרי דהחיוב הוא מחמת שנידן כאלו שחטו בעצמו ממילא י"ל דז"א רק כשלא נתערב איסור אחר אבל כשנתערב איסור אחר ואין שליח לד"ע א"א למיחשב דהוי כאלו שחט בעצמו ויפטור מדו"ה דבכה"ג לא מיקרי וטבחו אבל למ"ד דחיוב טביחה ע"י אחר נפיק מאו כו' י"ל כסברת מהרי"ט הנ"ל שמחויב מצד שנשחט ע"י רצונו אבל לא משום דהוי כאלו הוא בעצמו עשה מעשה השחיטה דלא משום דשלוחו כמותו חייבו התורה בדו"ה רק משום שנשחט לרצונו ואף שנשחט ע"י קטן חייב הגנב בדו"ה א"כ אף כשנתערב איסור אחר מחויב הגנב דו"ה על הטביחה שנעשית לרצונו ע"י אחר וא"ש דברי הרמב"ם בפי' המשניות הנ"ל דביאר שם להדי' דהחיוב בדו"ה בשחיטה ע"י אחר נפיק ממלת או ולפי דרש זה אין הטעם משום דהוי כמותו ולכך אין לחלק בין אם נתערב איסור אחר או לא. מעתה מקום יש לקושי' התוס' הנ"ל די"ל דר"מ ורבנן פליגי בטובח ע"י אחר בשבת והיינו שאמר הגנב להשליח שישחוט לו בשבת והרי נתערב איסור שבת במעשה הטביחה וסובר ר"מ דאף בכה"ג חייב הגנב בדו"ה וע"כ סובר דיליף דחיוב בטביחה ע"י אחר מאו או מותחת. ורבנן דפטרו סוברים דהחיוב שטביחה ע"י אחר ילפינן מוטבחו או מכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר. הרי שהחיוב הוא משום דשלוחו של אדם כמותו ומיקרי וטבחו שהוא טבחו וזה אינו אלא כשלא נתערב עמו איסור אחר דהא אם יש איסור אחר ליכא למחייבו כאלו הוא בעצמו טבחו דהא בשאר איסורין לא שייך דין שליחות דאין שלד"ע ולכך פטרו רבנן מדו"ה בטובח ע"י אחר בשבת דהיינו כשאמר הגנב להשליח שישחוט בשבת ובזה מדיוק לשון התוס' במה שכתבו דלא בעי למימר דלא דרשו או ותחת כלומר אבל הדרש וטבחו או מכרו מה מכירה כו' סבירו להו ומודים שהטובח ע"י אחר בחול חייב דשלוחו של אדם כמותו בזה והוי וטבחו משא"כ כשנתערב איסור אחר ולכך פוטרם בטובח ע"י אחר בשבת ודיק

בסוגיא דהאב זכאי בבתו (דף מ"ו ע"ב

] משנה האב זכאי בבתו בקדושי' בכסף כו' ובמעשה ידי' כו' גמ' בכסף מנלן אר"י א"ק ויצאה חנם כו'. ואימא לדידה השתא אביה מקבל קדושין דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד ופי' רש"י אע"ג דגבי מוציא ש"ר מיירי בנערה. ה"ק את בתי נתתי בקטנותה ועתה נערה] כו' אלא מסתברא כו' במעשה ידי' מנלן מסתברא דאביה הוי דאי ס"ד לאו דאביה אלא הא דזכי רחמנא לאב למימסרא לחופה היכא מצי מסר לה הא קמבטל לה ממעשה ידי' [פי' רש"י ד"ה הא דזכי רחמנא כדכתיב את בתי נתתי כל נתינות שבה במשמע] והקשה בתוס' ד"ה ואימא ה"מ קטנה הא לקטנה לא איצטרך קרא השתא זביני מזבין לה לה כסף קידושין מבעי' ומתרץ בתוס' דגבי מעשה ידי' קאמר שפיר דכיון שיש לו כח למכור מעשה ידי' לאחר פשיטא שהם שלו אבל מה ענין קידושין אצל מכירה אע"ג דיכול אדון לייעדה בכסף קנייתה היינו משום דגזה"כ וכו' ועוד י"ל דאת בתי נתתי אינו מיותר ואיצטרך אפי' לקטנה דאב נאמן לאסור את בתו. עכ"ל התוס' אבל תירוץ הראשון לא א"ש לשיטת הרמב"ם דסובר מעות הראשונים לקדושין ניתנו גם תיחוץ האחרון דאיצטרך לאשמעינן דאב נאמן לאסור את בתו צ"ע דלפי דברי תוס' ישינים בדף כ"ב ע"א ד"ה מנין לאב כו' יעו"ש היינו צריכין לומר דגזה"כ הוא שיהי' האב נאמן על נערה שקידשה כבר כשהיתה קטנה אף שאין בידו לקדשה עתה והסוגי' בכ"מ דטפי עדיף לאוקמא קראי על דינים שאין בהם גזה"כ וא"כ יותר מסתבר לומר דהפסוק קאי גם על נערה ויהי' נאמן בלא גזה"כ

גם הפנ"י לקידושין דף ג' מתפלא על קושי' הגמ' הנ"ל ואימא ה"מ קטנה דמה"ת לדחוקי הכי בקרא גם מתפלא הא מצד השכל אין לחלק לכאורה בדין מוציא ש"ר שהיא עתה נערה אימת אי בקטנותה ע"י אבי' או בנערותה ע"י עצמה לפי ס"ד דהשתא א"כ קשה איך אפשר לומר שכוונת הקרא שאב אומר שקידשה כשהיא קטנה. דהא באמת מוציא ש"ר שייך אף כשקידשה היא עצמה ולמה תפס הקרא דין במש"ר באומר האב נתתי את בתי כשהיתה קטנה