עטרת חכמים חלק ב קסד

בסוגיא דאוונכרי [סוכה דף למ"ד

] אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי כי זבינתו אסא מכותים לא תגזזו אתון אלא לגזזהו אינהו ויהבי לכו מ"ט סתם כותים גזלי ארעתא נינהו [ופרש"י ושמא אותו קרקע מישראל הוי] וקרקע אינה נגזלת [ופרש"י כלומר אינה קנוי' לגזלן בשום יאוש דלעולם בחזקת בעלי' קיימי כו' והתולשו הוא גוזלו הילכך לגזזוה הן מהמחובר ויהי' הן הגזלנין ואתם לוקחין מהם והבעלים נתייאשו כבר מהפירות והוי יאוש אצלם ואח"כ משתנה מרשותו לרשותכם וקסבר יאוש גרידא לא קני וא"נ קני מהב"ע אם תחתכו אתם תהי' אתם גוזלים] הילכך לגזזוה אינהו דלהוי יאוש בידיהו ושינוי רשות בידייכו ס"ס כי גזזו אוונכרי להוי יאוש בידיהו ושינוי רשות בידן ל"צ בהושענא דאוונכרי גופייהו וליקני בשינוי מעשה כו' שינוי החוזר לברייתו הוא והקשה המהרש"א ע"ד רש"י מ"ש וא"נ קני מהב"ע א"כ מאי פריך הגמרא וליקני בשינוי מעשה הא י"ל דהוי מהב"ע

ונ"ל לתרץ ובהקדם לפרש דברי רש"י הנ"ל. דהא היכא נוכל לומר דר"ה ס"ל דיאוש קני הא קאמר הגמ' בפירוש דלהוי יאוש בידיהו וש"ר בידכם ואי יאוש קני למה הוצרך כלל שינוי רשות דהא נקנה להכותים ביאוש לבד אלא ע"כ הפשט ברש"י וקסבר יאוש לא קני דר"ה ס"ל יאוש ל"ק כנשמע מדברי הגמ' הנ"ל ומ"ש רש"י וא"נ קני אינו בשיטות ר"ה רק אפי' למ"ד דיאוש קני ג"כ מהצורך לעשות כר"ה שלא לגזזו בעצמם כדי שלא יהי' מהב"ע ולפי"ז מיושב קושי' מהרש"א הנ"ל דהא לכאורה צ"ב לשון הגמ' לעיל דגזול ביו"ט שני פסול אמר ר"י משום רשב"י דהו"ל מהב"ע שנ' והבאתם גזול וגו' מה פסח ל"ל תקנה אף גזול ל"ל תקנתא ל"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש בשלמא לפני יאוש מכם אמר רחמנא ולאו דידי' אלא לאחר יאוש הא קני' יאוש אלא לאו משום דהו"ל מהב"ע ופרש"י בד"ה אף גזול ואע"ג דלענין מקני אמרי' בב"ק דקני' ביאוש והו"ל דידי' כו' לשון זה מורה להדי' שדעת רש"י בשיטת ר"י בשם רשב"י דיאוש כדי קני ולא נחית לפי' התוס' שהקניי' להקדש הוי ביאוש וש"ר וא"כ לכאורה אינו מדוקדק לשון הגמ' דכשהתחיל לומר אלא לאחר יאוש ע"כ כבר אסיק אדעתי' דיאוש כדי קני דאל"כ מה לי לפני יאוש או אח"כ דאם יאוש ל"ק קשה קושי' ראשונה מכם אמר רחמנא ולאו דידי' כשאמר הגמ' אלא לאחר יאוש כבר אסיק דיאוש כדי קני ולמה האריך הגמ' שוב לומר הא קני ביאוש וכבר העיר ע"ז הפנ"י ובפרט ל"ל לרש"י להוסיף כדאמרי' בב"ק. הא ע"כ הוי אסיק אדעתי' דיאוש כדי קני כנ"ל אך נ"ל דהנה דין מהב"ע מצינו בשתי פנים אחד כשהמצוה והעבירה באים כאחד דהיינו בגזל והקדיש למ"ד יאוש כדי ל"ק דאין חלות הקניי' רק מחמת שינוי רשות דהקדש וכמ"ש התוס' בד"ה הא קני' ב' יש גוונא לומר דמהב"ע הוי אף כשהקני' באה קודם המצוה מ"מ הוי מהב"ע וי"ל דתלי' בפלוגתא אי יאוש קני או לא. דלמ"ד יאוש קני ועכ"ז גזול פסול דומי' דפסח אף לאחר יאוש ומטעם מהב"ע נשמע דאף שהקני' בא מקודם הוי מהב"ע ולמ"ד יאוש כדי לא קני י"ל דגזול דומי' דפסח או מקרבנו אף שעתה כשהקדיש יש שינוי רשות עכ"ז לא הוי קרבנו כיון דההקדש גורם הקני' אבל כשנקנה לו על ידי קנין אחר מקודם י"ל דלא הוי מהב"ע וא"כ א"ש דלכך אמר ר"י משום רשב"י אלא לאחר יאוש הא קני' ביאוש פירוש שהוא רוצה להוכיח דמהב"ע הוא אף שנקנה להגזלן מקודם ההקדש ולדין זה ליכא הוכחה רק אי סברינן דיאוש כדי קני וא"כ כבר קדמה הקני' לההקדש לזה אמר הא קני' ביאוש כלומר הא באמת יאוש כדי קני ואעפ"כ נקרא מהב"ע מזה מוכח דאף היכא שקדמה הקני' להמצוה ג"כ מהב"ע הוא ולכך פסול לולב הגזול משום מהב"ע אף היכא שקנה הגזלן הלולב קודם עשיות המצוה אבל למ"ד יאוש כדי ל"ק י"ל דהיכא שקדמה הקני' ע"י יאוש וש"ר או שינוי מעשה קודם עשיות המצוה לא מיקרי מהב"ע דהא מדכתיב והבאת' וגו' דמיירי דמיירי אף לאחר יאוש לא נשמע דלהוי מהב"ע רק היכא דהיאוש והמצוה באים כאחד כעין גזל בהמה והקדישה דהא יאוש כדי ל"ק וצריכין לשינוי רשות דהקדש א"כ הקני' והמצוה באים כא' א"כ ר"ה שאמר להדי' כי היכא דלהוי ש"ר בידייכו דנשמע מדבריו שסובר יאוש כדי ל"ק וא"כ ליכא למילף מקרא דוהבאתם וגו' דמיקרי מהב"ע רק היכא שהקני' בעבירה עם המצוה באים כאחד לכך מקשה הגמ' שפיר לשיטתי' וליקנייהו בשינוי מעשה ומשום מהב"ע ליכא קפידא דהקי' יהי' קודם הנטילת לולב ביו"ט לשם מצוה ומ"ש רש"י דגם בכה"ג היכא שקדמה הקני' מיקרי מהב"ע הוא למ"ד יאוש כדי קני דלשיטה זו יש הוכחה מקרא דוהבאתם דגם בכה"ג מקרי מהב"ע ולז"כ רש"י וא"נ קני מהב"ע הוא כלומר אם נמי נתפוס שיטות הסובר דיאוש כדי קני מ"מ צריכין לעשות כדברי ר"ה דהא לפי שיטה זו דיאוש כדי קני גם בכה"ג מיקרי מהב"ע אבל לר"ה לשיטתי' שסובר דיאוש כדי ל"ק באמת לא הוי בבה"ג מהב"ע אבל לפי דברי הנ"ל יושאר לכאורה קושי' רשב"א על רש"י בגיטין דף נ"ה ע"א ד"ה שלא יהי' כהנים עצבים כו' שב ואל תעשה שאני ומקשה הרשב"א דאכתי קשה שיהי' כהנים עצבים שאכלו חולין בעזרה ועברו בקום ועשה יעו"ש שמסיק שהטעם משום דהפקר ב"ד הפקר וליכא כלל עבירה ועלה על דעתי לתרץ שגם רש"י סובר טעמו של רשב"א משום הפקר ב"ד ואעפי"כ הוי מהב"ע כמו שמוכח מדברי התוס' שם שכתבו דהוי כשירי דמטללתא דעבדו בה רבנן תקנתא מפני השבים לא הוי מהב"ע משום שהקני' באה קודם המצוה הרי לולי סברא זו הי' נחשב מהב"ע אף שיש כאן דין הפקר ב"ד אין זה מוציאו מידי עבירה ולפי שיטת רש"י כאן בסוגי' דאף אי יאוש כדי קני שקדמה הקני' למצוה הוי ג"כ מהב"ע נשאר קושי' התו' מכשורי דמטללתא וצ"ל כתירוץ המובא בחדושי הריטב"א כאן דמהב"ע לא שייך אלא בדברים הבאים לרצות דהיינו קרבן ולולב משא"כ בסוכה שאינו לרצות ולפי"ז י"ל היכא שאין ריעותא בקרבן רק מצד מהב"ע אין הקרבן פסול לגמרי רק שאין עולה לבעלים לרצון [יעוין לשון רש"י בב"ק דף ס"ו ע"ב בד"ה ולא הגזול ובד"ה דגזל קרבן] ומעתה דברי רש"י הנ"ל א"ש דמקרבנו ולא הגזול נלמד דקרבן גזול אינו תופס קדושה כלל ומחמת תקנת חכמים שלא יהי' כהנים עצבים שאכלו חולין בעזרה ובכח הפקר ב"ד תפסה הקדושה והוי קרבן כשר ועכ"ז אינו עונה לבעלים לרצון כיון שהוא מהב"ע ובזה אין תועלת התקנה וההפקר ב"ד כנ"ל לשיטת רש"י דאף אם הקני' באה קודם המצוה הוי מהב"ע ולא עדיף דין קני' שע"י הפקר ב"ד מדין קניות יאוש למ"ד יאוש גרידא קני וכיון שכן עדיין נשאר הגזלן בחיוב קרבן שלו כי לא עלה לו לשם חובה וזה הוא קושי' רש"י האיך התנו הב"ד לעקור דבר מה"ת ולפטור את זה מחטאת שהוא חייב והוצרך לתרוצו ע"ז דשב ואל תעשה שאני ומיושב קושי' רשב"א הנ"ל דלענין עצבות הכהנים מצד אכילת חולין בעזרה שפיר מועיל הפקר ב"ד ורש"י לא נחית לתרוצו דשוא"ת רק לענין פטור הגזלן מקרבן חטאת כנ"ל

אמנם לפי דברי הראשונים דסברת רש"י בסוכה דאף אם הקני' באה קודם המצוה הוי מהב"ע אינו רק למ"ד יאוש כדי קני אבל למ"ד יאוש כדי נ"ק לא מוכח מקרא דין מהב"ע רק היכא שהמצו' גורמת הקני' כמו בהקדיש קרבן גזול שלא נגמר הקני' מצד היאוש רק בשינוי רשות דהקדש א"כ לעולא שסובר דיאוש כדי ל"ק גם לשיטות רש"י לא מחשיב מהב"ע היכא שהקני' באה קודם. א"כ אי הפקר ב"ד הפקר לא הוי מהב"ע ולמה הוצרך רש"י לתרץ שוא"ת שאני דאף שסובר עולא דבכל מקום יאוש כדי קני מ"מ לפי דברי רש"י בד"ה לא קני שכ' בזה"ל לענין הקרבה ואפי' שמעינן שנתייאשו הבעלים לא קרינן בי' קרבנו ע"כ מבואר שקנין היאוש לחודא אינו רק להדיוט אבל בהקדש אין קניות יאוש מוכח מקרא ואף אם רש"י סובר כשיטות ר"ת שם דמ"מ הוי בהקדש דין קני' מצד יאוש ושינוי רשות. רק פסולו משום מהב"ע אין הוכחה לדין מהב"ע רק היכא שההקדש גרמה הקני' וכנ"ל וצ"ל דרש"י סובר דאף אם הפקר ב"ד הפקר מ"מ כיון דלפי דברי רבא דמסיק שם מסתברא משעת הקדישה הוי ג"כ גמר הקני' רק מצד ההקדש דהא לא קם ברשותו רק משעת ההקדש ומיקרי מהב"ע ובזה א"ש האיבעי' דרבא שהי' מסופק כי אוקמה רבנן ברשותי' משעת גניבה או משעת הקדישה כו'. שלכאורה אינו מובן מה"ת ס"ד דאוקמה ברשותי' אף מקודם שהקדישה וכבר העיר ע"ז הרשב"א בחידושיו ומתרץ בדוחק דס"ד שהי' מן הדין לומר שלא יעמידוה ברשותי' לחצאין ע"ש ותירוץ זה אינו רק לשיטת הסוברים דלעולא העמידוהו ברשותי' אף בלא יאוש כלל אמנם לפי דעת רוב המפרשים דלעולא ג"כ לא הי' תקנת חכמים רק אחר יאוש לא שייך הסברא דלא העמידוהו ברשותי' לחצאין דהא איכא סברא פשוטה לומר שלא העמדוהו ברשותי' רק משעת הקדש דאז איכא יאוש ושינוי רשות אבל ביאוש לחודא לא העמדיהו ברשותי' אבל לפי דברי הנ"ל ניחא דלפי האמת שלא העמדיהו ברשותי' רק משעת הקדש הוי מהב"ע שההקדש גורם הקני' בכח הפקר ב"ד ואין לפטור את הגזלן מקרבן חטאת רק בעקירת דבר תורה בשוא"ת אבל אם הי' קם ברשותי' למפרע כבר משעת הגניבה לא הוי מהב"ע דהוי כקדמה הקני' להקדש ולזה הי' רבא מסופק דלמא לא רצו לעקור ד"ת אף בשוא"ת ולכך העמדיהו ברשותי' משעת הגניבה ובכח הפקר ב"ד ואין כאן מהב"ע כי איגלאי למפרע שקדמה הקני' להקדש ואין צריכין לעקור ד"ת אח"כ הדר אמר מסתברא כו' שלא יהי' חוטא נשכר ומשום זה לא רצו להעמיד ברשותי' משעת גניבה רק משעת ההקדש ופטורו מהקרבן והוא מדין עקירה בשוא"ת כמש"כ רש"י הנ"ל א"כ שפיר יש לפרש דברי רש"י בסוכה הנ"ל כמ"ש לעיל ומיושב קושי' מהרש"א כנ"ל

אך מלשון רש"י וא"נ בוא"ו וכו' וגם ממ"ש אח"ז בזה"ל אם אתם תחתכוהו מן המחובר כו' מבואר שכוונת רש"י כאלו דברים