עטרת חכמים חלק ב קסג

מיו"ט לכך איצטרך קרא למעוטי אבל כיון שבאמת לאו מלאכה היא כלל וע"כ צ"ל שדעת ר' לוי דעשה דשבת ידעינן משבתון ומיתורא דהך קרא דתשבות לאיסור דברים שאינם מלאכה וכדברי הרמב"ם הנ"ל א"כ ליכא ביו"ט כלל איסור בתקיעה רק בשבת ומה"ת ס"ד למישרי בשבת לכן מקשה רבא שפיר הא לאו מלאכה היא דאיצטרך קרא: שי' רבא הא לאו מלאכה היא דאיצטרך קרא למעוטי ובישוב קושי' רבא י"ל עוד באופן אחר שר' לוי סובר באמת אינו אסור רק בשבת ובעשה ומ"מ ס"ד דתדחי מפני תקיעת שופר דס"ד דאלימי מצות תק"ש שהוא מצוה דרבים שאחד מוציא רבים ידי חובתן בתקיעה לפניהם וכמו שכתב בשבולי לקט בשם הר"ת המובא במג"א ריש סי' תמ"ו אבל לשיטת רבא מוכח בלא"ה לומר דלית לי' הך סברא כמבואר מתוך הסוגי' סוף ר"ה על המשנה דאין מפקחין עליו את הגל שמפורש שם בגמ' דהטעם דיו"ט עשה ול"ת היא ומקשים המפורשים דאליבא דרבא שסובר דיו"ט אינו אלא ל"ת יושאר קושי' הגמ' ומתרצים כמו שכ' הר"ן שם די"ל דבלא"ה ליתא בדחי' משום דאינו בעידנא כמבואר מדברי הגמ' בגיטין דף ל"ה בר' אליעזר ששיחרר עבדו ויעוין בפוס' מס' פסחים דף נ"ט ע"א בד"ה אתי עשה] א"ו צ"ל אליבא דרבא שסובר דתק"ש לא מיקרי עשה דרבים לענין דחיות איסור השוה בכל הזכרים עכ"פ ומדברי הגמ' במס' מ"ק דף י"ד ע"ב ליכא סתירה דשאני התם דאיסור אבילות אינו רק על האב ולא על אחרים וכן מדויקים ברש"י במ"ש דכתיב ואבל יחיד עשי לך. ומצות שמחת יו"ט שבאה לדחות אבילות הוא מצוה חל על כל ישראל: ויעוין שם בהרא"ש משא"כ היכא שהאיסור שבאין לדחות הוא ג"כ איסור לכל כמו העשה שבאה לדחותו כמו באיסור הקריעה שאסורה משום מצות עשה דשבות ואף אי אין איסור זה רק בזכרים דהוי מצות עשה שהזמן גרמא הרי גם מצות התקיעה אינו אלא בזכרים ושייך מאי אולמי כו' ובלא"ה יש מקום עיון אם להחליט דמצות תק"ש יהי' נקרא עשה דרבים דעל סברת המג"א שכ' דאף דחמץ לא מיקרי עשה דרבים שאני מצות שופר דהיחיד מוציא רבים ידי חובתן יש לפקפק קצת דהא עיקר מצות תק"ש הוא שמיעות התקיעה אף שאינו תוקע לרבים מ"מ כל אחד ואחד מקיים בעצמו המצוה במה ששומע התקיעה דהא באפס שמיעות אוזן כל אחד אי אפשר להוציא כלל אחרים א"כ כל אחד עושה בעצמו המצוה בשמיעתו שהיא עיקר המצוה ולכן אין הברכה רק על השמיעה לשמוע קול שופר ויעוין בתוס' יומא דף ו' ע"ב ד"ה אמר רב תחליפא כו' שכתבו בשיטות רבא שסובר שאף דטומאה הותרה בציבור מ"מ שאני קרבן פסח כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות קרבן יחיד מיקרי וגבי ר' אליעזר ששיחרר עבדו להשלים לעשרה כבר ביאר הר"ן שעיקר הטעם הוא משום דאיסור שחרור אינו אלא משום לתא דלא תחנם

ודע דלכאורה דברי הר"ן הנ"ל תמוה כאשר העיר בזה המג"א בסי' צ' ס"ק למ"ד ובשו"ת יד אליהו סי' ז' ובטורי אבן ריש מס' חגיגה: שהוא נגד הגמ' במס' ברכות דף מ"ז ע"ב דמקשה הגמ' והא מצוה הבאה בעבירה הוא ומתרץ הגמ' מצוה דרבים שאני ולדברי הר"ן הנ"ל בלא"ה ליכא איסור כלל ונלע"ד לתרץ ומיושב בזה דברי רש"י במס' ב"ק דף ד' ע"ב והמנסך שמפרש רש"י ומנסך את היין ליכא למימר שניסכו ביי"נ שזרק בו דלא קא מחסי' ולא מידי דהא מזבין לי' בר מדמי יי"נ שבו עכ"ל ומקשים כל המפורשים לשמואל דמפרש בגיטין דף נ"ג מנסך מערב הא הוא בעצמו סובר דמותר לזבן בר מדמי יי"נ שבו כדאי' במס' ע"ז דף ע"ד ע"א דהנה ברשב"א בחידושיו לגיטין אי' דאף אם אינו מתכווין לחנינה לעבד שייך לא תחנם ובכו"פ סי' ק"י אי' בזה"ל אף דרשב"א נתן טעם דאסור לשחרר משום מתנת חנם אעפ"י שמתכוין שיהי' לו עשרה להתפלל מ"מ שאר מחברים לא פירשו כרשב"א יעו"ש ונ"ל דתלוי בפלוגתא אי דבר שאינו מתכוין אסור בשבת או כשאר איסורים דדמי להדדי כמבואר בגמ' ובפוסקים כמה פעמים ואף דדבר שאינו מתכוין מותר מדאורייתא אסור מדרבנן בפסיק רישא דלא ניחא לי' יעוין כתובות דף וא"ו תוס' ד"ה האי מסוכרייתא לפי"ז י"ל דהר"ן מודה לדעת הרשב"א דמ"מ אסור מדרבנן כיון דעכ"פ יצמח בפעולתו חנינה לעבד רק כיון דאינו אלא מדרבנן נדחה משום מצות תפילה ומקשה הגמ' שפיר והא מהב"ע ומשני מצוה דרבים שאני ודחי האיסור דרבנן. ומעתה נחזי א במוכר איסורי הנאה המעורב בהיתר חוץ מדמי האיסור לכאורה יש לאסור משום לא תחנם אמנם שמואל לשיטתו דסובר בכתובות דף ו' דבר שאינו מתכוין מותר ובמקום פסידא התירו בפסיק רישא דלא ניחא לי' והמשנה דהמטמא ומדמע אתי' כר' יהודא יעו"ש בגיטין דף נ"ג ע"ב תוס' ד"ה בדאורייתא ולשיטתי' דדבר שאינו מתכוין אסור וגם סובר דלא תחנם קאי אמתנות חנם כדאי' בע"ז דף כ' א"כ א"א להתיר לדידי' למכור חוץ מדמי איסור דהא העכו"ם נהנה מאיסור ואיכא לגבי ישראל לאו דלא תחנם אף שאינו מתכוין לחנן העכו"ם ואף אם נאמר דהוי כמו לא אפשר ולא קא מכוין דלשיטת אביי ורבא בפסחים דף כ"ה מותר אף אליבא דר' יהודא יתכנו דברי הנ"ל אליבא דר' ירמי' בשבת דף כ"ט דסובר דר"י אוסר אף בלא אפשר ולא קא מכוין גם אין להתיר אליבא דר' יהודא דיוליך הנאה לים המלח כדאי' בע"ז דף מ"ט ע"ב דז"א רק היכא דנתבטל בביטול המועיל מדאורייתא כמבואר בפוסקים ויעוין ביבמות דף פ"א תוס' ד"ה כולן ידלקו ולשיטת ר"י דסובר מב"מ לא בטל ולא יועיל הלכת הנאה דאעפ"כ נהנה במכירות איסור שבתוך התערובות. והרי זה דומה למאבד בידים מעות ונגד זה רוצה להנות במכירות איסור הנאה. אך לכאורה יקשה דהא בברייתא המובא שם בסוגיא דגיטין פליג ר' מאיר עם ר"י במטמא ומדמע ומנסך ור"מ סובר בע"ז דף כ' דלא תחנם קאי אחני' בקרקע ודע דאף דלר' יהודא מותר ליתן מתנה לעכו"ם המכירו היינו משום דרכי שלום והוי כמוכרו משא"כ במוכר חוץ מדמי איסור דלכמה שיטות הפוסקים צריך להעלים הדבר מעכו"ם ויעוין בתה"א מה שמביא בשם הרמב"ן

עוד י"ל לכאורה לא שייך איסור לא תחנם בשחרור עבד כיון דמיד בעת השחרור נעשה ישראל ואין זה כנותן לעכו"ם ודוגמא לזה מצינו בכתובות דף י"א תוס' ד"ה מטבילין. א"נ כיון דבהך זכי' נעשה ישראל הוי לי' כישראל גמור לענין זכי' עכ"ל] וא"ל כיון דמשוחרר בעי טבילה להחשב כישראל א"כ השחרור שקודם הטבילה הוי כנותן לעכ"ם הן אמת שבתוס' יבמות דף מ"ז ע"ב ד"ה שם גר ועבד כו' אי' דהטבילה יכולה להיות קודם השחרור ומביאין ראי' מלשון הברייתא ומטבילה לשם שחרור ומשחררה ויעוין ברש"י ד"ה ומשחררה כו' והבן אמנם י"ל לדעת כמה מהקדמונים והובא שם בנ"י פ' החולץ דלגבי גר צ"ל דוקא המילה קודם הטבילה ואם לאו הוי כטובל ושרץ בידו ה"ה לגבי עבד המשוחרר לכאורה לא יועיל הטבילה קודם השחרור רק צ"ל אח"כ א"כ בעת השחרור עדיין אינו בכלל ישראל ומעתה י"ל דר' אליעזר לשיטתי' דסובר גר שמל ולא טבל גר מעלי' הוא [ויעוין בקידושין ס"ב ע"ב תוס' ד"ה אלא מעתה. דמסיימי וטבילה דלאחר שחרור היינו טבילות גר כו' יעו"ש הרי נראה דלר"א דגר א"צ טבילה גם בעבד א"צ טבילה ויעוין ברשב"א יבמות ובמרדכי הובא בשם חכמי הצרפתים בטבילות עבד לשחרור אינו אלא מדרבנן ויעוין בטיו"ד הלכות עבדים] יעוין יבמות דף ע"א א"כ לדידי' ע"כ אין טעם האיסור לשחרר משום לא תחנם ומקשה הגמ' שפיר לשיטתי' והא מהב"ע הוא והוצרך הגמ' לשנוי' מצוה דרבים שאני משא"כ לדידן י"ל דטעם איסור שחרור משום לא תחנם וכשמשחרר האדון לטובת עצמו משום מצוה אף שאינה דרבים לא שייך לא תחנם כסברת הר"ן ויתורץ בזה דברי הטיו"ד ומחבר בסי' רס"ג דהביאו בסתמא דמותר לשחרר משום מצוה ולא ביארו דוקא מצוה דרבים

ובענין הנזכר עלה בלבי לפום רהיטא לתרץ דרך פלפול בברכות דף מ"ז ע"ב ואמר ריב"ל תשעה ועבד מצטרפין מיתיבי מעשה בר"א שנכנס לבה"כ כו' לא תרי אצטריכו שחרר חד ונפיק בחד והיכי עביד הכי והאמר רב רב יהודה המשחרר עבדו כו'. מדקדקים המפרשים האיך תלוי הקושי' היכי עביד לסוגיא דהכא דמתרץ בתחלה תרי איצטרכו ונ"ל דשם בתוס' ד"ה מצוה דרבים שאני אי' מכאן קשה לבה"ג דפי' דמי שמת לו מת כו' ולא אתי יו"ט האחרון דרבנן ודחי האבילות דאורייתא כו' דהכא חזינן דאתי תפלה דרבנן ודחי קרא דלעולם בהם תעבודו כו' וברא"ש שם מסיים בזה"ל דלא מסתבר לי דמיירי בעשרה דאורייתא כגון לקרות פ' זכור שהוא מה"ת כו'. והנה אף אם נאמר דבה"ג מפרש כן דהי' לצורך קריאות פ' זכור ע"כ צ"ל דהי' עכ"פ בשבת דהוא זמן קריאה המוגבל עפ"י חז"ל דמדאורייתא אין זמן לקריאה ההוא רק פעם א' בשנה די כמבואר בפוסקים. ויל"ד לכאורה דהא בודאי כמו דאסור ליתן מתנה בשבת כמו כן אסור לשחרר עבד בשבת וכמו הקדש דאסור בשבת כיון שמוציאו מרשותו הוי בכלל לתא דאיסור מו"מ ואם כי לצורך מצוה מותר [יעוין באו"ח סי' ש"ו] עכ"פ היכא דאפשר לעשות באופן המותר אין להתיר במתנה וידוע דמותר להפקיר בשבת יעוין בשבת דף קל"א ובמג"א סי' י"ג ס"ק ה' ובשו"ת מהר"ם מלובלין סי' ע"ב] א"כ קשה למה שחרר ר"א עבדו הי' לו להפקירו וא"ל דהי' עבד קטן דאינו קונה א"ע בהפקר ולעשר' נצטרף דתשעה וקטן מצטרפין ז"א דהא הי' בלא"ה עוד עבד שלא נשתחרר והוי עבד וקטן דלא מצטרפו לעשרה לפי"ז י"ל דקודם דאסיק הגמ' פרי אצטרכו היינו יכולין לומר דלכך הותר לשחרר משום דהי' לצורך פ' זכור וא"ל א"כ דהי' בשבת הי' לו להפקיר היינו אומרים דהי' עבד קטן. ועתה דאסיק תרי אצטרכו מקשה הגמ' שפיר היכי עביד הכי דע"כ לא הי' בשבת ושארי דברים שבקדושה הוא רק דרבנן שיהי' בעשרה שאינו דוחה העשה לעולם בהם תעבודו ומתרץ מצוה דרבים שאני שאף מצוה דרבנן של רבים דחי לדאורייתא וכדעת התוס' והרא"ש וק"ל: