עטרת חכמים חלק ב קסח

מחמת תערובתו ברוב מ"מ בכל חד וחד ליכא ספק איסורא דגזל ודרך כלל יש זכות לכ"א בתערובות לפי חלקו. הא דבספק לקט שייך הכל לעניים מבואר מתוך דברי הירושלמי סוף פ"ד דפיאה דמיתורא דקרא ילפינן בין מדידך בין מדידי' הב לי' ע"כ יעו"ש ויעוין בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' ה' בסוף התשובה ובמל"מ ש דמעילה ה"ו ויעוין בפליתי סי' ק' ס"ק א'

ודע דמ"ש לעיל דבתערובת מועט ממון של א' ברובא דממון של אחר כיון דלא שייך בזה ביטול הוי כספק השקול ודינו כקבוע דלא אזלינן בי' ב"ר [יעויין ברשב"א חולין דף צ' סד"ה ובנמצא הלך אחר הרוב] תלי בענין גדול במחלוקת הקדמונים בכגון זה מקור הדברים בשו"ת מהרי"ל סי' ק"צ מובא בש"כ חו"מ סי' רצ"ב ס"ק כ"ח על דברי הרמ"א שם ובשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' רע"ב מ"ש בסוף דיבור והדרך השני כו' בשם הרמב"ן והנ"י ר"פ הבית והעלי' ובתוי"ט ובשו"ת הר"ן סי' יו"ד אמנם אף לדעת הסוברים דגם בתערובת ממון של ב' בני אדם שייך כל דפריש מרובא פריש מ"מ היכא דפריש לפנינו ובפרט ע"י ישראל כ"ע מודים דלא שייך כל דפריש וכמו שכן הדין בתערובות איסורים וא"כ היכא שהישראל הלוקח אסא מעכו"ם אף דרובן שדות עכו"ם אינם גזולי' כיון דמיעוטן גזולים אף דלענין איסור גזילה העליתי דאין לחוש לפ"ד הספר הכריתות דאף בשדה היכא דלא ניכר האיסור בפ"ע ברוב מ"מ לענין לצאת ידי חובת מצוה בנטילת אסא דהספק הוא דאם אותו השדה גזולה הוא לא מיקרי לכם הוי כספק השקול ולכ"ע לא שייך כל דפריש בגוונא דהפרישה לפנינו ובפרט היכא שהישראל בעצמו הוא הגוזז ויעוין בקצה"ח סימן הנ"ל א"כ נכון הוא מש"כ לעיל בישוב קושי' התוס' דלר"י ל"ל למעט מלכם ת"ל דהוי מהב"ע דשייך להיכא דשייך ביטול דלא הוי מהב"ע עכ"ז ממועט מלכם כנ"ל

חדושי מסכת כתובות בסוגיא דר' נחוניא בן הקנה הי' עושה את יוה"כ כשבת לתשלומין (דף למ"ד ע"ב)

תוס' ד"ה ולאביי כו' ה"נ הוי מצי לאקשוי' אמתניתין דכ"ש דף ל"א דקתני פטור מן התשלומין לפי מאי דמוקי לה כרנב"ה. ולכאורה קשה לי הא גם לפי האמת נשאר קושי' הגמ' על המשנה שם דהתרוצים בסוגי' דכאן לא יכונו לתרץ בהם המשנה דתרומת חמץ דתני בה פטור מן התשלומין ומדמי עצים הרי לא מיירי במשקה. ודחוי תרוצו דר"פ דמוקי כאן במשקין של תרומה וכדאקומתא דתחב לו חבירו עד דלא מצי לאהדורי כ"א ע"י הדחק דאימאס מלאכול א"א לתרץ שם דאף דאימאס מאכילה מ"מ אמאי פטור מדמי עצים שאם הוי מהדר הי' ראוי להסקה כדאי' ביומא דף פ"א זר שבלע שיזופין של תרומה והקיאן ואכלן אחר כו' שני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון. הרי אף שכבר בלע בליעה גמורה והקיא עדיין חזי להסקה ואעפי"כ שייך מדלעסי' קני' דהא אף שנראה שבדבר שאינו עומד אלא לשרפה אין הלעיסה שינוי מ"מ הקני' מצד שמונח בפיו דהוי כהגבהה וכן מפורש באס"ז והנה הפ"י כתב לתרץ קושי' התוס' הנ"ל בזה"ל דאמתניתין לא מצי לאקשוי' כיון דמתניתין איירי בשוגג דתרומה א"כ איכא לאוקמי דאיירי שהוא שוגג וקסבר שהם של חולין שלו וא"כ לא שייך לומר דקני' בהגבהתו כיון שהוא שוגג ולא נתכוון לקנותו כו' ולא שייך לומר נמי כיון דגזלי' ע"כ קאי ברשותו לענין אחריות שאם תשרף יתחייב באחריותו דמה"ת הא לאו גזלן הוא כיון שהוא שוגג. ובהדי' אמרי' לקמן דף ל"ד כסבורים של אביהן הוא וטבחה אין משלמין אלא דמי בשר בזול וה"נ דכוותי' משא"כ כאן לאביי דאיירי במזיד מקשה שפיר עכ"ל

אמנם לכאורה יש לדחות תרוצו דאכתי קשה למה נחית הגמרא לתרץ דמיירי בתחב לו עד בית הבליעה שהוא דוחק וכמ"ש רש"י בעצמו ד"ה משקים של תרומה כו' וכי לא משכחת גם במזיד בתרומה שהי' סבור שהוא תרומה שלו שקנה מכהן או ירש מאבי אמו כהן וכדומה. עוד קשה דהא לפ"ד התוס' ד"ה זר בשוגג דבתרומה דתשלומי' כפרה לא שייך קלב"מ וחייב אף כשהזיד על החמץ והא דכתיב התם במזיד ע"כ כשהי' מזיד על התרומה עוד ק"ל דבלא"ה ג"כ משכחת על סגנון גוונא הנ"ל דבתה"ד סי' שי"ז והובא בחו"מ סי' רמ"ו אי' דבאומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם כיון שלא אמר והפטר ומקשה שם הש"ך דהא לפ"ד הגמ' בב"ק דף צ"ג ע"א ומובא בחוה"מ סי' ש"פ באומר לחבירו קרע שיראין שלי והפטר דפטור אף בדאתי לידי' בתורת שמירה אבל בלא אתי לידי' בתורת שמירה רק לקרוע אף כשלא אמר לי' והפטר פטור הקורע א"כ גם באכול עמי מהראוי שיופטר מתשלומין אף כשלא אמר לי' והפטר דהא לא אתי תחילה לידי' בתורת שמירה ומתרץ בקצה"ח דשאני הכא באכילה שהאוכל נהנה ולא גרע מהיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות שמחייב בעל השדה לשלם רק שידו על העליונה וכוונתו דבאומר אכול אף שהאוכל עושה הכל ברשות של בעל האוכל הרי גרם לו בעל האוכל הנאת האכילה ויש לו לתבוע בעד אותו ההנאה כאלו גרם לו הנאה אחרת במעותיו וכי גרע מאלו הוציא לטובתו שלא בידיעתו שצריך להחזיר שיעור הנאתו ושבחו אם הי' פחותה משיעור הוצאה היוצא מזה שבאומר לחבירו אכול עמי ולא אמר והפטר אין על האוכל חיוב רק דמי הנאתו הנגרם לו בממון חבירו שנתן לו מאכל משלו לפי"ז קשה דאכתי מה מקשה הגמ' מדאגבי' קני' דהא איכא נ"מ בין אביי ורבא היכא שכהן אמר לחבירו אכול עמי והוא הי' זר ואכל תרומה במזיד שבכה"ג שאכל ברשות חבירו אין לחייבו רק על הנאת האכילה וכנ"ל וכיון דקלב"מ מצד חיוב מיתה דתרומה מיפטר גם על ההנאה אבל מדאגבי' קני' לא שייך בכה"ג כיון דלא אגבי' דרך גניבה וגזילה וכל עשייתו בזה הי' ברצון חבירו וא"א לחייבו כלל רק על ההנאה דהיינו הנאת בליעה ואז בא גם חיוב המיתה אמנם לכאורה אינו די בתרוצו של קצה"ח הנ"ל דלפי דבריו לא הי' צריך לשלם רק בזול כפי כל תשלומי דמי הנאה ומדברי הש"ע ומתה"ד הנ"ל מבואר שצריך לשלם דמי כולן שמביא ראיה משבור את כדי וקרע את כסותי דחייב אע"פ שמותר לו לשבור עכ"ל התה"ד הרי שמדמי לקרע כסותי ועיקר ראייתו מזה. ויעוין בקצה"ח מה שדחק א"ע בזה

ונ"ל מה שהחליט הפ"י הנ"ל דאם סובר שהוא שלו ליכא חיוב אונסין מיתלי תלי בפלוגתא שבין הקדמונים ואציע דברי חדושי רשב"א המובא באס"ז לקמן דף ל"ד ע"ב ד"ה משתמשי' בה כו' בזה"ל והראב"ד פירש מתה אינו חייבין באונסין דוקא בעומדת באגם ולא נשתמשו בה ולכך אין חייבין באונסין אבל היכא דרצו להשתמש בה כל ימי שאלתה והחזיקו בה כו' ומתה חייבים באונסין ומדחה הרשב"א דברי הראב"ד יעו"ש וכתב שם עוד בזה"ל ועוד דא"כ טבחוה ואכלוה אמאי משלמין דמי בשר בזול לשלמי דמי כולה דמי גרע אכלוה מנשתמשו בה ומתה לפי דברי הרב כו' עכ"ל ותורף דברי הרשב"א שם ושארי קדמונים דלכך פטורין היורשים מאונסין אף בנשתמשו בה דלא הוי לגבי בעל הפרה כשואלים דזכו בזכות השתמשות בירושה מאביהם ולא מכחו ולולא סברא זו הי' לחייבם מדין שואל אף בלא שימוש רק כשטבחוה ואכלוה דזה הוי ג"כ שימוש: הרי מבואר מדברי הרשב"א דאף בסבורים שהוא של אביהן מ"מ הי' להיות עליהם דין חיוב שואל לולא שמפני טעם הנ"ל אין לחייבם כלל מדין שאלה ממילא מוכח מזה כשאדם משמש בדבר של אחר אף בסובר שהוא שלו שאין עלי' דין גזלן מ"מ דין שואל עליו ממילא אף שלא הי' על דעתו להיות שואל כי סבר שהוא של עצמו מ"מ הנאת השימוש מחייבו כן דעת הרשב"א ממילא א"ש דברי התה"ד במה שמדמי לקרע כסותי כו' דמצריך לשלם דמי כולו משום דהוי כאתי לידי' בתורת שמירה דאף אם לא נחייבו רק בדמי הנאתו לבד ג"כ דין שואל עליו מעת שבא לידו וסמוכין לדברי מדברי הר"י שבתוס' ב"ק דף צ"ג ע"א ד"ה ורמינהו והנה בש"ך חו"מ סי' שמ"א ס"ק וא"ו איתא דלכך פוסק הרמב"ם והרי"ף וסמ"ג כלישנא קמא דרבא חולק אר' פפא וסובר שהחיוב בשואל משעת משיכה דהי' להם הוכחה לסתור לישנא בתרא דלפי לישנא בתרא צריכין לומר לפי פי' התוס' והקדמונים דלכך חייבין היתומים באכלוה היכא דהניח להם אביהם אחריות נכסים משום דאביהם פשע במה שלא הודיעם שאינו שלו והרי בב"ב דף ע' פוסק רבא בעצמו בשטר כיס שיצא על היתומים דאין גובין מהם אלא מחצה וטענינן פרוע על פלגא מלוה והא דלא אמר אביהם אימא מלאך המות הוא דאנסי' ממילא גם כאן אין להחשיב לפשיעה היוצא מזה דלישנא קמא עיקר דרבא סובר דשואל מחייב באונסין משעת שאלה וידוע שבחדושי רשב"א בסוגי' דידן סותר דברי רש"י לקמן בד"ה וקורע שיראין במ"ש וס"ל לרב אשי מיתה לזה וממון לזה פטור כו' דהא דברי רב אשי לאשכוחי נפקותא בין אביי ורבא ולרבא לשיטתי' שסובר דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב ליכא נפקותא בזה גם המהרש"ל העיר בזה ובמהרש"א מיישב דגם לרבא יש נפקותא דרב אשי והיינו באכל תרומה של חבירו וקרע שיראין של האיש ההוא דהוי מיתה ותשלומין לאחד יעו"ש מעתה י"ל דל"ק קושי' הפנ"י הנ"ל דלמא מיירי בסבר שהוא שלו וכמו כן ל"ק קושי' שהקשיתי דילמא מיירי בהרשוהו לאכול